פרשני:בבלי:שבת יא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת יא א

חברותא[עריכה]

ונמשכה שלותה של סדום  1   כ"ו שנים עד שחרבה, כדכתיב "שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר ושלש עשרה שנה מרדו. ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר וגו'". ואותם שתים עשרה שנה שהיו משועבדים לכדרלעומר, ושלש עשרה שנות מרידתם, והשנה הכ"ו שנלחמו בה נגד ארבעת המלכים, לא היו בשלוה. ואז מת כדרלעומר, ומאז ואילך היתה בשלוה כ"ו שנים שנותרו מנ"ב שנותיה. (ועיין תוס' ד"ה ושל סדום).

 1.  שהיו לה שנות שלוה, כדאיתא ביחזקאל: "הנה זה היה עוון סדום אחותך, גאון, שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה". רש"י.
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת שלה, לסוף חרבה! שנאמר "לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבותיו, ולתת לנו גדר ביהודה ובירושלם". שמחמת שרוממנו את בית המקדש מעל כל בתי העיר זכינו שינתן לנו גדר ביהודה.  2  דמשמע שלולא זאת היתה יהודה חרבה. ובכלל זה נמי בתי כנסיות שהם מקדש מעט.

 2.  כן פירש רש"י. אבל הרי"ף פירש דהדרשה היא מרישא דקרא בלבד. דמשמע הכי: אם יתקיים "לרומם בית אלהינו", אז יתקיים נמי "להעמיד את חרבותיו", ואם לאו, יחרב אף העומד. ועיין במה שכתב החתם סופר בזה.
והני מילי שאין להגביה הגגות מעל בית הכנסת - בגגות הבתים. אבל בגגות של קשקושי ואברורי (בירניות ומגדלים) לית לן בה!  3  ואין איסור להגביהם מעל בית הכנסת.

 3.  דדוקא גגות שעשויים לדירה ולתשמיש אין להגביהם יותר מבית הכנסת. ולפי זה, גגות משופעים שאינם עשויים לתשמיש דינם כקשקושי ואברורי. תוספות ישנים, רא"ש, ר"ן, וריטב"א בסוגיין. וכן נפסק בשלחן ערוך סימן ק"נ סעיף ב'. ועיין במשנה ברורה ובביאור הלכה שם.
אמר רב אשי: אנא עבדי למתא מחסיא (שהיתה עירו, והיה ראש ישיבה בה) דלא חרבה! בזכות שמנעתי אנשיה מלהגביה בתיהם יותר מבית הכנסת.  4 

 4.  ורבינו חננאל פירש שהציל את בני העיר בכך שהגביה את בית הכנסת מעל כל בתיה. ועיין ברא"ש.
ומקשינן: והא לבסוף חרבה מתא מחסיא.
ומשנינן: לא מאותו עוון חרבה.
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: עדיף להיות תחת בן ישמעאל ולשמשו, ולא תחת נכרי מבני אדום! שהם יותר רשעים.
עדיף לשמש תחת נכרי, ולא תחת חבר (אומה מבני פרסיים)!  5  שהם רשעים ביותר.

 5.  כן פירש רש"י הכא ובגיטין יז א אבל התוספות פירשו שהם אומה שישבה סמוך לפרסים. וכן פירש רש"י בקידושין עב א ולקמן מה א
עדיף לשמש תחת חבר, ולא תחת תלמיד חכם! שאם יקניט את התלמיד חכם יענש.
עדיף לשמש תחת תלמיד חכם, ולא תחת יתום ואלמנה! שאם יצערם עונשו חמור, מפני שדמעתן מצויה.
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: עדיף כל חולי (מחלה ארוכה המנוונת ומתישה את הכח) ובלבד שלא יהיה חולי מעיים, שהוא הקשה ביותר.
עדיף כל כאב (מחלה ההולכת ובאה ככאב השן וכאב המכה) ובלבד שלא יהיה כאב לב.
עדיף כל מיחוש (כאב קל שהוא חששא בעלמא) ולא מיחוש ראש.
עדיפה כל רעה ובלבד שלא תהיה אשה רעה.
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: אם יהיו כל הימים דיו, וכל קני האגמים קולמוסים, וכל השמים יריעות, וכל בני אדם לבלרין, אין מספיקין לכתוב חללה (עומק לבה) של רשות. שהרי צריכה הרשות לתת לבה ביום אחד לגבית המס הקצוב בכמה מדינות, ולכמה מלחמות, ולכמה משפטים.  6 

 6.  וכוונת רב בזה לומר, שלעולם יתפלל אדם לשלום מלכות ולא יהרהר אחריה, אף שרואה בה לפעמים דברים שאינם כהוגן. מאירי. והר"ן פירש, דנפקא מינה להא דתנן באבות: "אל תתודע לרשות" ! והשפת אמת כתב בדרך צחות לדייק מלשון רש"י שכתב "שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות וכו' ", דמשמע שכן צריך להיות. אבל באמת אין להם עומק לב כזה. לכן לא יאתה המלוכה אלא למלך מלכי המלכים ולא למלך בשר ודם.
והוינן בה: מאי קראה, מהיכן דרש רב הכי?
אמר רב משרשיא: דכתיב "שמים לרום וארץ לעומק, ולמלכים אין חקר"! ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית להיטיב חלום רע,  8  כשם שיפה האש לנעורת של פשתן לשורפה.  7 

 8.  ואין תענית זו חובה. מגן אברהם שם, בשם הרשב"א.   7.  וזהו בדוקא אם עושה תשובה עם התענית. כי התענית מועילה כמו קרבן לחטא. מה קרבן אינו מכפר ללא תשובה, כדכתיב "זבח רשעים תועבה", אף תענית חלום כן. משנה ברורה, סימן ר"כ סק"ו, בשם ספר חסידים.
אמר רב חסדא: והא דמהני התענית, אינו אלא בו ביום שחלם בלבד!
ואמר רב יוסף: ומותרת תענית חלום אפילו בשבת!  9  ואף דאסור להתענות בשבת משום שמבטל מצות עונג שבת, שאני תענית חלום שעל ידה מבטל את צערו.  10  (רש"י, תענית יב ב והוסיף הטור בסימן רפ"ח שעונג היא לו התענית, שהרי על ידה מבטל את צערו).

 9.  אבל צריך להתענות יום אחר על מה שהתענה בשבת. תענית יב ב כדי לכפר על מה שביטל עיקר עונג שבת. טור סימן רפ"ח.   10.  ובשלחן ערוך סימן רפ"ח סעיף ה' כתב דלא על כל חלום מתענים בשבת. ומפורט שם באיזה חלומות מתענים. אלא שהב"ח שם כתב לחלק בזה. ועיין במשנה ברורה שם סקט"ו.
רבי יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי. עבדי ליה עיגלא תילתא (עגל שנולד שלישי לאמו והוא המשובח ביותר, שהולד הראשון והשני אינם בריאים לפי שהאם עדיין בקטנותה ואינה בכוחה)  11  אמרו ליה: ליטעום מר מידי!

 11.  כן פירש רש"י כאן. אבל בעירובין פירש דהוא עגל שהגיע לשליש גידולו. ועיין בתוספות, גיטין נו א
אמר להו: בתענית יתיבנא.  12 

 12.  ואף דהמפרסם את תעניתו להשתבח בה נענש (כדאיתא בשלחן ערוך סימן תקס"ה סעיף ו', והוסיף שם המשנה ברורה שאף אם שואלים אותו, יאמר שלא מתענה), אבל כשמפצירים בו לאכול ואינו יכול להתחמק, כעובדא דהכא, מותר לומר שהוא מתענה. ט"ז, ומגן אברהם שם.
אמרו ליה: ולא סבר ליה מר להא דרב יהודה?
דאמר רב יהודה: לוה אדם תעניתו ופורע! שאם קבל עליו תענית  13  ורוצה להפסיקה מותר לו לאכול ולפרוע את חוב תעניתו ביום אחר.  14 

 13.  והרמב"ם בפרק ד' מהלכות נדרים הלכה ט"ז הביא דין זה באופן שנדר לצום ביום שאינו מסוים, וקבל עליו את התענית במנחה של היום הקודם, וכבר התחיל להתענות, דאז מותר להפסיק התענית ולפורעה ביום אחר. וכן פסק השלחן ערוך בסימן תקס"ח סעיף ב', דדוקא בהכי לווה ופורע. אבל אם נדר תענית ביום מסוים, אינו יכול לדחותה ליום אחר. אבל שאר הראשונים נחלקו עליו, וכתבו דאף אם נדר יום מסוים לווה ופורע. רשב"א, ריטב"א וראב"ד שהובא בבית יוסף שם. וכתב הרשב"א, דלדעת הרמב"ם צריך לפרש, דרב אשי אמר לרב יהושע: אם לא נדרת ביום מסוים, לוה ופרע!   14.  וכתב הרמב"ם שם דמותר לעשות כן לצורך דבר מצוה, או לכבוד אדם גדול, כעובדא דהכא.
אמר להו: תענית חלום הוא לי, ואיני רוצה להפסיד את הענין שבה! שהרי אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום ראש לנעורת: ואמר רב חסדא: ובו ביום בלבד ! ואמר רב יוסף: אפילו בשבת! ולפיכך, איני יכול לדחותה ליום אחר, דהא לא מהני אלא לבו ביום.
שנינו במתניתין: ואם התחילו (בכל המעשים דקתני ברישא) אין מפסיקין אפילו סמוך למנחה. מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה.
והוינן בה: לשם מה חזר התנא ואמר "אין מפסיקין לתפלה, והא כבר תנא ליה רישא: "ואם התחילו אין מפסיקין"?
ומשנינן: סיפא דקתני "אין מפסיקין לתפלה" לא קאי ארישא כלל, אלא אתאן להפסק באמצע דברי תורה לצורך קריאת שמע ותפלה.
וכדתניא: חברים שהיו עוסקין בתורה, מפסיקין לקריאת שמע! מאחר שמצות קריאתה בזמנה היא דאורייתא, כדכתיב "ובשכבך ובקומך".  15  אבל אין מפסיקין  16  לתפלה!  17 

 15.  ומשמע מלשון רש"י שהוא משום שזמניה מדרבנן. ולהרמב"ן שהובא לעיל, כל עיקרה הוא מדרבנן. אבל הרמב"ם בפרק ו' מהלכות תפלה הלכה ד' כתב שהטעם הוא משום "שמצות תלמוד תורה גדולה ממצות תפלה".   16.  ואף אם יעבור זמן התפלה עד שיגמור את תלמודו ויבטלה לגמרי. (ולא כמשמעות "אין מפסיקין" דקתני ברישא לגבי מרחץ ואכילה וכדומה, דהתם מיירי דוקא ביש לו שהות ביום להתפלל לאחר שיגמור פעולתו). בעל המאור.   17.  ואף דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, שאני תלמוד תורה שתכליתו להביא לידי מעשה. לפיכך אינו דוחה כל מצוה שזמנה עובר ואינה יכולה להיעשות על ידי אחרים. מאירי.
אמר רבי יוחנן: לא שנו דאין מפסיקין, אלא ב"חברים" כגון רבי שמעון בר יוחי וחביריו, שתורתן אומנותן, ואין להם אומנות אחרת. אבל כגון אנו, שאין תורתנו אומנותנו, ומפסיקין אנו את תורתנו לצורך אומנותנו, כל שכן שמפסיקין אנו את תורתנו לצורך קריאת שמע ותפלה!
ומקשינן: והתניא: כשם שאין מפסיקין החברים מדברי תורה לתפלה, כך אין מפסיקין לקריאת שמע. ואילו במתניתין קתני, דמפסיקין לקריאת שמע.
ומשנינן: ההיא ברייתא מיירי בבית דין שנושאים ונותנים בעיבור השנה, אם ראוי לעברה (על פי הסיבות התלויות באביב ובפירות האילן, ובתקופה, כמבואר בסנהדרין). ודוחה קריאת שמע כיון שקביעת המועדות תלויה בעיבור. ואם לא יעברו כדין יתקלקלו המועדות. (תוספות). אבל תלמוד תורה בעלמא לא דחי קריאת שמע.  18  וכדאמר רב אדא בר אהבה, וכן תנו סבי דהגרוניא, אמר רבי אלעזר בר צדוק: כשהיינו עוסקין בעיבור השנה ביבנה, לא היינו מפסיקין לא לקריאת שמע ולא לתפלה!

 18.  ובירושלמי איתא, דאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחי: כגון אנן, שאנו עסוקין בתורה, אפילו לקריאת שמע אין אנו מפסיקין ! ומסיק התם: טעמא דרבי שמעון בר יוחי - זה (תלמוד תורה) שינון, וזה (מקרא שמע) שינון, ששניהם מצותם על ידי שינון, ואין מפסיקין שינון מפני שינון ! ופליג אגמרא דידן.
מתניתין:
כל דיני משנתנו משום סייג הם, כדי להרחיק את האדם מן העבירה.
א. לא יצא החייט במחטו בערב שבת סמוך לחשיכה  19  שמא ישכח להצניעה עד השבת, ולבסוף, כשיזכר במחט ישכח שעכשיו שבת (תוספות),  20  ויצא עמה מרשות לרשות  21  ויעבור על איסור מלאכת הוצאה.

 19.  ושיעור "סמוך לחשיכה" הוא חצי שעה קודם בין השמשות. פרי מגדים סימן רנ"ב סעיף ו'. אבל רבינו חננאל הביא כאן בשם הירושלמי דלאחר זמן מנחה קטנה מיקרי "סמוך לחשיכה". ועיין בביאור הלכה שם שכתב שנכון להחמיר כהפרי מגדים.   20.  והוכרחו לפרש כן, משום דאי כפשוטו, שישכח מהמחט, הרי אף אם יצא כן בשבת אינו אסור מדאורייתא, ד"מלאכת מחשבת" בלבד אסרה תורה, אלא משום גזירה בלבד, וגזירה לגזירה לא עבדינן. וביאר המאירי דמה דחיישינן במחט וקולמוס שישכח שהיא שבת יותר מבשאר כלים, לפי שכלים אלו גורמים לו שיחשוב שעתה חול.   21.  או יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. משנה ברורה שם סקנ"ז. ועיין בפני יהושע.
וכן לא יצא מטעם זה הלבלר בקולמוסו  22  בערב שבת סמוך לחשכה.

 22.  וקא משמע לן בזה, דלא מיבעיא מחט שהיא קטנה אלא אפילו קולמוס שהוא יותר גדול ולא שייך בו כל כך שכחה, נמי אסור. תוספות רבי עקיבא איגר.
ב. ולא יפלה (יבער) אדם את כליו (בגדיו) מן הכינים בשבת, שמא יעבור על איסור שבת בשגגה. ובגמרא מבואר טעמא.
ג. ולא יקרא בשבת לאור הנר שמא ישכח ויטה את הנר לקרב את השמן לפי הפתילה בשביל שתדלק יפה ויתחייב משום מבעיר.
באמת אמרו - החזן (הקורא לציבור בתורה בבית הכנסת  23  רואה לאור הנר היכן תינוקות של בית רבן קוראין בליל שבת, כדי לדעת מהי פרשת השבוע. שעל כך לא גזרו. אבל הוא עצמו לא יקרא לאור הנר.

 23.  ועוד פירש רש"י, דקאי על מלמד תינוקות.
ד. כיוצא בו, גזרו לעשות הרחקה לעבירה, ואמרו: לא יאכל הזב עם הזבה,  24  מפני הרגל עבירה. שמתוך שמתייחדים זה עם זו יבוא לבועלה, ויעברו על איסור כרת.

 24.  אפילו דבזב ליכא כל כך למיחש לעבירה, מפני שהתשמיש קשה לו. וכל שכן בטהור עם הזבה שיש לחוש שמא יבוא לבועלה. רש"י. והקשו המפרשים דלקמן יג א תניא בהדיא דדוקא בזב עם הזבה אסרו, אבל בטהור עם הזבה לא הוצרכו לגזור, דבין כך לא אכלו יחד משום שאכלו חולין בטהרה. ותירץ המהרש"ל דרש"י פסק כן לזמן הזה. שאין רגילים לאכול חולין בטהרה. ועיין במהרש"א שפירש באופן אחר.
גמרא:
תנן התם: לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויושיט פיו וראשו ויאחז הכלי וישתה ברשות הרבים. וכן לא יעמוד ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד. ואף שאין בזה איסור הוצאה מדאורייתא, שהרי אינו מוציא כלום מרשות לרשות,  25  גזרינן שמא יוציא את הכלי לרשות שעומד בה ונמצא מתחייב חטאת.

 25.  שהרי פיו שהוא מקום הנחת המים עומד באותה רשות שנעקרו המים ממנה. ומה שיורדים המים לתוך בטנו שנמצאת ברשות אחרת לא נחשב להנחה, אלא הבליעה היא ההנחה. תוספות.
אבל אם הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, מותר. שכאן אין לחשוש שמא יביא את הכלי לרשות שעומדות בה רגליו.

דרשני המקוצר[עריכה]