פרשני:בבלי:בבא מציעא ד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא ד א

חברותא[עריכה]

תאמר בעדים, שעל מה שכפר הוא נשבע. ואילו בדינו של רבי חייא, אין השבועה על מה שהעידו העדים, שהרי שבועתו היא בכדי להפטר מהחצי השני, שעליו אין העדים מעידים. ואם כן, מנין לו לרבי חייא להחמיר ולחדש שבועה כזו,  1  שאינה דומה כלל לשבועת עד אחד.

 1.  כן פירש רש"י. ובריטב"א כתב שאין זה פירכא אלא הוא כעין 'דיו לבא מן הדין להיות כנדון', שאי אפשר ללמוד מעד אחד יותר ממה שיש בעד אחד עצמו, ושבועה זו לא קיימת בעד אחד. ובפני יהושע פירש את דברי הגמרא שאין זה פירכא כדרך כל הפירכות אלא שהגמרא דוחה שאין שייכות כלל בין שתי השבועות ואי אפשר ללמוד משבועת עד אחד לסוג שבועה שונה לחלוטין. - וכן הוא בראשונים לקמן עיין הערה 4
ומשום כך דוחה הגמרא, ואומרת שדינו של רבי חייא לא נלמד מעד אחד -
אלא, אמר רב פפא: דינו של רבי חייא אתי, נלמד, מגלגול שבועה דעד אחד -
שהרי הגמרא בקידושין (כז ב) דורשת מן הפסוק, שבכל מקום שמתחייב אדם שבועה, יכול התובע לדרוש ממנו להשבע גם על טענות אחרות שיש לו עליו, וחייב להשבע לו אף על טענות שאין עליהם כשלעצמן חיוב שבועה - וזהו דין "גלגול שבועה", שהתובע מגלגל על הנתבע עוד שבועות אגב השבועה שהתחייב בה -
וכן אם נתחייב הנתבע שבועה על ידי עדות עד אחד, יכול התובע לגלגל עליו עוד שבועות אחרות על טענות שאין בהם חיוב שבועה -
ומשבועת גלגול על ידי עד אחד, למד רבי חייא קל וחומר. כי אם עד אחד, שכוחו קל, שאין בכוחו לחייב ממון, בכל זאת יכול לחייבו בגלגול שבועה להשבע גם על מה שלא העיד  2 , קל וחומר ששני עדים שכוחם עדיף על עד אחד, שהרי בכוחם לחייב ממון, ודאי שיכולים הם לחייבו שבועה, גם אם השבועה היא לא על מה שהעידו. (ולכן כשמעידים על מקצת מהתביעה, יכולים לחייבו שבועה על השאר - ואף שעל השאר לא העידו).

 2.  וצריך עיון מה ההוה אמינא ללמוד מגלגול שבועה בעד אחד, והלא לשבועת הגלגול אין קשר לעדותו של עד אחד, דשבועת גלגול קיימת בכל השבועות, ובהכרח שזהו דין צדדי שהיכן שיש שבועה אפשר לגלגל עוד שבועות, ואם כן מה שייך ללמוד בזה קל וחומר מעד אחד? - ולשיטת רש"י יתכן שזהו פירכת הגמרא עיין לקמן. - וידוע מה שביאר בזה ב'חידושי רבי שמואל' (סימן ה') שיש שני דיני גלגול שבועה, האחד הוא הדין שאם נתחייב לו שבועה יכול לגלגל עליו שבועה על טענות אחרות שיש לו עליו, ואף יכול להעלות תביעות חדשות ולגלגל עליהם שבועה. - אך ישנו דין נוסף, שהטוען טענה אחת שעל חלק ממנה יש חיוב שבועה, צריך להשבע על כל הטענה את אותה שבועה שנתחייב מחמת העד! כגון שתבע ממנו כלים וקרקעות, והלה הודה במקצת הכלים וכפר בכל הקרקעות - שמתוך שחייב שבועה על הכלים חייב באותה שבועה להשבע גם על הקרקעות מפני שהכל טענה אחת - ועיין שם שכתב כמה נפק"מ בין שני סוגי הגלגול. ולפי זה כתב הגר"ש, שהתובע את חבירו מנה ועד אחד מעיד על מקצת מן התביעה, שאז אמרינן מתוך שחייב שבועה על מה שהעיד העד, יכול לחייבו להשבע שבועת עד אחד גם על שאר הטענה שהכל טענה אחת - ובמקרה זה השבועה היא מחמת העד, שהרי את אותה שבועה שנשבע על המקצת חייב להשבע על השאר, שהכל טענה אחת היא - ואם כן יש לומר שממקרה זה למד רבי חייא קל וחומר מגלגול שבועה שמחייב עד אחד - ויסוד זה למד הגר"ש מדברי הרמב"ם פ"ה מטו"ט הלכה י"ב עי"ש.
אך דוחה הגמרא:
מה לגלגול שבועה דעד אחד, שכן שבועה גוררת שבועה. אי אפשר ללמוד מגלגול שבועה של עד אחד לדינו של רבי חייא. שהרי שבועת הגלגול איננה מחמת כח העד האחד, אלא כיון שחייב העד שבועה על מה שהעיד - שבועה זו גוררת אחריה עוד שבועות. ואם כן, לא מצינו שעד אחד מחייב שבועה על מה שלא העיד, אלא השבועה שחייב העד את הנתבע, מאפשרת לתובע לחייב אותו שבועה נוספת, גם על מה שלא העיד העד - תאמר בעדים, דממון קא מחייבי. עדים שמעידים על מקצת הטענה, אינם מחייבים את הנתבע להשבע, אלא מחייבים אותו לשלם ממון. ואין כאן שבועה שתגרור שבועה. ואם כן, היכן המקור שיכולים לחייבו שבועה על החצי שעליו לא העידו?
ומשום כך חוזרת בה הגמרא, ואומרת שאין הקל וחומר מגלגול שבועה,  3  אלא הוא כמו שאמרנו בתחילה, שהקל וחומר הוא מעד אחד, ואף על פי שדחינו, מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע, ואילו בדינו של רבי חייא אין השבועה על מה שהעידו העדים אלא על מה שכופר - על זה יש לומר, פיו יוכיח, שהרי מצינו שפיו מחייבו שבועה אף על מה שלא הודה.

 3.  לפי פירוש רש"י וכמו שביארוהו הראשונים, אך הרבה מהראשונים חולקים על רש"י והקשו שאם הגמרא חוזרת בה היה לה לומר 'אלא פיו יוכיח', ועיין לקמן מה שהקשו עוד. ולכן פירשו שעדיין ילפינן גם מגלגול שבועה, ומה דאמרינן פיו יוכיח היינו ליישב את הפירכא על גלגול שבועה - וילפינן מגלגול שבועה ומפיו בהצד השווה, ועיין לקמן בהערה 5.
ואף שדחינו ראיה זו, כי מה לפיו, שכן אינו בהכחשה, שכח פיו גדול מכח עדים, שאין כח ביד עדים לבטל את הודאת פיו, ואילו העדים שהכחישום או הזימום, בטלה עדותם -
על פירכא זו יש להשיב, עד אחד יוכיח, שאף על פי שישנו בהכחשה,  4  שאם באו עדים והכחישוהו עדותו בטילה, ובכל זאת מחייבו שבועה. יכול הוא לחייב שבועה -

 4.  והתוס' גרסו שישנו בהכחשה ובהזמה, שהרי אם הזימוהו עדותו בטילה. (אף שאינו בעונש "כאשר זמם")
ואם כן, שוב אין לפרוך שעדים אינם יכולים לחייבו שבועה משום שישנם בהכחשה, שהרי בעד אחד אנו רואים שגם מי שישנו בהכחשה יכול לחייב שבועה -
אלא שעדיין יש להקשות, שאין להוכיח משבועת עד אחד לדינו של רבי חייא.
כי מה לעד אחד, שכן על מה שמעיד הוא נשבע.  5  שהרי אינה דומה השבועה שמחייב עד אחד לשבועה שמחייבים העדים, כי שבועת עד אחד היא שבועה על מה שהעיד העד (שנשבע להכחישו), תאמר בעדים, שעל מה שכפר הוא נשבע. שהרי בדינו של רבי חייא אינו נשבע כלל על מה שהעידו העדים שמחייבים אותו, אלא נשבע להפטר מאותו חצי שעליו העדים לא מעידים -

 5.  כן הוא לפי גירסת רש"י דלשיטתו הצד השווה הוא מפיו ועד אחד. אבל הרמב"ן ושאר ראשונים גרסו 'מה לעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה' משום שלשיטתם אין הילפותא מעד אחד אלא מגלגול שבועה של עד אחד, וכמו שהבאנו לעיל בהערה 4 - ויסוד מחלוקתם היא, רש"י סובר כי מה שדחינו לעיל 'מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע' הרי זה רק בגדר פירכא שאפשר להוכיח עליה ממקום אחר. אבל הראשונים סוברים שאין זה בגדר 'פירכא' אלא זוהי ראיה שאין שתי השבועות מאותו המין כלל, וממילא אין שייך לעשות על טענה זו 'יוכיח', ולכן פירשו שהילפותא היא מגלגול שבועה. - ועוד כתבו הראשונים שממה דאמרינן לקמן שהצד השווה שבפיו ועד אחד הוא ש'על ידי טענה וכפירה הם באים' - מזה מוכח דלא כשיטת רש"י (וכמו שנביא לקמן) אך באמת רש"י פליג שם על הראשונים בביאור הסוגיה ועיין לקמן.
על זה יש להשיב, פיו יוכיח, שהרי בכל שבועת מודה במקצת, אף על פי שהודאתו היא המחייבת אותו שבועה, מכל מקום, השבועה איננה על ההודאה אלא על מה שכופר -
ואם כן, אין לפרוך על דינו של רבי חייא שאין השבועה על מה שהעדים מעידים, שהרי גם במודה במקצת אינו נשבע על מה שהודה אלא על דבר אחר! -
וחזר הדין - אם נפרוך מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע, יבא פיו ויוכיח, ואם נפרוך מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה, יבוא עד אחד ויוכיח, וחוזר חלילה - נמצא, שאי אפשר לומר שמי שאינו דומה לפיו בכך שישנו בהכחשה שאינו יכול לחייב שבועה - שהרי גם עד אחד מחייב שבועה.
ולא ראי זה כראי זה,  6  שהרי לעד אחד אין את החומרה שיש בפיו, שהרי ישנו בהכחשה - ובהכרח, מה שפיו אינו בהכחשה, אין זו הסיבה שמחמתה יכול לחייב שבועה, שהרי מצינו שגם מי שאין בו את החומרה הזו יכול לחייב שבועה -

 6.  פירשנו על פי פירוש התוס' ב"ק ב - א ד"ה לא הרי, עי"ש היטב. (והמדקדק שם היטב יראה ד'לא ראי זה כראי זה' פירושו שלא הרי הקל כהרי החמור, ואכמ"ל).
וכן אי אפשר לומר שמי שלא דומה לעד אחד (שאינו נשבע על מה שמעיד העד) שאינו יכול לחייב שבועה, שהרי מצינו שפיו מחייב שבועה.
ולא ראי זה כראי זה, ושבועת פיו אין בה את המעלה שיש בעד אחד, שהרי נשבע על מה שלא הודה - ובהכרח שאין צורך להשבע דווקא על ההודאה או על העדות.
ולכן, עלינו למצוא את המכנה המשותף של עד אחד ופיו שמחמתו יש כח בידם לחייב שבועה - וממילא נוכל ללמוד ב"הצד השוה" שכל מי שדומה להם יהיה כח בידו לחייב שבועה!
וזהו - הצד השוה שבהן, שיש בפיו ועד אחד הוא (שמחמתו יש להם כח לחייב שבועה), - שעל ידי טענה וכפירה, שמחמת טענת התובע וכפירת הנתבע הן באין, בעלי הדין באים לדין  7  - ונשבע.  8 

 7.  כן פירש"י, והקשו בתוס' אם כן גם כופר הכל יתחייב שבועה שהרי גם הוא בא על ידי טענה וכפירה. ותירצו התוס' דמה דאמרינן על ידי טענה וכפירה אין הכוונה לטענה רגילה, אלא לטענה חשובה שיש רגליים לדבר שהטענה נכונה. דכשמודה במקצת או שיש עד אחד נגדו הרי הוא נראה כמשקר, ולכך חייב שבועה. וברשב"א פירש את דברי הגמרא באופן אחר (לפי שיטתו הנ"ל שהצד השווה הוא מפיו וגלגול שבועה) - שמה שאמרו 'שעל ידי טענה וכפירה' הכונה שיש חלק שעליו יש טענה וידיעה ברורה שחייב, (או מצד מה שמודה או מצד העדאת העד) - 'וכפירה' היינו שיש חלק שעליו כופר ואין לנו שום ידיעה שאינו צודק בכפירתו לא על ידי עדים ולא על ידי עד אחד. ומחמת זה הקשה הרשב"א על רש"י שבעד אחד הלא אין כפירה גמורה, שהרי על מה שכופר מעיד העד שחייב. אבל הרשב"א עצמו כבר הביא שם שרש"י פירש את הגמרא באופן אחר, ולשיטתו מה שאמרו 'על ידי טענה וכפירה' היינו שעל ידי טענה וכפירה הם באים לדין.   8.  הרמב"ן בשבועות (מ א) ובחידושי הר"ן שם הביאו, שמכאן הוכיח רבינו אפרים דאין שבועת עד אחד אלא אם כן טוען התובע ברי. שהרי בסוגיין איתא שעל ידי טענה וכפירה הם באים, ושמא לא חשיב 'טענה'. והראשונים שם דחו את הראיה שמה שאמרו שעל ידי טענה הם באים הכונה שעל ידי 'תביעה' הם באים ולאו דוקא טענת ברי. אמנם כל הוכחה זו היא דווקא לפירוש רש"י בסוגיה שהגמרא מדברת על עד אחד, אבל לפי' הראשונים הנ"ל שהגמרא מדברת על גלגול, אין להוכיח כלום שהרי בהכרח אין הכוונה במה שאמרו 'על ידי טענה' לטענת ברי, משום דלשבועת גלגול די בטענת שמא.
אף אני אביא עדים, יש ללמוד מזה שהעדאת עדים, שגם הם על ידי טענה וכפירה הם באין - ונשבע!
ומקשינן: מה להצד השוה שבהן, שכן לא הוחזק כפרן, הרי ישנו צד שוה בפיו ובעד אחד שלא קיים בדינו של רבי חייא. והוא, שגם בפיו וגם בעד אחד הנתבע לא הוחזק אצלנו כשקרן (כי עד אחד אינו נאמן להכחישו ולהחזיקו ככפרן) - ואם כן, יתכן שרק מי שלא הוחזק כפרן נאמן להשבע -
תאמר בעדים, שכן הוחזק כפרן. ואילו כשעדים מעידים נגד טענת הנתבע, הלא הוחזק הנתבע לכפרן, מאחר שהוברר בעדים ששיקר במה שכפר בכל, ומנין לנו להאמינו על השבועה  9 .

 9.  כך פירש רש"י. ועיין בריטב"א שכתב דלשיטת רש"י אין זה פירכא אלא דמסברא היכן שהוחזק כפרן אינו יכול להשבע. והקשה המהר"ם, לדעת המקשן הסובר שכשעדים מעידים נגדו הוחזק כפרן ופסול לשבועה. אם כן מדוע הקשו זאת כאן בתור פירכא על הצד השווה. היה לו להקשות על גוף דברי רבי חייא שחידש שכשעדים מעידים שחייב במקצת חייב שבועה, דקשה הלא הוחזק כפרן ואיך ישבע. ותירץ המהר"ם שעל גוף דברי רבי חייא אין להקשות משום שניתן לתרץ ולומר שרבי חייא סבר שהחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה - אבל בתור פירכא על הצד השווה אפשר לפרוך שאינו דומה לפיו ועד אחד ששם לא הוחזק כפרן ובעדים הוחזק כפרן. ועיין מהר"ם שי"ף.
ותמהינן: ובעדים, מי הוחזק כפרן!? וכי על ידי העדים המכחישים את טענתו הופך הנתבע לכפרן?
והאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה, מי שתבע את חבירו שיחזיר לו את חובו, והלה כפר בחוב, ואחר כך התברר בעדים שהנתבע שיקר - כשר הנתבע לעדות. ואף שהוברר בוודאות ששיקר, בכל זאת אינו פסול לעדות, כי שמא לא היה בכוונתו לגזול, אלא שבזמן התביעה לא היה לו כסף, ולכן דחה את המלווה בטענה שלא היו דברים מעולם, אך כוונתו האמיתית היתה להשיב לו את לאחר זמן, ומשום כך אין עליו דין 'גזלן' -
אמנם כל זה בהלוואה, שאפשר לתלות שבזמן התביעה אין לו כסף לשלם. אבל הנותן חפץ או ממון לחבירו לשמור, והלה כופר בפקדון, וטוען שלא היו דברים מעולם. ואחר כך הוברר בעדים ששיקר - פסול לעדות. כי במקרה זה אין לתלות ולומר שאין לו כסף לשלם, שהרי אסור היה לו להוציא את הפקדון מתחת ידו - ובהכרח שכוונתו לגזול! (ולקמן הגמרא מעמידה שהיו עדים שבשעת התביעה הפקדון היה תחת ידו, שאם לא כן, עדיין יתכן לתלות שהפקדון אבד או נגנב, ובשעת התביעה אין לו כסף לשלם תמורתו). -
ואם כן, אף שהעדים מעידים נגדו אינו מוחזק כפרן ויכול להשבע.
אלא, אם יש לך לפרוך את הלימוד מ'הצד השווה' מפיו ועד אחד - פריך הכי! מה להצד השוה שבהן, שכן אינן בתורת הזמה. שאם הזימו אותם לא יתכן לקיים בהם את העונש האמור בעדים זוממים "ועשיתם לו כאשר כאשר זמם לעשות לאחיו" - שהרי עד אחד שהוזם, פטור מעונש. וכן בהודאת פיו, לא שייך כלל "כאשר זמם".
תאמר בעדים, שישנן בתורת הזמה. שאם הוזמה עדותם, הם חייבים בעונש "כאשר זמם".
ומתרצינן: הא לא קשיא. כי רבי חייא, "תורת הזמה", לא פריך. רבי חייא לא החשיב פירכה זו לפירכא. וטעם הדבר, משום שעיקר המושג הזמה שייך בעד אחד כמו בשני עדים, שהרי אם הוזם עדותו בטילה, ואם כן שוה כח עד אחד לכח שני עדים, - ומה שיש עדיפות לעד אחד שאין בו את 'עונש' ההזמה, סבר רבי חייא שאין זו עדיפות, ואין כוחו יפה מחמת זה יותר משני עדים.
אלא, אם יש לך להשיב על דברי רבי חייא, כך יש לך להשיב:
הא דקאמר "ותנא תונא", זה שהביא רבי חייא סיוע לדינו ממשנתנו, שבמשנתנו כל אחד מהם תובע את כל הטלית, ואנו עדים (מכח תפיסתם) שלכל אחד מהם יש חצי טלית - ומשום כך נשבעים כדברי רבי חייא, שעדים המעידים על מקצת מן הטענה מחייבים שבועה על השאר -
מי דמי!? הלא דין המשנה אינו דומה כלל לדינו של רבי חייא. שהרי התם, בדינו של רבי חייא, (באומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים אותו שיש לו חמישים), במקרה זה - למלוה אית ליה סהדי. למלוה יש עדים שהלווה חייב לו חמישים, ואילו ללוה, לית ליה סהדי דלא מסיק ליה ולא מידי. אין לו עדים שאינו חייב לו את החמישים שכופר בהם - דאי הוו ליה סהדי ללוה, שהרי אילו היו לו עדים ללווה דלא מסיק ליה ולא מידי, שאכן אינו חייב לו את החמישים הנותרים שכופר בהם (כגון שבאו עדים ואמרו חמישים חייב וחמישים פרע  10 ), במקרה זה - לא בעי רבי חייא לאשתבועי. לא היה מחייב רבי חייא שבועה, שהרי יש עדים המעידים כדבריו.

 10.  כך פירש רש"י. והקשה עליו הרשב"א שכיון שהכלל הוא שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, ואם מעידים עדים שלוה והוא כופר הרי זה כאילו הודה שלא פרע, אם כן אף כאן הוא מודה שלא פרע שהרי הוא כופר בכל, ועליו לשלם אף שהעדים מעידים שפרע (שהודאתו היא יותר מעדים). ומשום כך פירש הרשב"א שהעדים מעידים שחמישים לוה וחמישים לא לוה.
ואילו הכא במשנתנו, הלא כי היכי דאנן סהדי בהאי, כמו שאנו עדים לאחד מהם שיש לו חצי טלית, כך גם אנן סהדי בהאי. אנו עדים לחבירו שיש לו חצי טלית. ובמקום שיש עדות לשני הצדדים לא אמר רבי חייא שצריך להשבע.
ואפילו הכי, מבואר במשנה, שמשתבעי! ובהכרח, שאין שבועה זו מחמת דינו של רבי חייא, אלא זוהי תקנת חכמים, שעל אף שאנו עדים שהחצי שלו, בכל זאת ישבע כדי שלא יהיה כל אחד הולך ותוקף טליתו של חבירו ואומר שלי היא! -
ואם כן קשה, כיצד הוכיח רבי חייא את דינו ממשנתנו!?
ומתרצינן: אלא, כי איתמר "ותנא תונא", מה שהביא רבי חייא ראיה ממשנתנו, אין זו ראיה לדין זה שאמר רבי חייא. אלא אאידך דרבי חייא איתמר. זו ראיה לדין אחר שאמר רבי חייא -
כאן מתחילה סוגית "הילך", הנקראת "רבי חייא בתרייתא"
דאמר רבי חייא, התובע את חבירו, ואומר לו מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי אלא חמישים זוז - והילך! מיד בשעת התביעה נותן לו את אותם החמישים שמודה לו - חייב בשבועת מודה במקצת!
מאי טעמא? הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי! ואין אנו אומרים שאם נותן לו את הכסף מיד בשעת התביעה אינו נחשב למודה במקצת, (וכשיטת רב ששת לקמן).
ותנא תונא, והתנא במשנתנו מסייע לדין זה, שהרי במשנתנו נאמר שנים אוחזין בטלית, וכל אחד טוען כולה שלי, יחלוקו. -
(בשלב זה הגמרא הבינה שהשבועה במשנתנו היא שבועה דאורייתא!  11  וטעם השבועה הוא, מכיון שכל אחד כופר בתביעת חבירו התובע ממנו את כל הטלית, ואנו עדים שהתביעה צודקת במקצת, וחצי הטלית היא שלו (שהרי תפוס לפנינו בחצי הטלית), לכן על הנתבע להשבע על החצי השני, כמו שאמר רבי חייא שהכופר בכל ועדים מעידים שחייב במקצת, חייב הנתבע על השאר שבועה. (ואף שלעיל הגמרא דחתה ששבועת המשנה אינה מחמת דינו של רבי חייא - עיין בהערה לקמן)) -

 11.  על פי פירוש רש"י. וביאור שיטתו ושיטת התוס' עיין בהערה הבאה.
והא הכא, הרי בשנים אוחזין, כיון דתפיס, כיון שכל אחד מהם תפוס בחצי טלית (אנן סהדי דמאי דתפיס) הילך הוא. בשעה שאנו עדים שמקצת מטענתו נכונה וחצי הטלית שלו - באותה שעה הוא תפוס לפנינו בחצי הטלית, והרי זה כאילו אמר לו הנתבע "הילך". ובכל זאת קתני ישבע, ומוכח שגם היכן שאומר לו הילך חייב שבועה דאורייתא של מודה במקצת.  12 

 12.  כל זה לפי שיטת רש"י, והנה לשיטתו תמצית הוכחת הגמרא הוא, דכיון שהשבועה שבמשנתנו היא שבועה דאורייתא מחמת העדאת עדים במקצת וכדינו הראשון של רבי חייא, וכאן הרי זה כהילך לכך יש להוכיח שהילך חייב. ותמוה שהרי לעיל הגמרא הסיקה שהשבועה שבמשנתנו אינה מחמת דינו של רבי חייא, משום ד'כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי'. ומשום כך אמרינן שם שאין ראיה ממשנתנו לדינו הראשון של רבי חייא, ואם כן כיצד יתכן לפרש שעכשיו סברה הגמרא ששבועת משנתנו היא משום העדאת עדים במקצת וכדינו הראשון של רבי חייא? והתוספות הקשו שאם כדי להוכיח את דינו השני של רבי חייא עדיין צריך לומר ששבועת המשנה היא מחמת דינו הראשון של רבי חייא, אם כן שוב אפשר לומר שמה שהביא רבי חייא לדבריו ממשנתנו הוא לדינו הראשון. וכתבו הראשונים שאין הכי נמי, ומי שהביא ראיה לדינו השני של רבי חייא מהמשנה, לא ידע שהשבועה במשנה איננה מחמת דינו הראשון של רבי חייא. וזה לשון הריטב"א 'וכאילו תאמר לא היינו בבית המדרש כשנדחית ההיא דלעיל'. (ולפי זה כתבו הראשונים שמה שהביאו ראיה לדין זה של רבי חייא ולא לדינו הראשון, הוא משום דסמכינן אמסקנא, ולמסקנא יש ראיה רק לדינו השני של רבי חייא). ועוד קשה לשיטת רש"י, שאם הראיה לדינו השני של רבי חייא מתבססת על זה שהשבועה שבמשנתנו היא מחמת דינו הראשון של רבי חייא, אם כן היה לגמרא להקשות שלא יתכן שזהו הפירוש במשנה שהרי כאן יש עדות לכל אחד מהם וכמו שהקשתה לעיל, (וכמו שכתב רש"י לקמן שזהו ביאור שיטת רב ששת) ויעוין במהרש"א ומהר"ם שי"ף שהקשו מדוע לא הקשו זאת התוס' על רש"י, עי"ש מה שתירצו. שיטת התוס' שיטת התוס', שגם בהוה אמינא הגמרא סברה שהשבועה במשנה היא שבועה מדרבנן, ואיננה מחמת דינו הראשון של רבי חייא, וכמו שדחינו לעיל שדינו של רבי חייא לא שייך כאן - אלא שהוכחת הגמרא היא, שאם בדאורייתא 'הילך' פטור משבועה, לא היו רבנן מתקנים שבועה כעין זו שאין דומה לה בדאורייתא. ואם רבנן תקנו כאן שבועה אף שזה דומה להילך בהכרח שבדאורייתא הילך חייב, ושפיר תקנו רבנן שבועה שיש דומה לה בדאורייתא. וסברא זו מובאת במסקנת הגמרא, אלא שהתוספות סברו שגם בהוה אמינא הגמרא ידעה מסברא זו. אלא שלפי זה קשה. דלפי סברא זו יש להוכיח ממשנתנו גם לדינו הראשון של רבי חייא, דאף שהוכחנו ששבועת המשנה איננה מחמת העדאת העדים, מכל מקום אם מדאורייתא עדים המחייבים במקצת לא היו מחייבים שבועה, לא היו רבנן מתקנים שבועה כגון זו - על זה כתבו התוס' שאין להוכיח כן, משום שאף אם נחלוק על רבי חייא ונסבור שכשעדים מעידים על מקצת מטענת התובע פטור הנתבע משבועה. בכל זאת תקנו חכמים שבועה, כי שבועה זו דומה לכל מודה במקצת שחייב שבועה, משום שכל אחד מהם נחשב כאילו מודה לתביעת חבירו על החצי שאותו תופס חבירו - ואם כן נמצא שרבנן תקנו שבועה שהיא כעין שבועת מודה במקצת דאורייתא. - אלא שהתוס' כתבו שפירוש זה דחוק, כי לפי זה יוצא שהסיבה שאין הוכחה לדינו הראשון של רבי חייא, היא משום שאין השבועה מחמת העדאת העדים, אלא מחמת שכל אחד מהם נחשב כאילו מודה במקצת לתביעת חבירו על החצי שבו תפוס חבירו. ואילו לעיל הגמרא דחתה באופן אחר, ולא מחמת סיבה זו. שיטת בעל המאור בבעל המאור פירש על דרך התוספות, שההוכחה שהילך חייב היא ממה שרבנן תקנו שבועה, שאם הילך היה פטור לא היו רבנן מתקנים שבועה שאין כוותה בדאורייתא (וכמו שאמרה הגמרא במסקנה) - אלא שהבעל המאור הוסיף בזה סברא, שהרי הסברא לפטור בהילך היא שאנו מחשיבים כאילו הכסף כבר בידי התובע, וממילא אין כאן תביעה והודאה על סכום זה וכדאמרינן בסוגיין - וסברא זו שייכת גם בשבועה שתקנו רבנן, שהרי אם על חצי הטלית יש הילך, אם כן הרי זה כאילו נחלקה כבר הטלית ואין כאן סיבה לשבועה אפילו מדרבנן. ולפי זה כתב בעל המאור שאין להקשות (כמו שהקשו התוס') שנוכיח גם לרבי חייא קמייתא ממה שתקנו רבנן שבועה שבהכרח שיש כוותה בדאורייתא. משום שבעלמא רבנן תקנו גם שבועות שאין דומה להם בדאורייתא, ורק לענין הילך אמרינן שתקנו רק כעין דאורייתא משום שאותה סברא שמחמתה פטור משבועה בדאורייתא, מאותה סברא יש לפטור אף משבועה דרבנן, וכמו שביארנו. שיטת הרמב"ן והר"ן (בפירוש השני) הרמב"ן והר"ן חולקים על תוס', ולשיטתם בשלב זה הגמרה הבינה שהשבועה שבמשנה היא שבועה דאורייתא! אבל לא כמו שכתב רש"י שהשבועה מחמת העדאת עדים וכדינו הראשון של רבי חייא. אלא טעמה של שבועה זו היא דדמי למודה במקצת, שאף שכופר בכל טענת חבירו ואומר כולה שלי, מכל מקום על החצי שביד חבירו אין כפירתו נחשבת לכפירה! ואם כן נמצא שכפר רק בחצי טלית, והרי הוא כמודה במקצת, ומשום כך נשבע - וכיון דדמי להילך מוכח שהילך חייב! וביאור דבריהם הוא, שהם סוברים שיסוד חיוב מודה במקצת אינו מחמת ההודאה במקצת אלא מחמת שלא כפר בכל. ואם כן בשנים אוחזין בטלית אף שלא הודה במקצת, מכל מקום אינו נחשב לכופר הכל, שהרי על החצי שביד חבירו אין כפירתו כפירה, וכנ"ל. ועיין עוד בבעל המאור שהביא שיטת הר' יצחק הלוי ז"ל בסוגיא, ויעוין בבית הלוי ח"ג סימן ל"ט מה שביאר בדבריו. ועיין עוד בחידושי הר"ן כאן, ועיין עוד בשיטה מקובצת שיטת הראב"ד.
ורב ששת אמר, התובע מחברו ממון והלה מודה במקצת, ובשעת הטענה נתן לו את המקצת שאותו מודה ואמר לו הילך, פטור משבועת מודה במקצת.
מאי טעמא? -
כיון דאמר ליה "הילך", הני זוזי דקא מודי בגוייהו, בשעה שאמר לו הילך, הרי זה כמאן דנקיט להו מלוה דמי. כאילו נמצא כבר הממון בידי המלווה, וכיון שהחמישים שמודה לו עליהם הרי הם כאילו בידו של לוה, נמצא שאינו תובע אלא חמישים, ובאינך חמשים הא לא מודי, ועל החמישים הללו הנתבע כופר בכל, והכופר בכל אינו נשבע - הלכך ליכא הודאת מקצת הטענה. ומשום כך אין כאן הודאה במקצת, ואינו נשבע!  13 

 13.  בדין זה של 'הילך' מצאנו כמה חילוקי דינים בראשונים ובאחרונים, ונבארם בקצרה. שיטת רש"י ב'הילך' נחלקו ראשונים בדעת רש"י בענין הילך. הרשב"א והר"ן נקטו בדעת רש"י שדין הילך נאמר רק בפקדון ולא בהלוואה, משום שרק בפקדון שייך לומר שהממון כאילו נמצא בידי המפקיד, שהרי הפקדון בכל מקום שנמצא הרי הוא ברשות בעליו - אבל בהלוואה אין פטור הילך דכיון שמלוה להוצאה ניתנה אם כן אין הממון ברשותו של המלווה, ואף אם הממון מזומן ביד הלוה לפרוע אין זה נחשב להילך. אך בהגהות אשר"י סימן ד' (וכן בהגהות הגר"א כאן) פירשו בדעת רש"י שגם בהלוואה יש דין הילך, (ודקדקו זאת ממה שכתב רש"י 'לא הוצאתים') - אלא שדין זה אינו אלא אם משיב לו את אותו כסף שהלוה לו, אבל אם כבר הוציא את הכסף שוב אין דין הילך - והסברא בזה היא שכל זמן שהכסף של המלווה קיים יכול לומר לו שיקח את כספו ולבטל את התביעה, אבל אם הוציא את הכסף אינו מבטל את התביעה בכך שמשיב לו את כסף, ואין כאן דין הילך. ובריטב"א (החדשים) נקט בדעת רש"י כההגהות אשר"י, ותמה עליו דכיון דמלוה להוצאה ניתנה אם כן אין הבדל אם הוציא את הכסף או לא שהרי ברגע שקיבל את הכסף קנה אותו כדי להוציאו והכסף שלו ולא של המלווה - ותירץ ה'חידושי הרי"ם' שדעת רש"י שמה דאמרינן 'מלוה להוצאה ניתנה' אין הכוונה שמייד שמקבל הלווה את הכסף קונה אותו כדי להוציאו, אלא שיש לו זכות להוציא את הכסף ולקנותו, ואין המלוה יכול לחזור בו, אבל כל זמן שלא הוציאו עדיין הכסף שייך למלוה. הילך בפקדון - האם צריך לתת ביד המפקיד הראשונים בסוגיין כתבו, שכדי לעשות 'הילך' בפקדון אין צריך שיהיה הפקדון מזומן ביד השומר, אלא אפילו אם החפץ עומד באגם הרי זה כ'הילך' שהרי כל מקום שבו עומד הפקדון הרי הוא ברשות המפקיד (ועיין היטב בלשון רש"י שכתב 'והם שלך בכל מקום שהם'). אבל דעת הראב"ד (הובא בשיטה מקובצת לקמן דף צ"ח - א, וכן כתב הבית יוסף (ריש סימן פ"ז) בדעת הרמב"ם) שאף בפקדון אין נחשב להילך אלא אם נותן בפועל את הפקדון למפקיד, אבל אם אין הפקדון לפנינו אין זה 'הילך'. - וידוע מה שכתב ה'קצות החושן' (סימן פ"ז ס"ק ה') בביאור שיטת הראב"ד שהוא סובר שיסוד פטור הילך הוא, שלא חייבה תורה מודה במקצת רק במקום שמתחייב על פי הודאתו במקצת, אבל היכן שהממון בידו ורוצה להשיבו אין צורך בהודאתו, והרי זה כמי שנתן לחבירו מתנה דודאי דלא מתחייב על ידי זה שבועה - וממילא ברור שכל זה דווקא אם הממון עומד ביד בי"ד להשיבו, אבל אם החפץ עומד באגם שוב צריך להודאתו כדי לחייבו, ובמקרה כזה חייבה התורה בשבועת מודה במקצת. חקירת הגרעק"א ביסוד פטור הילך ביסוד פטור 'הילך' נסתפק הגרעק"א (שבועות לט - ב), אם החסרון הוא בהודאה, שאינו נחשב שמודה לו על מקצת שהרי זה כאילו בידו של המלוה ואין כאן 'הודאה. - או שהוא חסרון בתביעה שכיון שהממון בידו של המלוה הרי זה כאילו לא תבעו כלל על ממון זה - ועי"ש שהביא נפקא מינה בזה. ובאמת שנחלקו בזה ראשונים. דהתוספות הרא"ש בסוגיין (ד"ה הני) כתב וזה לשונו: 'כמאן דנקיט להו קודם שהודה, וכמי שלא הודה שום דבר דמי'. ומבואר בלשונו שהחסרון הוא בהודאה. אבל במאירי (ד"ה מנה לי בידך) מבואר שהוא חסרון בתביעה, עי"ש. וכן כתב ה'נתיבות המשפט' (בחידושים) סימן ע"ה ס"ק ט"ו - אך בדברי ה'קצות החושן' שהבאנו לעיל מוכח שהוא חסרון בהודאה, דכדי להתחייב בשבועת מודה במקצת צריך שיתחייב על פי הודאתו, ובהילך אינו מתחייב על פי הודאתו שהרי פורע את הכסף מיד, עי"ש. טעמו של רבי חייא החולק על פטור 'הילך' בטעמו של רבי חייא החולק על פטור הילך מצאנו שני ביאורים. - בעל המאור כתב שהוא חולק על עצם הסברא, ולדעתו אף שהמעות מזומנים בידו אין זה נחשב שכמאן דנקיט להו מלוה. אך בחידושי רבינו חיים הלוי (פט"ז מהלכות אישות) כתב שרבי חייא מודה לסברתו של רב ששת דכמאן דנקיט להו מלוה דמי והרי זה כפרוע, אלא שסובר רבי חייא שאף על פי כן אין זה מבטל את שם התביעה, וגם היכן שמסלק את התביעה על ידי שהופך את חלק מהחוב לפרוע, גם זה נחשב למודה במקצת וחייב שבועה.
ומקשינן: ולרב ששת, קשיא מתניתין. שהרי במשנתנו, כיון שבפנינו התובע תפוס בטלית, הרי זה כהילך, ובכל זאת מבואר במשנה שעליו להשבע.
ומתרצינן: אמר לך רב ששת - מתניתין תקנת חכמים היא. השבועה שבמשנתנו אינה שבועה דאורייתא אלא היא תקנת חכמים, כדי שלא יהיה כל אחד הולך ותוקף טליתו של חבירו - ואם כן, שוב אין ראיה שהילך חייב, שהרי גם אם הילך פטור, עליו להשבע מתקנת חכמים.
ומקשינן: ואידך? כיצד הוכיח רבי חייא ממשנתנו שהילך חייב, הלא השבועה במשנה היא מתקנת חכמים.
ומתרצינן: אין! תקנת חכמים היא. גם רבי חייא סובר שהשבועה במשנה היא מתקנת חכמים - ומיהו, אי אמרת בשלמא מדאורייתא הילך חייב, אם מדאוריייתא המודה במקצת ואמר לו הילך חייב שבועה, אז יש לומר שמתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא. שתקנו רבנן שבועה הדומה לשבועת מודה במקצת של התורה -
אלא אי אמרת מדאורייתא הילך פטור, אבל אם מדאורייתא האומר הילך פטור משבועת מודה במקצת - האם מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא? רבנן לא היו מתקנים שבועה שאין דומה לה בתורה, (שהרי כאן זה דומה להילך), ואם בכל זאת תקנו רבנן שבועה, בהכרח שבדומה לזה בדאורייתא נשבעין, ומוכח שהילך חייב.

דרשני המקוצר[עריכה]