פרשני:בבלי:בבא מציעא נב א

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־15:11, 14 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא נב א

חברותא[עריכה]

ורבי שמעון אומר: שמונה פונדיונות לסלע, שני פונדיונים לדינר  28 . דהיינו - שתות  29 , כשיעור האונאה במקח.

 28.  הקשו התוספות, מדוע לא אמר "מעה לדינר", שהרי הדינר שוה שש מעות? ותרצו - כיון שרבי יהודה נקט "פונדיון", אמר הוא - שני פונדיונים. ובתוספות הרא"ש כתב - שהפונדיון היה המטבע הרגיל אצלם.   29.  לכאורה קשה ממשנתנו לדעת רב הנזכרת לעיל (מט ב), ד"שתות מקח שנינו", ולא שתות מעות. דהכא לדעת רבי שמעון - אם מכר סלע שוה כ' בכד', הוי אונאה, ואילו לדעת רב הוי ביטול מקח, כיון דהוי שוה ה' בו'? ואף לדעת שמואל שם, ד"שתות מעות שנינו" קשה, דאף הוא מודה שגם "שתות מקח" הוי אונאה, ואילו הכא, אם נתן לו דינר חסר ב' פונדיונים פחות פרוטה, הוי מחילה, אף על גב דעדיין הוי שתות מקח? ותרצו התוספות: כאן מדובר שמכר לו טלית שוה כד' מעות, בסלע, ונתן לו סלע חסר ארבע מעות, דהיינו שתות מקח. (ועיין מהרש"א). והקשו עליו הראשונים - אם כן הוי טעות של המוכר, ומוכר לעולם חוזר, ומדוע שנינו במשנה שחוזר עד כדי שיראה לשולחני? ותרצו - דוקא כשמכר סחורה אמרינן שיכול לחזור לעולם, כיון שהסחורה אינה בידו, ואינו יכול להראותה. אך כאן - שקיבל מטבע חסירה לידיו, הרי יכול להראותה למומחה. ולכן אונאתו עד כדי שיראה לתגר או לשולחני. תוס' רבינו פרץ, והריטב"א.
ובגמרא יבואר מאי שנא דין אונאה במעות מדין אונאה במקח.
עד מתי מותר להחזיר את האונאה במעות?
בכרכים, עד כדי שיראה לשולחני.
בכפרים שאין בהם שולחני - עד ערבי שבתות. כשבא להוציאה עבור צרכי שבת, אז ידע אם יקבלוה ממנו או לא  30 .

 30.  רש"י, ועיין רש"ש. ובסמ"ע (רכז-ל) הקשה - התינח עני, שאין לו מטבעות אחרים, ודאי יוציאה לכבוד שבת, אבל עשיר שיש לו מטבעות רבים, שמא לא יוציאה? ובאר - גם עשיר דרכו להוציא מיד את המטבעות המסופקות ושומר בידיו את הטובות.
ואם היה הנותן מכירה שהיא אותה סלע שנתן לו, אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו  31 . ובגמרא יבואר שאינו חייב לקבלה מן הדין, אלא מידת חסידות היא.

 31.  יש לדון, האם גם בתוך זמן האונאה (כגון לפני ערב שבת) צריך שיכיר את המטבע, ומה הדין אם אינו מכירה, וטוען - שמא לא זו המטבע שנתתי לך? יש שכתבו (פנים מאירות ח"א סי' ס) - דבתוך הזמן, אף אם אינו מכירה חייב להחזיר לו. כיון שהלה טוען ברי, והוא שמא, הוי כ"איני יודע אם פרעתיך", ובזה - ברי עדיף. ורק לאחר הזמן, דהוי ממידת חסידות, נחתינן חד דרגא, לומר שאינו מקבלה אלא אם מכירה. אך דעת הט"ז (רכז) - דאף בתוך הזמן אינו חייב להחזיר, אלא אם מכירה. אבל באינו יודע פטור. וס"ל דהוי כ"איני יודע אם נתחייבתי". וכן דעת הרמב"ם. עיי"ש בט"ז באורך, ובסימן ע"ה בסופו.
ואם אינו רוצה לקבלה ממנו - אין לו עליו אלא תרעומת  32 .

 32.  לדעת הרמב"ם (מכירה יב- יב) - אם אין הסלע יוצאת בהוצאה כלל, חייב להחזיר לו אפילו אחר שנים עשר חודש מעיקר הדין. ורק במקרה שהסלע יוצאת על ידי הדחק, אינו חייב מעיקר הדין אלא ממידת חסידות. (ועיין במגיד משנה שם). ובדעת הטור (רכז) נחלקו הפוסקים (ב"ח ט"ז פרישה, וסמ"ע) אי סבר כרהמב"ם. עיין שם.
ונותנה למעשר שני, כלומר - מותר לפדות באותה סלע החסירה כדי שיעור אונאה, פירות של מעשר שני, בשיעור סלע יפה.
ואינו חושש שמא דינה כמטבע שנפחת צורתו. כיון שמי שאינו מקבלה בשוויה בתורת מטבע אינו אלא נפש רעה. (קמצן וצר עין).
גמרא:
במשנתנו שנינו - "כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה". משמע - שהשיעורים שנאמרו במשנה אינם נחשבים כאונאה, עד שיותיר עליהם משהו.
ורמינהי, (הקשתה הגמרא מהברייתא) - "עד כמה תהא הסלע חסירה, ויהיה בה אונאה".
משמע להיפך, שאם נחסרה כשיעור הנזכר במשנה, יש בה דין אונאה?
אמר רב פפא, לא קשיא.
לעולם, יש לומר שאם חסרה כשיעור הנזכר במשנה, הויא אונאה.
ותנא דידן קא חשיב ממטה למעלה. שאין אונאה עד השיעור, ולא עד בכלל.
ותנא ברא (תנא חיצוני, ששנה את הברייתא) - קא חשיב מלמעלה למטה. דהוי אונאה עד השיעור הנזכר, ועד בכלל  33 .

 33.  לכאורה קשה, דהא עיקר התרוץ הוא דאמרינן - "עד ועד בכלל", והעיקר חסר מן הספר? ועיין מהר"ם שיף, וברש"ש.
הנה בדין אונאה האמור במקח לא מצינו מחלוקת, ולכולי עלמא שיעורו בשתות. ואילו בדין אונאה האמור במטבע, נחלקו בכמה הוי אונאה.
ומקשינן: מאי שנא בדין אונאה דסלע, דפליגי בו בכמה הוי אונאה, ומאי שנא בטלית (דין אונאה האמור במקח וממכר) דלא פליגי?
אמר רבא: אכן נחלקו גם בטלית. אך מאן דתנא בטלית, שיעור אונאה בשתות, רבי שמעון היא. הנזכר במשנתנו, דשיעור אונאה במטבע אף הוא בשתות  34 .

 34.  לדברי רבא נמצא, דסתמא דמתניתין בטלית, כרבי שמעון. וכתב הרי"ף, כיון דקיימא לן הלכתא כרבא, אם כן אף כאן יש לפסוק כדעת רבי שמעון, דסתמא דמתניתין כוותיה. אך דעת הרא"ש, דגרסינן הכא "רבה", ולא "רבא. כיון שלא מצינו בשום מקום שקבע רב אשי דברי רבא לפני אביי. וכיון דגרסינן רבה, אם כן הלכה כאביי, דבתראה הוא.
ואמנם התנאים החולקים עליו במשנה לענין מטבע, חלקו עליו גם לענין טלית.
אך אביי אמר: בטלית לכולי עלמא שיעור האונאה בשתות. כיון שעד שתות מחיל איניש. דאמרי אינשי, עשיק - לגביך. (בגדים לגופך קנה אפילו ביוקר) ושוי - לכרסיך (מזון לאכילה - קנה בשויו  35 )  36 .

 35.  במסכת עבודה זרה (לדב) כתב רש"י "שוי - לשון זול".   36.  הקשו תוספות: התינח נתאנה לוקח, נתאנה מוכר, מאי איכא למימר? ועוד קשה, התינח נתאנה בכסות, נתאנה בפירות מאי איכא למימר? וי שלומר, דלא פלוג רבנן. ועוד, עיקר הטעם הוא משום ד"סלע כיון דלא סגי ליה, לא מחיל" כדלקמן. אבל שאר דברים - כיון שראויים הם לגופם, מחלו עד שתות.
ולכן אינו מקפיד אם קנה ביוקר, עד שתות.
אבל סלע (אם נתאנה במטבע), מקפיד אף בפחות משתות. כיון דלא סגי ליה (כיון שאינו יכול להשתמש במטבע פגומה זו) לא מחיל  37 .

 37.  הקשה ה"בית אהרן", אם כן במה נחלקו התנאים? וכי נחלקו במציאות מתי הסלע אינה יוצאת בהוצאה? ותירץ - לכולי עלמא אין הסלע יוצאת רק כשנפחת שתות, ונחלקו - האם גם בפחות משתות אינו מוחל שמע יתמעט עוד ויגיע לשתות.
הגמרא דנה בגוף הדינים שנשנו במשנתנו:
גופא. שנינו בתוספתא בענין זה: עד כמה תהא הסלע חסירה ויהא בה אונאה?
רבי מאיר אומר: ארבעה איסרות לסלע, איסר לדינר.
רבי יהודה אומר: ארבעה פונדיונות לסלע, פונדיון לדינר.
רבי שמעון אומר: שמונה פונדיונות לסלע, שני פונדיון לדינר.
יתר על כן, (לקמן יתבאר) מוכרה בשויה  38 .

 38.  רש"י כתב "מוכרה בשויה - בסלע יפה". כיון שלא פחתה כדי אונאה, מותר למוכרה בדמי סלע מעולה. אך דעת הראב"ד שגם אם לא נחסרה בכדי אונאה, אסור לרמות בה לכתחילה. ובפני יהושע באר דעת רש"י דהא דאסור לרמות לכתחילה בפחות משתות, הני מילי במקח של מטלטלין, שהלוקח מביאו לביתו להשתמש בו. אבל במטבע שנפחתה בפות משתות, כיון שעומדת להוצאה, ויכול להוציאה כמטבע רגילה, אין כאן שום הפסד. ולכן מותר להוציאה לכתחילה.
עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה, ולא נחוש שמא ישתמשו בסלע זה על מנת לרמות בו?
בסלע שנפחת והולך, מותר לקיימו עד שהגיע לשיעור שקל (חצי סלע). ואין חשש שמא ירמו בו, כיון שהפחת ניכר בו.
אך אם פחת יותר משקל, אסור לקיימו. כיון שאין הפחת שלו ניכר לגבי שקל (שהרי רחב הוא כסלע, ונראה לעין כאילו שוקל לפחות כשקל). ויבואו לסחור בו בתורת שקל.
ובדינר שנפחת והולך מותר לקיימו עד רובע. (לקמן יבואר השיעור המדוייק).
פחות מכן איסר, אסור. (לקמן יבואר).
ובמטבעות אלו שאסרו לקיימם, הרי זה לא ימכרנה, לא לתגר, ולא לחרם (שודד) , ולא להרג (רוצח) , מפני שמרמין בה את אחרים. וכופים אותם לקבלה כמטבע מעולה  39 .

 39.  אך לאדם אחר מותר למוכרה על מנת שיתלנה בצואר בנו וביתו. הראשונים.
אלא יקבנה, ויתלנה כסגולה בצואר בנו או בצואר בתו. עד כאן דברי התוספתא.
והגמרא חוזרת לבאר דברי התוספתא, קטע אחר קטע:
אמר מר "בסלע עד שקל  40  , בדינר עד רובע".

 40.  ואף אם פחתה משקל מעט, פחות מכדי אונאה, יקוץ, כדלקמן, ואסור לקיימה כשקל. כיון דהוי שקל הבא מסלע, ובכדי אונאה ופחות ממנה נמי שכיח טעותא, ואין אדם מכיר בחסרונה אלא בקי הרבה. הראב"ד. אך הרשב"א כתב: בסלע עד שקל - ומסתבר לי דעד שקל ואונאתו קאמר. דמאי שנא שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל, משקל ודינר רמעיקרא דמותר לקיימם ולהוציאם בשווים עד כדי אונאתן".
מבארת הגמרא: מאי שנא בסלע שחסרונו מותר רק עד שקל (דהיינו מחצית מערכו), ומאי שנא בדינר שחסרונו מותר עד רובע מערכו?
אמר אביי, מאי רובע דקתני גבי דינר - נמי רובע שקל. דהינו מחצית הדינר.
אמר רבא, דיקא נמי כדברי אביי, שאין הכוונה לרובע דינר, אלא לרובע שקל - דקא תני "רובע", ולא קתני "רביע". שמע מינה.
ומקשינן: למה ליה למתלייה לשיעור חסרון דינר ברובע שקל? היה לנו לומר בפשטות - בדינר עד מחציתו?
ומשנינן: מלתא אגב אורחיה קא משמע לן, דאיכא דינר דאתי משקל. כלומר - יש דינר הנוצר ממטבע של שקל שנחסר עד כדי דינר. ודינר זה מותר לקיימו.
ומסייע ליה לדברי רבי אמי, דאמר רבי אמי: דינר הבא משקל מותר לקיימו, ולהשתמש בו כדינר.
אך דינר הבא מסלע שנחסר עד כדי דינר, אסור לקיימו. כיון שהסלע היא מטבע עבה, יבואו לטעות בדינר זה ולהשתמש בו כשקל  41 .

 41.  כתב הנמוקי יוסף - "ומדלא אסר רבי אמי אלא סלע שפחת עד דינר, משמע שאם יותר מדינר אע"פ שפיחת יותר ממחצה יקיים. ובהא לית הלכתא כוותיה, שהרי הברייתא קתני שאין רשאי לקיימה אלא דוקא כשעמדה על מחצה, כגון בסלע עד שקל, ובדינר עד רובע". ועיין עוד במהר"ם שיף.
עוד שנינו בברייתא: "פחות מכן איסר, אסו ר": מבארת הגמרא: מאי קאמר  42 ?

 42.  רש"י פירש, "מאי איריא איסר, אפילו משהו נמי? דהא אמר - בסלע עד שקל ותו לא". וסבר בשיטת האב"ד הנזכרת לעיל, דאם פחת מעט, אפילו בפחות מכדי אונאה, אסור לקיימה. (ועיין במהרש"א דאפילו אותו משהו אינו שוה פרוטה, אסור. משום דבקל יבא לידי שיעור פרוטה). אמנם להרשב"א ד"עד שקל ואנאתו קאמר", קושית הגמרא - מאי קאמר, מדוע בשיעור איסר הוי אונאה, הרי ליכא מאן דאמר ששיעור האונאה בשקל הוא איסר?. ועיין עוד, בנמוקי יוסף, ובמהרש"א ומהר"ם שיף.
אמר אביי, הכי קאמר: אם פחתה הסלע יותר מכדי אונאה באיסר, אסור להשתמש בה כסלע יפה.
אמר ליה רבא: אי הכי, (שפחתה יותר מכדי אונאה) מדוע צריכה לפחות יותר באיסר, הא אפילו אם פחתה במשהו נמי אסור להשתמש בה כסלע יפה  43 ?

 43.  הקשו התוספות, לדעת רש"י, ש"יתר על כן מוכרה בשויה" פירושו - מותר לו למוכרה כסלע יפה, כדלעיל, אם כן, אף אם לא חיסר משהו יתר על כדי אונאה, אלא בשיעור אנאה מדוייק, אסור לו למוכרה כסלע יפה, ומדוע נזקק רבא לומר שתפחות במשהו? ותרצו, דמיירי אפילו אם דעתו להחזיר את האונאה, אסור כיון שהמקח טעות. אבל בכדי אונאה, מותר לו למוכרה כסלע יפה אם בדעתו להחזיר את האונאה. והוכיח מכאן הנתיבות המשפט (רכז-ב) שמותר למכור חפץ עם אונאה, אם בדעת המוכר להחזירה אם יתבעוה ממנו. (ועיין בתוס' הרא"ש שהסתפק בזה).
אלא אמר רבא: כונת הברייתא לומר - אם פחתה הסלע איסר לדינר, (1: 24, כרבי מאיר), אסור להוציאה, דהוי אונאה.
וסתמא דברייתא, כרבי מאיר. תנן התם במסכת כלים: סלע שנפסלה, והתקינה  44  שיהא שוקל בה משקלות  45  , טמאה. כלומר, מקבלת טומאה ככלי. שהרי עשאה כלי  46 .

 44.  אם אינה ראויה למשקולת עד שיעשה בה מעשה, אינה יורדת לידי טומאה במחשבה, עד שיתקן בה מה שצריך. אך אם ראויה למשקולת בלא מעשה יורדת לידי טומאה במחשבה, שחשב עליה לעשותה כלי. תוספות. ועיין בתוס' הרא"ש.   45.  ומדובר, כשעשאה משקולת לשקול בה כסף וזהב, ודברים יבשים. אך אין לשקול עמה דברים לחים, כיון שהלחלוחית נדבקת בה ומכבידה עליה. וכמו כן, צריך לחפות את המשקולת בעור כדי שלא תישחק. תוספות.   46.  מבואר דסתם מטבע אינה כלי, עד שיתקינה לקבל בה משקולות. וקשה, הא לעיל (מה ב ד"ה אין) כתבו התוספות דמטבע הוי כלי לענין קנין סודר, כיון שראוי לשקול בה משקולות? ומבאר הדרכי דוד, לקנין סודר בעינן כלי משום חשיבות, ובכהאי גונא, אין צורך שיתקינה בפועל למשקולות, אלא סגי בכך שיש במטבע את האפשרות לשמש לענין זה. משא"כ לענין קבלת טומאה, בעינן כלי ממש, ולכן כל זמן שלא התקינה לקבל משקולות בפועל, אינה מקבלת טומאה.
עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה?
לסלע, שני דינרים. (דהיינו שקל. כדלעיל).
ואם נפחתה פחות מכן, יקוץ. (יחתוך את המטבע לשנים, שלא יבואו להשתמש בה כשקל).
ומספקא לן, יתר על כן מאי? כלומר, אם פחתה מסלע יותר מכדי אונאה, אך נשאר בה יותר משקל, האם מותר לקיימה, ולא נחוש שמא יבואו להוציאה כסלע מעולה?
אמר רב הונא: בין אם נשאר בה פחות מכן - יקוץ, (שמא יבואו להוציאה כשקל), ובין יתר על כן יקוץ את היתר, ויעמידה על שקל. (שמא יבואו להוציאה כסלע)  47 .

 47.  ולפי שיטתו, הא דאמרינן "ולא ימכרנה לא לתגר", איירי אף על יתר מכן. תוספות.
רק במקרה שנשאר בה שקל בדיוק מותר לקיימה כמות שהיא, ולהשתמש בה כשקל.
אך רבי אמי אמר: פחות מכן יקוץ. אך יתר על כן - יקיים. ואין אנו חוששים שמא יבואו להוציאה כסלע. כיון שהסלע מטבע גדול הוא, וניכר בו שנחסר ממשקלו.


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת בבא מציעא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א |