פרשני:בבלי:בבא מציעא מד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא מד ב

חברותא[עריכה]

לפיכך, כספא  דחריף, יוצא בהוצאה, הוי טבעא;  1  ואילו דהבא, דלא חריף לצאת, הוי פירא ביחס למטבע של כסף,  2  וקני ליה פירא לטבעא.

 1.  ביחס למטבע זהב, וביחס לכל מטבע.   2.  מטבע זהב לעומת מטבע זהב הוי טבעא בטבעא - מאירי.
לפיכך, הזהב קונה את הכסף, כשם שמטלטלין ופירות מחייבים את תשלום המטבעות, ואין הכסף קונה את הזהב, כשם שמעות אינם קונות את המטלטלין.
אמר רב אשי: כמו ששנה רבי בילדותיה מסתברא, ובודאי כך קיבל רבי מרבו  3  רבי מאיר.

 3.  רש"י. (וכשיטתו בעירובין יג ב ד"ה דחזיתיה. אמנם יש אומרים שרבי לא למד אצל רבי מאיר, ראה ירושלמי ביצה ה ב). לפי זה הנידון הוא מה שמע רבי מרבי מאיר, האם שמע ממנו שכסף קונה את הזהב, כפי ששנה רבי לרבי שמעון בני בילדותו, או ששמע ממנו שזהב קונה את הכסף. אך לפי דברי הריטב"א (הובאו דבריו בעמוד א), רבי קיבל מתלמידי רבי מאיר שתי נוסחאות, והכריע בילדותו כנוסחא זו, ובזקנותו כמו הנוסחא השניה, ורב אשי הוכיח כמו הכרעת רבי הראשונה מתוך דברי המשנה.
"סתם משנה", כלומר משנה שלא נזכר בה מי שנה אותה, כדעת רבי מאיר היא נשנית.  4  לפיכך, אפשר להוכיח מדברי "סתם משנה" מה דעתו של רבי מאיר באותו ענין.

 4.  סנהדרין פו א.
מדקתני במשנתנו (שהיא "סתם משנה", כדעת רבי מאיר): הנחשת קונה את הזהב, ומכאן  5  יש להוכיח שרבי מאיר סובר: כסף הוא "פירא" ביחס לזהב, כילדותו של רבי.

 5.  כי הנידון אינו אלא בדין זהב עם כסף, אבל לענין נחשת עם כסף אין מחלוקת, וכולם גורסים כך, אם כן מן הסיפא אפשר להוכיח כילדותו של רבי בדין של הרישא - ריטב"א.
שהרי מה חידוש יש במה ששנינו נחשת קונה את הכסף, אחרי ששנינו זהב קונה את הכסף!?
ואמנם אי אמרת בשלמא, הכסף קונה את הזהב, היות וכספא לגבי (ביחס) דהבא, פירא הוי.
היינו, אתי שפיר, דקא תני במשנה, בבא נוספת - הנחשת קונה את הכסף, וחידוש יש בדבר, דאף על פי דכסף לגבי דהבא, פירא הויא, מכל מקום, כסף לגבי נחשת, טבעא הוי.  6 

 6.  שלא תאמר, אי אפשר להחשיב את אותו חפץ, פעם כמטבע, פעם כמטלטלין, ויש לתת לו שם קבוע, או כך או כך, קא משמע לן, ודאי מטבע הוא בעצמותו, ומכל מקום כאשר מחליפים מטבע במטבע, יש מקום להחשיב את האחד ביחס לחבירו כפרי או כמטבע, ראה בריטב" א. ובתוספות הרא"ש כתב שאין חידוש בדבר, ואדרבה, אפשר ללמוד את דין הנחשת מדין הזהב בקל וחומר: אם כסף קונה את הזהב, למרות שהוא חריף, היות וזהב חשוב ממנו, פשיטא שנחשת קונה את הכסף, היות והכסף חשוב ממנו וגם חריף. ומה שכפל התנא את דבריו ושנה את שניהם, אינו אלא היות ורצה לשנות דבר והיפוכו - מצד אחד כסף נחשב "טבעא", ומאידך נחשת הוא "פירא", וראה עוד בחידושים המיוחסים לריטב"א.
אלא אי אמרת: הכסף אינו קונה את הזהב, היות וכספא לגבי דהבא, טבעא הוי.
אם כן, הבבא הנוספת: הנחשת קונה את הכסף, משנה שאינה צריכה היא.
כי השתא אם לענין כסף לגבי דהבא דחשיב מיניה, אמרת: טבעא הוי (אם כסף ביחס לזהב, נחשב מטבע, היות וזהב חשוב יותר מן הכסף) למרות שכסף חריף ויוצא בהוצאה יותר מן הזהב.
כסף לגבי נחשת, דאיהו (כסף) חשיב מן הנחשת וגם איהו חריף לצאת בהוצאה יותר מן הנחשת,  7  מבעיא, וכי אטו צריך לומר שכסף נחשב "מטבע" ביחס לנחשת!?

 7.  נתפרש על פי הגירסא שלפנינו, ותוספות הרא"ש גרסו: לגבי נחשת דאיהו חשיב מיניה ואיהו חריף. וכתבו דמדלא גרסינן מיניה לענין חריפות כמו לענין חשיבות, משמע ששניהם שוים בחריפות ומכח חשיבות עביד קל וחומר. ואף על פי שכסף נחשב מטבע ביחס לזהב, למרות שזהב חשוב ממנו, שאני כסף שיש לו מעלת חריפות, וזהב לא חריף כלל, הלכך עדיף ליה חריפות מחשיבות, אבל כסף ונחשת השוים בחריפות, שפיר עביד קל וחומר מהא דכסף חשוב.
וממה ששנה רבי מאיר לרבי בבא זו של נחשת וכסף, יש ללמוד שרבי מאיר לימד אותו שכסף קונה את הזהב, ועל כן היה צריך לחזור ולשנות לו שנחשת קונה את הכסף, למרות שזהב אינו קונה את הכסף.
ודחינן: אין מכאן ראיה, כי לעולם יש לומר שרבי מאיר לימד את רבי כפי שהוא שנה בזקנותו; הזהב קונה את הכסף, ואף על פי כן, איצטריך לשנות לו שנחשת קונה את הכסף.
כי סלקא דעתך אמינא היות והני פריטי של נחשת, באתרא דסגיי, שהם הולכים ויוצאים בהוצאה, אינהו חריפי ועוברים לסוחר טפי מכספא,  8  אם כן אימא: נחשת טבעא הוי ביחס לכסף.

 8.  בפשוטו הכוונה שבכל מקום שהנחושת יוצא, הוא חריף יותר מכסף, אך בתוספות הרא"ש כתב: כלומר בכל מקום הם שוים לכסף בחריפות, ויש מקומות דחריפי טפי. (וכן משמע בתוספות רבינו פרץ). אם כן אימא טיבעא הוי - בכל מקום.
קא משמע לן, כיון דאיכא דוכתא (מקום) דלא סגי ביה כלל,  9  פירא הוי (היות ויש מקום שבו מטבע של נחשת כלל אינו יוצא בהוצאה, על כן "פרי" הוא נחשב, ולא מטבע).  10   11 

 9.  א. על פי תוספות רבינו פרץ. והנה, לפי גירסת הספרים שלפנינו (שהיא גירסת תוספות בתחילת הפרק ועוד ראשונים), כסף יוצא בכל מקום ונחשת אינו יוצא בכל מקום. (ומאידך - במקומות בהם הנחשת יוצא, נחשת חריף יותר מכסף). אך בריטב"א מבואר שנחשת עדיף מכספא כיון דנחשת סגי בכל דוכתא, משמע שכסף אינו יוצא בכל מקום. ב. בפשוטו משמע ש"דוכתא" היינו מקומות בארץ, אם כן כוונת הגמרא היא שישנם מקומות בארץ בהם הנחשת כלל אינו יוצא. (וכתב הרש"ש: אתרא הוא חלק גדול מן הארץ ודוכתא הוא חלק קטן). אך בריטב"א כתב: דלא משמשי בפריטי אלא בדברים דקים דלא אפשר בכספא, דכל דאפשר בכספא, לא משמשי אלא בכספא. כלומר, כאשר אדם קונה דבר פחות בערכו, הרי הוא משתמש בפרוטות של נחשת ולא במטבע של כסף, אבל כאשר הוא קונה דבר שלפי ערכו אפשר לשלם עליו במטבעות של כסף, אינו משתמש אלא בכסף ולא בפרוטות של נחשת. ו"דוכתא" דהכא היינו סוג מסויים של מקח וממכר. ומה שאמרו לעיל דנחשת סגי בכל דוכתא, לדברי ריטב"א שהובא לעיל אות א, הכוונה בכל מקום בארץ אפילו במקומות של בני אדם עניים, וראה עוד לשון הרא"ש סוף סימן א ובדברי תוספות הרא"ש.   10.  היות ויש מקומות שאין נחשת יוצא בהם כלל, על כן בכל מקום נחשת נחשב "פירא" - חידושים המיוחסים לריטב"א בשם ר' שלמיה. (ראה ברמב"ם (מכירה ו ו): דינרין שאינן יוצאין באותה מדינה ואין נושאין ונותנין בהם עד שמשנין אותן למטבע אחר, הרי הן כפירות לכל דבר כו').   11.  כתב הרא"ש בשם התוספות (ראה "שיטה מקובצת" בשם גליון תוספות): נחשת הוי טיבעא לגבי דהבא. וראיה לכך: מדהוה סלקא דעתך דאפילו לגבי כספא הוי טיבעא, ואף על גב דדחי לה, מכל מקום כיון דסלקא דעתך להחשיבו אפילו מכסף, אף על פי שזה נדחה, מכל מקום נשאר לו חשיבות של טיבעא נגד זהב. כלומר, אמנם כנגד כסף, מטבע נחשת הוי פירא, כי אינו נחשב חריף כנגד מטבע כסף, אבל כנגד זהב ודאי דנחשת חריף טפי (שהרי זהב אינו חריף כלל - ריטב"א) והוי טיבעא. וכן דעת תוספות הרא"ש, הרשב"א והמאירי. (וב"פני יהושע" כתב בכוונת תוספות, שנחשת נחשב מטבע לגבי זהב, וגם זהב הוי מטבע לגבי נחשת, אמנם ברשב"א ובריטב"א כתבו דזהב הוי פירא לגבי נחשת). אבל הרא"ש עצמו חולק וכתב: יראה לי דפירא הוי נגד דהבא, דנהי דאהני חריפות לכספא כדי לבטל חשיבות הזהב ולעשותו פירא, שאני כספא דאיהו נמי חשוב, וגם חריף טפי דאזיל בכל דוכתא, אבל נחשת דלא חשיב, אף על גב דסגי בכל אתרא, לא אהני ליה חריפותיה לבטל חשיבות הזהב, וכן משמע סידרא דמתניתין כו'. כלומר, הרא"ש סובר שגם אליבא דזקנותו של רבי יש נפקא מינה ב"חשיבות", ואמנם כנגד כספא אין מועילה חשיבות הזהב, אבל כנגד נחשת, גורמת חשיבות הזהב, שיהיה הזהב מטבע ולא פירא, וכן דעת הרמב"ן וכתב הר"ן דכן משמע בירושלמי.
ואף  12  רבי חייא סבר כדעת רבי בילדותו שמטבע של דהבא טבעא הוי ולא פירא, כפי שיש להוכיח מהמעשה שמביאה הגמרא:

 12.  לפי הירושלמי, שרבי שמעון בנו של רבי סבר כילדותו של רבי, ולא קיבל את חזרתו של אביו בימי זקנותו, אתי שפיר לשון "אף".
דרב אוזיף (לוה) דינרי זהב מברתיה (בתו) דרבי חייא, לסוף אייקור דינרי זהב, ביחס לדינרי כסף.  13  אתא (בא) רב לקמיה דרבי חייא לשאול אותו אם יכול הוא לשלם לה את אותו סכום של דינרי זהב שהוא לוה ממנה.

 13.  להלן מבואר שדינר זהב שוה לערכם של עשרים וחמישה דינרי כסף, אך שייך שערכם של דינרי הכסף ירד ויהיה דינר זהב שוה יותר מעשרים וחמישה דינרי כסף, ואפשר שערכם יעלה ויהיה בערכו של דינר כסף פחות מעשרים וחמישה דינרי כסף.
כי אמנם הוא משלם לה את אותו סכום של דינרי זהב, אך היות וביחס לדינרי כסף, עלה ערכם של דינרי הזהב, אם כן הרי זה כאילו הוא מחזיר לה יותר ממה שקיבל ממנה מתחילה, ושמא אסור דבר זה משום ריבית?
אמר ליה רבי חייא: זיל שלים לה טבין ותקילין (מטבעות טובות שלא נחסר ממשקלם). כלומר, צריך אתה לשלם לה את מלא הסכום שלוית ממנה, ואין לך לחשוש משום ריבית.
עתה מוכיחה הגמרא שרבי חייא סובר שזהב נחשב מטבע ולא פירי:
כאשר משתנה ערכו של חפץ כלפי מטבע, נחשב הדבר שהחפץ עלה בשויו, או ירד, ביחס למטבע, ואין אומרים: המטבע עלה או ירד בשויו ביחס לחפץ, כי המטבע עומד במקומו ואילו ערכו של החפץ יכול להשתנות.
אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי (אם תאמר שדינר זהב, נחשב "מטבע" ולא "פירא") שפיר, מובן פסקו של רבי חייא, כי רב לוה והחזיר את אותו סכום שהוא לוה.
א. כשם שאסור מן התורה לשלם ריבית על הלואת ממון, כך אמרו חכמים הלוה סאה פירות על מנת לשלם לו פרות, והתייקרו הפירות, אסור לו לשלם את אותה כמות של פירות, ועליו לשלם רק כפי ערכם הממוני של הפירות בשעת ההלואה.
ב. ולא עוד, אלא שאסרו חכמים ללות סאה פירות על מנת לשלם סאה פירות, שמא יתייקרו הפירות, ויבא לידי ריבית.
ג. איסור ריבית זה של "סאה בסאה" אינו אלא איסור דרבנן, ואם יש ברשותו של הלוה מאותו מין של פירות, בשעת ההלואה, אין כאן איסור, היות ונחשב הדבר כאילו הפירות שברשות הלוה נקנים ומשתעבדים למלוה, ואף אם יתייקרו הפירות, הרי הם התייקרו ברשותו של המלוה, ואין כאן ריבית.  14 

 14.  ראה להלן, שיש מן הראשונים הסוברים שלא נאמר היתר זה, אלא כאשר לוה בסתמא ולא קבע זמן לתשלום.
אלא אי אמרת: מטבע של זהב "פירא" הוי, הוה ליה, נמצא שרב הוא כלוה סאה של פירות, על מנת לשלם את חובו בסאה אחרת של פירות.  15 

 15.  א. תמהו הראשונים: וכי מה ראיה היא זו! ? הרי עד כאן לא אמרנו שזהב נחשב "פירא" אלא כאשר מוכר זהב תמורת כסף, אבל מטבע זהב כנגד מטבע זהב, הוי ליה טיבעא בטיבעא (כפי שהובא לעיל עמוד א' הערה 2). אם כן, מה ימנע את רב לשלם דינרי זהב עבור דינרי זהב, אפילו אם נאמר זהב "פירא" הוא ביחס לכסף! ? ותירצו התוספות (מה א ד"ה לגבי) על פי הגמרא (שם) שהיות ולענין מקח וממכר נחשב מטבע של זהב כפירא ביחס למטבע של כסף, על כן החמירו לענין ריבית ואמרו שהלואת זהב בזהב, הרי היא כהלואת פירות בפירות (היות ואין מטבע של זהב נחשב מטבע לכל דבר - רמב"ן). ב. והנה להלן מה א אמרו שלדעת רבי בילדותו אף על פי שכסף נחשב כ"פירא" לגבי זהב, מכל מקום מותר ללות כסף תמורת כסף, ולדעת תוספות הנ"ל אין חילוק בין כסף לילדותו של רבי, לבין זהב לזקנותו של רבי, וצריך לומר שהסוגיא כאן אינה סוברת שמותר ללות כסף בכסף לפי ילדותו של רבי. (ומה שאמרו להלן אינו מסקנת הסוגיא שם, ראה שם בתוספות). וברשב"א (כאן) כתב לחלק בין הלואת כסף בכסף להלואת זהב בזהב, כי כסף נחשב מטבע, אפילו לילדותו של רבי, יותר מאשר זהב לזקנותו של רבי, היות וכסף הוא מטבע לגבי עצמו וגם לגבי נחשת, אבל זהב אינו נחשב מטבע אלא כלפי עצמו, ולגבי כל המטבעות האחרות בין כסף בין נחשת הרי הוא "פירא" ראה לעיל הערה 11 וראה עוד בריטב"א ובמאירי. (ולשיטתו של המאירי מותר ללוות פרוטות של נחשת עבור פרוטות נחשת). ובחידושים המיוחסים לריטב"א הוסיף: היתר הלואת כסף בכסף מקרא מלא הוא (שמות כב כד): "אם כסף תלוה את עמי:. לא תהיה לו כנושה" - לקחת ריבית, משמע דשוה בשוה מותר. (כלומר, אם כן אי אפשר לאסור הלואה זו אפילו מדרבנן, ראה בט"ז יורה דעה קיז א).
והיות שדינרי הזהב התייקרו, הרי אסור לרב לשלם את אותו סכום של דינרי זהב, ועליו לשלם לפי ערכם בשעת ההלואה.
וממה שפסק רבי חייא לרב שעליו לשלם לבתו את מלא סכום דינרי הזהב שהוא לוה, יש להוכיח שרבי חייא סובר: מטבע "טיבעא" הוי ולא "פירא", ואין כאן איסור ריבית, כי אין ערכו של מטבע משתנה.  16 

 16.  ומה שעכשו נותנים יותר דינרי כסף עבור אותם דינרי זהב, אין זה מחמת שדינרי זהב התייקרו, אלא לפי שדינרי כסף נעשו זולים בערכם ביחס לדינרי זהב, כפי הכלל שבידינו: ערכו של חפץ משתנה ביחס למטבע, ולא להיפך.
ודחינן: מכאן אין להוכיח, כי יתכן שאכן רבי חייא סובר שמטבע זהב נחשב "פירא", ואף על פי כן, יכול רב לשלם בדינרי זהב שהוקרו, היות ורב דינרי זהב הוו ליה בשעת ההלואה.
וכיון דהוו ליה דינרי זהב, נעשה כאומר לה: הלויני דינרים לזמן מועט, עד שיבא בני, או עד שאמצא את המפתח כדי להוציא את הדינרים שלי.  17 

 17.  א. עד שיבא בני כו' הוא לשון המשנה (עה א) ושם מדובר על הלואת פירות, והוא הדין נמי בנידון דידן. ב. כתב הריטב"א: כיון שיש לו פירות בביתו, אף אם קבע לו זמן לפרעון, אין איסור ללות סאה בסאה, אי נמי באופן שקבע זמן לפרעון אסור ללות אף על פי שיש לו והכא לא שרי אלא כשלוה ממנה בסתמא. (ראה שם שדעת רב היתה לשלם לפני שלשים יום). וראה בהערה הבאה בשם הר"ן.
והרי לא אסרו חכמים ללות ולשלם סאה בסאה כאשר היו לו פירות ברשותו בשעת ההלואה.  18 

 18.  א. לפי תירוץ הגמרא, שרב החזיק ברשותו דינרי זהב, צריך ביאור מה היה ספיקו של רב, ומה הוצרך לשאול את רבי חייא, הרי אפילו אם זהב נחשב "פירא" אין איסור בהלואה זו! ? וכתבו התוספות: במשנה לקמן (עה א) מבואר שהלל חולק על קולא זו, וסובר שאף אם יש ללוה פירות באותה שעה, אסור הוא ללות סאה בסאה, ורב הסתפק אם הלכה כהלל או כחכמים. והר"ן כתב: סלקא דעתיה של רב שמא דוקא אם אמר לו בפירוש עד שיבא בני כו', אבל כאן לא אמר לה רב בפירוש שהוא יחזיר לה לאחר זמן מועט, ורק נעשה כאומר הוא. (ראה בהערה הקודמת). ב. צריך ביאור, איך רב לוה מבתו של רבי חייא דינרי זהב בדינרי זהב, לפי מה שהיה מסתפק לומר שיש כאן הלואת סאה בסאה באופן האסור! ? וכתב הרשב"א: מעיקרא היה פשוט לו שהלכה כתנא קמא, ולבסוף התעורר בלבו ספק שמא הלכה כהלל. ובתוספות הרא"ש כתבו: מתחילה כשלוה סמך על זה שאם יתייקרו הוא ישלם לה כשעת ההלואה. ובט"ז (יורה דעה קסב ג) כתב שרב לוה ממנה דינרי זהב, אבל לא התחייב להחזיר לה דוקא דינרי זהב, ואפשר שיתן לה מטבע אחר, ורבי חייא התיר לו לשלם בדינרי זהב, אף על פי שהם התייקרו. וראה עוד מה שהביא ב"דבר יעקב".
א. האשה מתקדשת לבעלה בפרוטה ובשוה פרוטה  19 xxx

 19.  משנה קידושין ב א.
ב. המוכר חפץ לחבירו במחיר גבוה מערכו של החפץ (וכן הלוקח חפץ במחיר נמוך מערכו) הרי זו אונאה; אם היה שעור האונאה "שתות" - שישית ממחיר החפץ,  20  עליו להחזיר את האונאה; אם הונה אותו ביתר מ"שתות" - הרי המקח בטל.

 20.  ראה להלן מט ב מחלוקת אמוראים אם "שתות מקח" דוקא שנינו, או "שתות מעות" נמי שנינו.
ג. נאמר בתורה (במדבר יח טו - טז): "אך פדה תפדה את בכור האדם. ופדויו מבן חודש תפדה, בערכך כסף חמשת שקלים בשקל הקודש, עשרים גרה הוא". "שקל" של תורה, שוה ל"סלע" שהיה נוהג בזמן חז"ל, והיות שיש בסלע ארבע דינרים, נמצאו חמשת שקלים עשרים דינרי כסף.  21  אמר רבא: האי תנא דלקמן סבר: דהבא טבעא הוי.

 21.  אפשר לפדות גם בחפץ השוה בערכו לחמשה שקלים של תורה.
דתניא בברייתא:
א. "פרוטה" שאמרו חכמים, שיעורה הוא: אחד משמונה באיסר האיטלקי, ("איסר האיטלקי" שוה שמונה "פרוטות").  22 

 22.  א. כאשר האיסר הוא אחד מעשרים וארבעה בדינר כסף, כי לפעמים מחיר האיסר משתנה, ויתכן שיהיו שלשים ושנים איסרים שוים דינר כסף אחד בלבד - תוספות. ב. ראה בירושלמי קידושין (פרק א הלכה א (ד א)) דפליגי רבי חנינה ורבי מנא כאשר יש באיסר רק שש פרוטות, רבי חנינה אומר: נחשת (הפרוטות) במקומו עומד, כספא (האיסר) הוא שהתייקר הוא שהוזל. ורבי מנא אומר: הכסף במקומו עומד, נחשת הוא שהתייקר הוא שהוזל. (וראה ברא"ש סימן כ ד"ה חמש פרוטות אם "איסר" הוא מטבע כסף או נחשת).
ולמאי נפקא מינה לנו, לדעת את ערכה של הפרוטה?
לקדושי אשה, שאם נתן לה חפץ או מטבע שהוא שוה אחד משמונה ב"איסר האיטלקי", הרי זו מקודשת, כדין מקדש אשה ב"פרוטה".
ב. "איסר האיטלקי" הוא אחד מעשרים וארבעה ב"דינר" של כסף ("דינר" של כסף שוה עשרים וארבעה "איסרים").
למאי נפקא מינה?
למקח וממכר, שאם מכר לו דינר ביותר מעשרים וארבעה איסרים, הרי נתאנה הלוקח, ואם הוסיף "שתות" במחיר הדינר, חייב להחזיר את אונאתו.  23 

 23.  רש"י. (כאשר דינר זהב שוה כ"ה דינרי כסף - תוספות הרא"ש). ותוספות פירשו במי שמכר חפץ בעשרים וארבעה איסרים, בשעה שהיו כ"ד איסרים בדינר, ואחר כך הוזלו האיסרים והיו ל"ב איסרים בדינר, וקא משמע לן שאינו יכול לפטור את עצמו בעשרים וארבעה דינרים ולומר: הדינר הוא שהתייקר, והאיסר עמד במקומו, אלא - יתן לו דינר כסף או ל"ב איסרים. (לדעת מהרש"א מדובר דוקא באופן שדינרי כסף עומדים בערכם ביחס לדינר זהב, אך ב"כוס הישועות" פירש שאף אם התייקרו דינרי כסף ביחס לדינר זהב, מכל מקום ביחס לאיסרים עומד דינר כסף במקומו - "אוצר מפרשי התלמוד"). וראה עוד בריטב"א, ב"מחנה אפרים" (ריבית סימן כה) ו"אבני מילואים" (קיד א).
ג. "דינר" של כסף הוא אחד מעשרים וחמשה ב"דינר" של זהב ("דינר" של זהב שוה עשרים וחמשה דינרי כסף).  24  למאי נפקא מינה?  25 

 24.  הקשה רבינו תם: איך יתכן שערכו של דינר זהב, בזמן חז"ל, היה פי עשרים וחמשה מערכו של דינר כסף, הלא בזמן הזה (זמנם של בעלי התוספות) זהב שוה לכל הפחות פי שנים עשר מכסף! ? ותירץ: דינר זהב בזמן חז"ל היה שוקל כמו שני דינרי כסף, לפי שזהב כבד מכסף וגם דינר זהב היה עבה יתר מדינר כסף. ובתוספות הרא"ש הביא ראיה מן המדרש שזהב אינו שוה אלא שנים עשר של כסף (וראה שם מאי טעמא אמרו כ"ה דינרי כסף ולא כ"ד).   25.  בכולם היה יכול לומר דנפקא מינה למקח ומכר, אלא שרצה להזכיר בכל אחד נפקא מינה אחרת - תוספות.
לפדיון הבן, שאם אבי הבן נתן לכהן דינר זהב לפדיון בנו, מחזיר לו הכהן חמשה דינרי כסף, שהם חמישית מערכו של דינר הזהב, שהרי אבי הבן צריך לתת לו חמשה שקלים של תורה, שערכם עשרים דינרים - ארבע חמישיות של דינר זהב בזמן חז"ל.
ומבבא זו, של ערך דינרי כסף לעומת דינר זהב, שנפקא מינה לענין פדיון הבן, מוכיח רבא, שתנא זה סובר: מטבע זהב נחשב "טבעא" ביחס למטבע של כסף.  26  כי, אי אמרת בשלמא, מטבע של זהב "טבעא" הוי, ביחס למטבע של כסף, ומטבע של כסף נחשב "פירא", ביחס למטבע של זהב.

 26.  מתוך דברי הגמרא משמע שהיתה לפניהם ברייתא שמפורש בה דנפקא מינה לענין פדיון הבן וכו', כי אם תאמר שהתנא אמר רק דינר כסף אחד מעשרים וחמשה בדינר זהב, והגמרא היא שהוסיפה דנפקא מינה לפדיון הבן, הרי אי אפשר להוכיח מדבריו שהוא סובר דהבא טבעא וכספא פירא, כי יתכן שיש נפקא מינה אחרת בדבר. אלא שאף אם תאמר בכולם נפקא מינה למקח וממכר, יש להוכיח שדינר זהב הוא "טיבעא" לגבי דינרי כסף לפי שיטת התוספות לעיל, ואף לפי שיטת רש"י שם, ראה תוספות ד"ה אחד ותוספות הרא"ש ד"ה למקח.
אם כן, מובנים דברי הברייתא שמשער התנא את שיעור חיוב פדיון הבן במידי דקיץ, במטבע שערכו קצוב.
שהרי אם משתנה היחס שבין דינר זהב לדינרי כסף, אנו אומרים שערך ה"מטבע"
- דינר הזהב, עמד במקומו, וערך ה"פירא"
- דינרי הכסף, עלה או ירד.
אם כן, בין כאשר ימכר דינר זהב בעשרים דינרי כסף, בין כאשר הוא ימכר בשלשים דינרי כסף, שיעור פדיון הבן הוא ארבע חמישיות של דינר זהב.  27 

 27.  א. היות וחמשה סלעים כסף שוים עשרים דינרים "רגילים" (שעשרים וחמשה מהם שוים לערכו של דינר זהב). ואם רוצה האב לתת לכהן דינרי כסף, עליו לתת לו עשרים כאשר כ"ה מהם שוים כדינר זהב, או ט"ז דינרים כאשר דינר זהב שוה לעשרים דינרים, וכן כ"ה דינרי כסף כשדינר זהב שוה כשלשים דינרי כסף. ב. הקשה הריטב"א: הרי אפילו אם נאמר שזהב נחשב מטבע ולא "פירא", מכל מקום איך יתכן לומר שמצוות פדיון הבן מתקיימת בארבע חמישיות דינר זהב, גם כאשר אינם שוים כעשרים דינרי כסף! ? הרי מקרא מלא דיבר הכתוב: "חמשת שקלים כסף", שהם חמישה סלעים כסף שנהגו בזמן חז"ל, והם עשרים דינרים, והיאך אפשר לפחות משיעור זה! ? ותירץ: התורה שיערה "חמשת שקלים" לפי אותו זמן שהיה דינר זהב שוה כ"ה דינרי כסף, אבל שיעור מצות פדיון הבן הוא בזהב שערכו קצוב, ושוה בכל זמן, כי אם תאמר "שקלים כסף" אמר הכתוב, ושיעור המצוה הוא דוקא בכסף, הרי היות וכספא פירא הוא שערכו משתנה, נמצא שאין שיעור פדיון הבן קצוב בכל זמן. (ראה עוד בתוספות הרא"ש וב"חזון איש" יורה דעה קפב א).
אם נתן אבי הבן לכהן דינר זהב ששוה עשרים דינרים, עליו להחזיר לו ארבעה דינרים, ואם שוה דינר הזהב שלשים דינרים, עליו להחזיר לו ששה דינרי כסף.  28 

 28.  רש"י לפי גירסת מהרש"ל. (ובריטב"א כתוב שבכל אופן מחזיר לו חמשה דינרים, וצריך תלמוד).
אלא אי אמרת מטבע של זהב "פירא" הוי, ביחס למטבע של כסף, ומטבע של כסף נחשב "טיבעא" ביחס למטבע של זהב.
אם כן, כאשר משתנה היחס שבין דינר זהב לדינרי כסף, אנו אומרים שערך דינר הזהב השתנה, וערך דינרי הכסף עמד במקומו.
נמצא שבכל אופן, על אבי הבן לתת לכהן ערך של עשרים דינרי כסף, ואם יתן לו מטבע של זהב, עליו לשער את ערכו, בהתאם לדינרי הכסף.
אם כן תיקשי: וכי אטו משער התנא במידי דאוקיר וזיל (בדבר שמחירו משתנה, פעמים הוא מתייקר, ופעמים הוא זול)!?
והרי זימנין, לפעמים, דאם אבי הבן נתן לכהן דינר זהב, מהדר ליה כהנא, על הכהן להחזיר לו חלק ממה שקיבל ממנו. (כל עוד שדינר זהב שוה יותר מעשרים דינרי כסף.)
וזימנין, דמוסיף ליה איהו, אבי הבן, לכהנא, אם דינר זהב שוה פחות מעשרים דינרי כסף, על אבי הבן להוסיף על דינר הזהב, ולהשלים את מה שנתן לכהן, לשיעור חמשת שקלים של תורה, שהם עשרים דינרי כסף בזמן חז"ל.  29 

 29.  נתפרש על פי פשוטו שמהדר ומוסיף מתייחס אל דינר הזהב, אך הריטב"א נטה מביאור זה, היות ומשמע ש"מהדר" הוא כאשר דינר זהב עלה בערכו, ו"מוסיף" הוא כאשר דינר זהב ירד בערכו. ולדבריו, מדובר כשהאב נתן לכהן ארבע חומשי דינר זהב, ועל כן, כאשר דינר כסף הוא אחד מעשרים וחמשה בדינר זהב, אין הכהן צריך להחזיר לאבי הבן, ולא אבי הבן מוסיף לכהן; כאשר ישנם יותר מעשרים וחמשה דינרי כסף בדינר זהב, על הכהן להחזיר מקצתם, וכשהם פחות מעשרים וחמשה צריך האב להוסיף על ארבע חמישיות דינר הזהב. וראה עוד בתוספות רבינו פרץ.
והרי דרך התנא לשער בדבר שמחירו קצוב, ויהיה אפשר לקבוע לפי ערכו, את שיעור מצות פדיון הבן, ולא מסתבר לומר שהתנא שיער, בדבר שאינו קצוב.  30 

 30.  ואם תאמר: אם כן, איך שיער התנא את קידושי אשה לפי מטבעות של כסף, והרי כסף הוא מטבע שערכו משתנה - ביחס לזהב, ונמצא שאמנם לפעמים יהיה שיעור קידושין אחד משמונה באיסר האיטלקי - כאשר יש עשרים וארבעה איסרים בדינר כסף, ועשרים וחמישה דינרי כסף בדינר זהב אחד, אך לפעמים יהיה שיעור קידושין אחד מששה באיסר - כאשר מחיר הכסף ירד, ויהיו יותר משלשים ושנים דינרי כסף בדינר זהב אחד, ותיקשי: הרי אמרת שאין דרך התנא לשער בדבר שאין ערכו קצוב! ? יש לומר: אמנם כל המטבעות תלויים בדינר זהב, אבל מכל מקום אפשר לשער קידושין לפי מטבע כסף, היות והיחס בין כסף לנחושת הוא קבוע, ואם יעמוד הכסף על ערכו ביחס לזהב, ואילו ביחס לנחושת ישתנה ערכו, נקבע שיעור קידושין לפי מטבע הכסף, ואנו אומרים הנחשת הוא שהתייקר או שהוזל, ואילו הכסף עמד על מקומו, היות וכסף נחשב מטבע ביחס לזהב. (למרות שביחס לזהב הוא נחשב "פירא"). - על פי רמב"ן ורשב"א. ובתוספות כתבו שהתנא שיער את הכל במטבע של זהב, והכי קאמר: פרוטה היא אחד משמונה באיסר האיטלקי כאשר איסר הוא אחד מעשרים וארבעה בדינר כסף, ודינר כסף הוא אחד מעשרים וחמשה בדינר זהב. וראה עוד ב"פורת יוסף".
אלא, ודאי, שמע מינה: התנא של הברייתא סובר: מטבע של זהב "טבעא" הוי, ביחס למטבע של כסף, ולא "פירא".
ומסקינן: אכן, שמע מינה. תנן התם במסכת מעשר שני (פרק ב משנה ז):
א. בפרשת מעשר שני נאמר (דברים יד כב - כג): "עשר תעשר את כל תבואת זרעך" וגו', "ואכלת לפני ה' אלהיך, במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך" וגו'. ומכאן שמעשר שני נאכל בירושלים.
ועוד נאמר (שם כד - כה): "וכי ירבה ממך הדרך, כי לא תוכל שאתו" וגו', "ונתתה בכסף, וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך ... ואכלת שם לפני ה' אלהיך, ושמחת אתה וביתך". כלומר, אם קשה לו לשאת את פירות המעשר שני לירושלים, נתנה לו התורה רשות לפדות את הפירות בכסף, לקחת את הכסף לירושלים, ושם לקנות בכסף מאכל ומשקה, ולאכלם בקדושה בירושלים.
ב. "סלע" הוא מטבע של כסף, שערכו ארבעה דינרי כסף.
בית שמאי אומרים: לא יעשה, יחליף, אדם, סלעין של כסף שיש בהם קדושת מעשר שני, בדינרי זהב, כדי להקל עליו את משא הדרך.  31  ובית הלל מתירין, להחליף את מטבעות הכסף במטבעות זהב, ומפרש ואזיל טעמם של בית שמאי ובית הלל:

 31.  היות ומשקלו של זהב, הוא אחד לשנים עשר ממשקל הכסף באותו ערך, כמבואר לעיל הערה 24. ויש לדון במה שכתב רש"י שהחילול הוא מחמת משא הדרך (וכן כתב רש"י להלן מה א ד"ה הפורט סלע) האם אין היתר לכתחילה לחלל מעשר שני "פירא" אטיבעא אלא מפני משא הדרך, או שאורחא דמילתא נקט.
רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו במה חלקו בית שמאי ובית הלל:
חד משניהם אמר: מחלוקת בית שמאי ובית הלל בסלעים של כסף, שרוצה הוא לחללם על דינרים של זהב.
דבית שמאי סברי: כספא "טבעא" הוא ביחס לדהבא, ודהבא "פירא" הוא, וטבעא אפירא (על פרי) לא מחללינן.
שהרי הכתוב אומר: "וצרת הכסף" שבו פדית את המעשר, "והלכת אל המקום אשר יבחר ה'", ושם - "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך", אבל מחוץ לאותו מקום, אין מחללים את הכסף על פירות.  32 

 32.  הקשו התוספות: הלא בבבא קמא צז ב מבואר שאם אינו יכול להוליך את הכסף לירושלים (מחמת קפידת המלכויות וכו') יכול הוא לקנות בבבל בהמה ולהביאה לירושלים, ותיקשי: הרי טבעא אפירי לא מחללינן! ? ותירצו: התם שאני שהפירות הם כבדים להוליך, ולא אפשר אלא לקנות בהמה. והנה לפי דברי רש"י שדין זה נלמד מהא דאמר רחמנא "וצרת הכסף בידך והלכת" וגו', תימה הוא להתיר איסור תורה כדי לחסוך בטירחת הדרך של הפירות. ועוד תיקשי: הרי להלן מה ב אמרינן דאפילו בדיעבד אין נתפסת קדושת מעשר בפירא כאשר מחללים טיבעא אפירא! ? ובריטב"א כתב: דוקא "פירא" כי האי (מטבעות) לא מחללינן או בכל פירי שאינו ראוי לאכלו בירושלים, אבל דבר שראוי לאכלו בירושלים, כגון בהמה טהורה, מחללים. (ראה עוד בתוספות רבינו פרץ). ועוד כתב בשם רבו: לא אסרה תורה לחלל טבעא אפירי אלא על פירות שיש טורח להוליכן בדרך, כדכתיב: "לא תוכל שאתו כי ירחק:. ונתתה בכסף, וצרת הכסף בידך והלכת", אלא דרבנן הוא דגזרו בכל מידי דמיקרי פירא אטו פירא ממש דיקירי, ודוקא היכא דלא מצו למיכל בירושלים. (כלומר, בהמה קל להוליך לירושלים, ולא גזרו אטו פירות כבדים אלא כאשר קונה במטבע דבר שאי אפשר לאכלו בירושלים כגון מטבע). וראה עוד בריטב"א להלן מה ב שחולק על רש"י וסובר שבדיעבד אם חילל טיבעא אפירא, מטבע על מטבע, נתפסת בפירא קדושת מעשר. וברש"י קידושין נה ב כתב שאסור לחלל כסף על בהמה חוץ לירושלים משום "וצרת הכסף בידך". וראה מה שהביא ב"דבר יעקב" מדברי "פני יהושע" ו"כפות תמרים" בביאור שיטת רש"י.
והיות ומטבע של זהב נחשב פרי ביחס למטבע של כסף, על כן, המחלל סלעים של כסף על דינרי זהב, הרי הוא כמחלל כסף על פירות, ואסור לעשות כן מחוץ לירושלים.
ובית הלל סברי: כספא "פירא" הוא ביחס לדהבא, ודהבא טבעא הוא, ופירא אטבעא (על מטבע) מחללינן.  33   34 

 33.  אף על פי שביחס לחילול הראשון נחשב הכספא כטבעא, והיה מקום לומר זהו ה"כסף" עליו נאמר "ונתתה בכסף - וצרת הכסף בידך והלכת", מכל מקום לענין החלפת הכסף בזהב, אנו מחשיבים את הכסף כ"פירא".   34.  לפי ביאור זה, בית שמאי סוברים כזקנותו של רבי שזהב קונה את הכסף, היות וזהב הוא פרי ביחס לכסף, ובית הלל סוברים כילדותו של רבי, שכסף קונה את הזהב, היות וזהב הוא מטבע ביחס לכסף. ויש להקשות: וכי אטו משנתינו כבית שמאי היא נשנית! ? תירץ הרמב"ן: היות והמשנה במעשר שני נשנתה כילדותו של רבי, נמצא שאכן לבית הלל הכסף קונה את הזהב, וכך היה רבי שונה את משנתינו מתחילה, אך כאשר הפך רבי את משנתינו, לא שינה רבי את המשנה במסכת מעשר שני, והלכה בה כבית שמאי, דהיינו בית הלל לפי זקנותו של רבי. והרא"ש תירץ שבימי זקנותו של רבי סבר שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה. ושיטת בעל המאור היא דלכולי עלמא זהב פירא וכסף טיבעא, ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא לענין מעשר ולא לענין מקח וממכר וראה מה שהקשה הרשב"א על דבריו.
אבל פירות הראשונים, שהפרישן למעשר שני, על דינרין של זהב, לדברי הכל מחללינן, כי אפילו בית שמאי הסוברים: זהב "פרי" הוא ביחס למטבע של כסף, מודים הם שביחס לפרי ממש, גם מטבע של זהב, דינו כמטבע.
מאי טעמא, מנין יש להוכיח דבר זה?
מידי דהוה אכסף לבית הלל, דין מטבע זהב, לדעת בית שמאי, אנו למדים מדין מטבע כסף, לדעת בית הלל, כדמפרש ואזיל: הרי כסף לדעת בית הלל, אף על גב דכספא לגבי דהבא, פירא הוי, שהרי מחללים סלעים של כסף על דינרי זהב.
ומכל מקום, לגבי פירא, פירות ממש, טבעא הוי, ומחללים פירות מעשר שני על סלעים של כסף, שהרי שנינו: לא יעשה אדם סלעים דינרים, משמע שמתחילה נתחללו הפירות על סלעים, ומודים בית הלל שנתקדשו הסלעים בקדושת מעשר.
אם כן, זהב נמי לדעת בית שמאי, יש לומר: אף על גב דדהבא לגבי כספא, פירא הוי, ועל כן אין מחללים סלעים של כסף על דינרי זהב.
מכל מקום, לגבי פירא, טבעא הוי, ומחללים פירות מעשר שני על דינרים של זהב.
וחד משניהם (רבי יוחנן או ריש לקיש) אמר: לא רק בסלעים על דינרים נחלקו בית שמאי ובית הלל, אלא אף בפירות על דינרין מחלוקת.
בית שמאי סוברים: דינרים "פירא" הם, ואין מחללים פירות על דינרי זהב, שהרי אין מחללים פירות על פירות.  35 

 35.  ואף על פי שזהב ביחס למטלטלין הוי "טיבעא", מכל מקום היות ואחר כך יצטרך לחלל שוב את הזהב בכסף, שאין אדם מוצא ליקח צרכיו בזהב, והיות שביחס לכסף, זהב נחשב "פירא", על כן אין מחללים בו, דרחמנא אמר: "וצרת הכסף, ונתת הכסף" מידי דלא מיתזל ולא מפסיד ביה מעשר, ומשום הכי חשיב כפירא לגבי נפשיה מפני ששמין אותו בכסף ואזלינן ביה בתר בסוף - רמב"ן. אי נמי להך מאן דאמר דהבא חשוב פירא אף לגבי פירות, ומכל מקום אין נפקא מינה לדינא בזה, היות ולמסקנה רבי יוחנן סבירא ליה דבפירות על דינרי זהב לא פליגי וקיימא לן כוותיה - ר"ן. ולפירוש הר"ן יש לומר: לדעת בית שמאי רק מטבע חריף הוי "טיבעא" (כסף, וכן נחשת, כדלקמן מה א). אבל לדעת בית הלל כל מטבע הוי "טיבעא" ביחס למטלטלין, על כן מחללין פירות על כסף לבית הלל, אף על פי שאין מחללים פירות על זהב לבית שמאי. וראה בליקוטי רבי עקיבא איגר מה שביאר בזה וברש"ש.
ובית הלל סוברים: דינרי זהב "טבעא" הם, ומחללים פירות על דינרי זהב, שהרי מחללים פירות על מטבע.
שואלת הגמרא: ולמאן דאמר, אף בפירות על דינרין, מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
מה טעם הזכירה המשנה את מחלוקתם לענין חילול סלעים על דינרי זהב, ולא את מחלוקתם לענין חילול פירות על סלעים!?
אדמיפלגי, עד שהזכיר התנא את מחלוקת בית שמאי ובית הלל, באדם שבא לחלל סלעין של כסף על דינרין של זהב.
לפליג, תוזכר במשנה מחלוקתם בפירות על דינרין, שבית שמאי אומרים: אין מחללין, ואנו נאמר מעצמינו: כל שכן סלעים על דינרים אין מחללין, כי אם זהב ביחס לפירות ממש נחשב כפרי, כל שכן זהב ביחס לכסף.
ומדוע הזכיר התנא דווקא את מחלוקתם לענין חילול סלעים על דינרים!?
ומשנינן: אי איפלוג במתניתין בפירות על דינרין ולא בסלעים על דינרים, אכן היינו יודעים את דעתם של בית שמאי, בין לענין פירות על דינרים, בין לענין סלעים על דינרים.
אבל בדעת בית הלל, היה מקום לטעות, כי הוה אמינא: הני מילי, לא נחלקו בית הלל על בית שמאי, אלא בפירות על דינרין.
אבל בסלעים על דינרין, מודו להן בית הלל לבית שמאי, דדהבא לגבי כספא, פירא הוי, ולא מחללינן סלעים על דינרין.
קא משמע לן התנא במשנתנו, שבית הלל סוברים: זהב "טבעא" הוא, אפילו ביחס לכסף, וכל שכן ביחס לפירות עצמן.  36 

 36.  כתבו בתוספות הרא"ש: אין להקשות, שיחלקו בשניהם, גם בסלעים על דינרים, לאשמועינן טעמא דבית הלל, וגם בפירות על דינרים, לאשמועינן טעמא דבית שמאי, כי אין דרך התנא לפרש דעתם של בית שמאי. אבל מעיקרא פריך שפיר, כיון דבלאו הכי פליגי בחדא, אדמפלגי בסלעים, ליפלגו בפירות, אבל לאיפלוגי בתרוייהו להודיעך כח דבית שמאי ליכא לאקשויי.
אומרת הגמרא: תסתיים, לכאורה יש להוכיח מן המימרא הבאה של רבי יוחנן, דרבי יוחנן הוא דאמר: לדעת בית שמאי אין מחללין פירות מעשר שני על דינרי זהב.

דרשני המקוצר[עריכה]