פרשני:בבלי:בבא מציעא מד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא מד א

חברותא[עריכה]

גמרא:
שנינו במשנה: החושב לשלוח יד בפקדון, בית שמאי אומרים חייב:
ומפרשינן טעמא דבית שמאי: מנהני מילי, שעל דיבור  1  בלבד, הוא חייב? דתנו רבנן:

 1.  או מחשבה, ראה הערה במשנה.
נאמר בתורה: "ונקרב בעל הבית אל האלהים (לשבועה) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. על כל דבר פשע", הרי שייתרה התורה תיבת "דבר", שהיה לה לומר: "על כל פשע"; ונחלקו בדרשת תיבה זו בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי אומרים: מלמד הכתוב שאמר "דבר": שחייב על המחשבה (דיבור) לשלוח יד בפקדון, כמעשה, וזה הוא שאמר הכתוב "דבר פשע", כלומר: דיבור של פשע.
ובית הלל אומרים: אינו חייב במחשבה לבד, עד שישלח בו יד, ומשום שנאמר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", הרי משמע ששלח את ידו בפקדון, ולא שחשב לעשות כן.
אמרו להן בית שמאי לבית הלל: והלא כבר נאמר: "על כל דבר פשע", ומשמע לרבות את החושב לשלוח יד.
אמרו להן בית הלל לבית שמאי: ואדרבה הלא כבר נאמר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו", ומשמע שליחות יד ממש.
שמצא תאמרו: אם כן - שאין החושב לשלוח יד, חייב - מה תלמוד לומר: "על כל דבר פשע", מה בא "דבר" לרבות!?
נאמר לכם: שיכול - אם לא שאמר הכתוב: "על כל דבר פשע" - אין לי אלא הוא השומר עצמו ששלח יד בפקדונו, אבל אם אמר לעבדו ולשלוחו לשלוח יד - עבור המשלח - בפקדון, מנין שהוא חייב, ואף שבכל התורה כולה: "אין שליח לדבר עבירה".
לפיכך תלמוד לומר: "על כל דבר פשע", לרבות את האומר לשלוחו שישלח עבורו יד, ושלח, שהשומר חייב.
שנינו במשנה: הטה את החבית ונטל הימנה רביעית, ונשברה אינו משלם אלא רביעית:
אמר רבה:
לא שנו שאינו משלם את כולה אלא נשברה החבית ונשפך היין, שאין זה תוצאה ממעשהו, אבל החמיצה החבית שנטל ממנה רביעית, משלם את כולה, מדין מזיק.  2 

 2.  לשון רש"י הוא: "אבל החמיצה פשיעה היא, ומזיק בידים הוא", ולשונו צריך ביאור, שפתח בפשיעה וסיים במזיק בידים; וראה ב"אוצר מפרשי התלמוד" בשם כמה אחרונים, שאינו חשוב מזיק בידים אלא מזיק על ידי גרמא ועיקר חיובו משום פשיעה הוא, ראה שם.
ומפרשינן: מאי טעמא?
משום דגירי דידיה הוא דאהנו לה (חיציו של השומר הם שהחמיצו את היין), כי על ידי שחיסר את החבית החמיצה, שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר.
שנינו במשנה: הגביהה ונטל הימנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה: אמר שמואל:
לא נטל נטל ממש, כלומר: זו שחייבה משנתנו את המגביה שנטל רביעית, אין החיוב דוקא כשאכן נטל הימנה רביעית, אלא כיון שהגביהה ליטול, אף על פי שלא נטל הרי הוא חייב על כולה, וכדמפרש טעמא ואזיל.
שואלת הגמרא: לימא קסבר שמואל: שליחות יד אינה צריכה חסרון, ומשום כך סובר שמואל, שאין הוא צריך לחסר את הפקדון בפועל, אלא די שיגביהנה על מנת לחסרה, שזה צריך אפילו למאן דאמר: "שליחות יד אינה צריכה חסרון".
אמרי בני הישיבה לדחות:
לא תוכיח מכאן שסובר שמואל: "שליחות יד אינה צריכה חסרון", ומשום דשאני הכא דניחא ליה דתיהוי הא חבית כולה בסיס להא רביעית, (נוח לו שתהא החבית בסיס לרביעית שהוא רוצה לצרכו), כלומר: היות ונוח לו שתהא הרביעית שמורה בתוך החבית, הרי זה כמי שנטלה לצורכו וחזר והחזירה לתוך החבית, והרי זה חייב על הרביעית משום שליחות יד, ועל שאר החבית הרי הוא חייב משום שואל.  3 

 3.  א. נתבאר על פי רש"י; והריטב"א הרחיב בביאור כוונתו: "פירש רש"י, דבעלמא שליחות יד צריכה חסרון, (משום) דכל כמה שלא חסרה, אמרינן, שלא גמר בדעתו לגזול, ומהדר הדר ביה, אבל הכא אינה צריכה חסרון, ומה שלא נטל אינו מפני שלא גמר בדעתו לגזול, אלא לפי שהיין אינו משתמר אלא בכלי מלא הניחו שם, וכיון דכן הוה ליה כאילו נטל כבר וחזר והניחו שם להשתמר, ונעשה עליו שואל, וחייב על שאר החבית כדין שואל, נמצא דברביעית שחשב לשלוח בו יד חייב כדין גזלן מדין שליחות יד, ובשאר החבית אינו חייב מדין שליחות יד כדין גזלן אלא כדין שואל, זה תורף פירוש רש"י ז"ל". ב. וביאור מה שכתב הריטב"א: "וחייב על שאר החבית כדין שואל, דבכי האי גוונא שואל שלא מדעת שואל הוי (ולא גזלן), דהא ליכא בהאי שאלה קפידא לבעלים", כוונתו היא לכאורה לסברא שכתב לעיל מא א ד"ה והא לא חסרה, גבי רועה שהניח מקלו ותרמילו עליה, שהוא חייב, והגמרא מוכיחה מזה ששליחות יד אינה צריכה חסרון; והביא שם קושיית רש"י: שמא משום "שואל שלא מדעת" שהוא כגזלן, הוא חייב ולא משום שליחות יד, וכתב הריטב"א: "ויש מתרצין, דלא חשיב לחייבו מדין שואל שלא מדעת אלא כשעושה בו מלאכה מרובה שראוי לחסרה, אבל בהנחת תרמילו ומקלו דרך ארעי דליכא קפידא ליכא לחיובי משום שאלה שלא מדעת"; ואף שרש"י גופיה לא פירש טעם זה שם, הוא משום שהריטב"א שם דחה פירוש זה בגמרא מטעם שנתבאר שם, אך מודה רש"י בעיקר היסוד. ג. הריטב"א שם תמה על רש"י: "ונראה מדבריו ז"ל, שהמגביה את הפקדון על דעת לשלוח יד במקצתו, או ששלח יד במקצתו, אינו חייב אלא במה ששלח בו יד ולא בשאר הפקדון, אף על פי שהוא גוף אחד, אלא אם כן מתחייב עליו מדין שואל; והקשו עליו:. ומכל מקום עדיין קשה לפירוש רש"י ז"ל, דכיון שאמר: "לא נטל נטל ממש", משמע, דכל שכן אם נטל ממנה רביעית שהוא חייב בדמי כולה; ואמאי, דהא אין כאן שואל בשאר החבית, וליכא לפרושי כשנטל והחזירה שם, דהא לא משמע לישנא הכי". ד. וב"תרומת הכרי" סימן רצב ד"ה אבל בעניותי, האריך בביאור לשון רש"י ובביאור שיטתו; ולדעתו, אין כוונת רש"י כמו שהבין הריטב"א בדבריו שמכח סברת: "לא ניחא ליה" הרי זה כאילו חיסר; אלא ודאי לא חיסר, רק שאפילו הכי חייב הוא על כל החבית מדין שואל, ומשום שאם כי "שליחות יד" צריכה חסרון, מכל מקום הרי גזילה אינה צריכה חסרון, ונמצא שעל הרביעית יש לו דין גזלן, ואם כן כשאנו דנים לגבי כל החבית, כיון שאינו "שולח יד" שבו חידשה התורה, ששליחות יד במקצתה מחייבת על כולה, אם כן על כל החבית אין לנו לחייבו רק משום סברת רש"י שהוא שואל על כל החבית, וראה עוד בזה באות ז. ה. וב"חידושי רבינו מאיר שמחה" לעיל מא א ד"ה ודברי רש"י, מפרש את דברי רש"י שלא כהבנת הריטב"א שהוא באמת חייב רק מדין שואל על כל שאר החבית; אלא, שאם לא היה נעשה שואל על כל החבית, כי אז לא היה חשוב שולח יד אפילו על הרביעית, כיון שהוא מעורב עם שאר היין של מפקיד, ראה שם. ו. והריטב"א פירש את דברי הגמרא: "לכך פירשו - ראה רמב"ן רשב"א ור"ן - דהכי קאמר: "ניחא ליה דתיהוי האי חבית בסיס להאי רביעית, והוה ליה כאילו נטל וחיסר, דשליחות יד צריכה חסרון, וכיון דשלח יד במקצתה נתחייב בכולה מדין שליחות יד". ז. כתב הר"ן לעיל מא ב ד"ה והא לא חסרה: "ודאי הני אמוראי דפליגי בשליחות יד אי צריכה חסרון או אינה צריכה חסרון, בהא קמיפלגי, דמאן דאמר צריכה חסרון סבר, שמה שחידש הכתוב לומר שמי שגזל מקצת פקדון יהא חייב על כולו חידוש הוא, ואין לך בו אלא חידושו בלבד, הילכך דוקא בשחסר ממש עשה למקצתה ככולו, אבל אגביה על מנת לחסרו ולא חסר לא עשה מקצתו ככולו, ולפיכך אף על פי שהמגביה על דעת לגזול כולו חייב מגביה על דעת מקצתו אינו מתחייב על כולו (כן הוא ב"שיטה מקובצת"), לפי שאינו מדין אלא מגזירת הכתוב, ואין לך בו אלא חידושו. ובפשוטו כך ממש מתפרשת כוונת לשון רש"י כאן - ועל דרך זה פירש כוונתו ב"תרומת הכרי" שם - שכתב: "דניחא ליה דתיהוי כולה חבית בסיס להאי רביעית שתישמר אותה רביעית ולא תחמיץ; ולעולם שליחות יד בדבר אחר שלא בחבית יין צריכה חסרון, והנוטל פקדון ומגביהו על מנת לשלוח בו יד כלומר: על דעת לגזול מקצת מן החבית (כי ביחס לכל החבית הוא "שליחות יד" ולא גזילה), כל זמן שלא חסרו אינו חייב בהגבהתו, הואיל והרי לא נטלו על מנת לגזול את כולו אלא לשלוח בו יד, כלומר: אילו היה נוטלו על מנת לגזול את כולו, שמן הסברא אתה יכול לחייבו כשאר גזלן, לא היה איכפת לן שעדיין לא חיסרו, אבל אין הדבר כן, שרק את המקצת הוא גוזל, ואתה בא לחייבו מחידוש התורה משום גזילת המקצת על גזילת כולו, ושליחות יד, כלומר: וחידוש התורה שבשליחות יד במקצת הוא מתחייב על כולו בלי חסרון ליתיה, כי אין לך בו אלא חידושו". ולפי זה העירו האחרונים, שזה סותר למה שמתבאר מדברי רש"י לעיל מג ב: "כי פליגי בחסר, וקאמרי בית הלל: כשעת הוצאה מן העולם ולא כשעת הגבהה, ודקא קשיא לך: והרי "כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה" ושעת הגזילה הלוא היא שעת ההגבהה ויתחייב כאותה שעה, לא קשיא, דאי בגזילה ממש דגזלה מעיקרא, כלומר: אילו היינו דנים פה בשאר אדם שגזל חפץ מבית בעלים ומתחילה בגזילה היא בידו, הכי נמי שהיה לנו לומר כיון שכבר נסתיימה גזילתו במה שהגביה את הפקדון, ישלם לעולם כאותה שעה, אבל הכא דבהיתירא אתא לידיה של שומר זה, ואם כן לא משום גזלן אתה בא לחייבו - שאין דין גזלן במי שמחליט לגזול חפץ שהגיע לידו בהיתר - ומשום דין "שליחות יד" מחייבת ליה, אם כן אין זה בהכרח שיתחייב משעה שהגביהה, ובהא פליגי: אם צריכה חיסרון ואז נסתיימה גזילתו רק בשעת חיסרון, ומשלם הוא כאותה שעה ולא משעת משיכה, או שאינה צריכה חיסרון, ואז שוה השומר לשאר אדם שגזילתו מסתיימת בשעת הגבהה, ומשלם הוא כאותה שעה". הרי מבואר מדברי רש"י לעיל, שהיות ושומר בהיתירא אתא לידיה, אין לחייבו מדין "גזלן" שבכל התורה; ואילו בדברי רש"י כאן מבואר, שמן הסברא יש לנו לחייב אם לא שאנו באים לחייב מכח מקצת על הכל; וכל שכן לפי מה שכתב ה"תרומת הכרי" בדעת רש"י שבחבית כל חיובו אינו אלא מפרשת גזלן שבכל התורה. ח. ומיהו הריטב"א הרי בודאי לא הבין כן כוונת לשון רש"י כאן, שאם כן, הרי מבואר בהדיא בדברי רש"י ששליחות יד במקצת מחייבת את הכל, היפך מה שהבין הוא בדברי רש"י; ולדבריו צריך לפרש כוונת רש"י, על פי המתבאר מדברי התוספות לעיל מא א (הובא גם בהערות לעיל מג ב), שהנוטל על מנת לגזול את כולו, חייב הוא מדין שליחות יד, וחשובה היא שליחות יד עם חסרון, כיון שנוטלו לעצמו, אבל כשנוטל חבית שלימה על מנת ליטול מקצתה, אז לא די במה שמתכוין לגזול חלק לעצמו כדי שתיחשב שליחות יד עם חסרון, אלא צריך שיפריד את הרביעית מן החבית של המפקיד; וזה הוא גם חילוקו של רש"י, שאילו היה נוטל על מנת לגזול את כולו בזה לא היה צריך חסרון אחר, שנטילתו זה הוא חסרונו, אבל כשנוטלו על מנת לגזול רביעית, אין כאן עדיין חסרון עד שיטלנו מתוך החבית; ולפי זה אין סתירה מדברי רש"י כאן לדבריו לעיל; וראה מה שנתבאר בהערות ברש"י על המשנה, שפירש את לשון המשנה: "החושב לשלוח יד בפקדון", על האומר: "אטול פקדונו של זה לעצמי").
בעי רב אשי:
הגביה ארנקי ליטול הימנה דינר, ולא נטל, מהו שיתחייב על כולו לדעת שמואל, כשם שהוא חייב בחבית על כולה?
האם נאמר: חמרא הוא דלא מינטר אלא אגב חמרא, אבל זוזא מינטר (יין אכן לא משתמר אלא אגב יין אחר, אבל כסף משתמר הוא לבדו), ואם כן אין זה דומה לחבית.
או דילמא: מכל מקום אף בזו ניחא לו שיהא הדינר בארנק, כי שאני נטירותא דארנקי, מנטירותא דדינר (שונה הוא שמירתו של ארנק הנראה מלא, משמירתו של דינר בודד) שהוא נוח יותר להיות נאבד, ואם כן דין ארנק כדין חבית. ומסקינן: תיקו!  4 

 4.  הרי"ף השמיט בעיא זו, וטעמו - פירש ה"מגיד משנה" - משום שספק זה אינו אלא למאן דאמר: שליחות יד צריכה חסרון, אבל למאן דאמר שליחות יד אינה צריכה חסרון, אין מקום לבעיה זו, ולהלכה הרי קיימא לן ששליחות יד אינה צריכה חסרון; ומטעם זה תמהו ה"מגיד משנה" והמאירי כאן על הרמב"ם (גזילה ג יב) שהביא בעיה זו, וראה גם בהשגות הראב"ד שכתב בתוך שאר השגתו על הרמב"ם: "ובעיא דרב אשי בארנקי נמי:. ואליבא דמאן דאמר צריכה חסרון, מיהו קיימא לן דאינה צריכה חסרון:. ", וראה שם מה שכתב ב"מגיד משנה"; וראה ב"נתיבות המשפט" (רצב ד) שמה שביאר את דבריו. והנה, לפי הנראה מן הסוגיא לפי פשוטה, נמצא, דכשם שהמגביה חבית ליטול הימנה רביעית ונטל הימנה רביעית, הרי הוא חייב על כל החבית, כך המגביה את הארנקי ליטול הימנו דינר, ונטל דינר, הרי הוא חייב על כל הארנקי; ולכאורה צריך ביאור: הרי כשם שאם הפקידו בידו כמה חפצים ונטל חפץ אחד, אינו חייב על כל הפקדון, כי מה ענין חפץ זה לחפץ אחר, כך לכאורה היה לנו לומר בארנקי מלא מעות, שנטילת דינר אחד אינו מחייבתו על כל שאר הדינרים! ? וב"נתיבות המשפט" שם כתב מכח זה, שהרמב"ם - דלא כה"מגיד משנה" - מפרש את האיבעיא למאן דאמר: שליחות יד אינה צריכה חסרון, והבעיא היא: האם נאמר דשאני נטירותא דארנקי מנטירותא דדינר, וכיון שהמפקיד הפקידם בכיס אחד, אסור לו לנפקד לחלקם כיון שיש קפידא להמפקיד, וכגוף אחד ייחשב; או דילמא שאין להמפקיד קפידא בכך, והנפקד יכול לחלקם להרבה מקומות, וכהרבה פקדונות דמיא; וכעין זה ב"מחנה אפרים" הלכות גזילה סימן כב; אלא שב"נתיבות המשפט" כתב עוד, שהבעיא היא רק למאן דאמר שליחות יד אינה צריכה חסרון, ראה שם.

דרשני המקוצר[עריכה]