פרשני:בבלי:שבת יג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת יג א

חברותא[עריכה]

מיתיבי:  1  רבי שמעון בן גמליאל אומר: התינוקות של בית רבן היו מסדרין פרשיות וקורין לאור הנר בשבת.

 1.  ואם תאמר, היכי סלקא דעתך שמותר לקרות את כל הפרשה, והא להדיא קתני במתניתין "לא יקרא"? ויש לומר, דסבירא ליה למקשן, חלוק "סידור" הפרשה מקריאה. וממתניתין לא שמעינן אלא שלא יקרא. אבל לסדר הוה אמינא שמותר אף את הפרשה כולה. והילכך קא פריך מברייתא, דוקא לרבה בר שמואל. שאף בסידור לא התיר אלא את ראש הפרשה בלבד. רמב"ן וריטב" א. (ולא נתבאר בדבריהם, מהו "סידור" הפרשה. ואולי כוונתם דמותר רק להרהר בלבו, ולא להוציא בפיו. וכן איתא בהגהות אשרי להלכתא. אכן בשלחן ערוך סימן ער"ה סעיף י' כתב, שאף להוציא בפיו שרי. וכן הוכיח שם הבית יוסף מרש"י בסוגיין). עוד פירש הרמב"ן שבמתניתין מצינו לפרש, שהוא קורא עם התינוקות מפני דהוי כ"שנים בענין אחד", דקתני בהו לעיל שמותרים לקרות. אבל לא יקרא בפני עצמו. ועל כך מקשינן, שהרי לדברי רבה בר שמואל אף עימם לא יקרא אלא בראשי פרשיות, ולא בפרשה כולה. ואילו בברייתא קתני "התינוקות מסדרים פרשיות", והיינו יחד עם רבן. הרי שאף בפרשה כולה מותר בכהאי גוונא. ופריק, שאני תינוקות דאימת רבן עליהן. ולכך הם מותרים. אבל הוא אסור, אף דהוי בשניים. כיון שאימתו עליהם, לא ימנעו אותו מלהטות.
ומוכח להדיא שהתירו להם לקרות את כל הפרשה  2 .

 2.  אבל מגופא דמתניתין דקתני "היכן התינוקות קוראין", דמשמע מהא דמותר להם לקרות (לפי מה שפירש רש"י, ש"קוראין" מתייחס לאור הנר), לא קשיא. דאיכא למימר דבאמת קורין באיסור, ואין מוחין בידם. אבל מברייתא משמע שמותרין לעשות כן. תוספות.
ומשנינן: איבעית אימא: הא דקתני "מסדרין פרשיות", קאי אראשי פרשיותיו בלבד.
ואיבעית אימא: שאני תינוקות, הואיל ואימת רבן עליהן, לא אתי לאצלויי (להטות) את הנר.  3  שהרי אין פושטין את ידם לשום דבר אפילו בחול, אלא על פי רבן.  4 

 3.  וכתב הרשב"א שגם המקשן ידע מהאי סברה. אלא הוי משמע ליה, דברייתא איירי אף שלא בפני רבם. ובהכי אית לן למיחש שמא יטו. ומשנינן, דאף שלא בפני רבם, אימת רבם עליהם. ומסתימת דברי השלחן ערוך שם סעיף ז' משמע נמי, דאף שלא בפני רבן שרי. ט"ז ומגן אברהם ומשנה ברורה שם. ויעויין באליה רבה שהביא הרבה פוסקים שחולקים בזה.   4.  וכתב רב נסים גאון: ובתלמוד ארץ ישראל פירקו פירוק אחר חביב. וכך אמרו "אילין בעו דיטפי בוצנא, ואלין לא בעו דיטפי בוצינא". והיינו, שיש לסמוך על כך כי התינוקות יתרחקו מן הקריאה ויאהבו שיכבה הנר. ואנו בטוחים כי הם לא יטו את הנר, ולפיכך הותר להם לקרות לאורו.
שנינו במתניתין: כיוצא בו, לא יאכל הזב עם הזבה, מפני הרגל עבירה.
תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: בוא וראה עד היכן פרצה (גברה) טהרה בישראל, שהיו אוכלין חולין בטהרה:
שהרי לא שנינו במתניתין "לא יאכל הטהור עם הטמאה" אלא שנינו "לא יאכל הזב עם הזבה", מפני הרגל עבירה, שמא יבוא לבועלה.
ואף שמהטעם הזה יש לאסור אף לאדם טהור לאכול עם זבה, לא הוצרכו לאוסרו לפי שמאליהם, ללא גזירה, לא היו האנשים הטהורים אוכלין עם נשותיהם בשעה שהיו טמאות, כיון שהיו אוכלין חוליהן בטהרה וחוששים שמא יטמא האוכל.
וכיוצא בו שנינו: לא יאכל זב פרוש (המקפיד על דיני טהרה) עם זב עם הארץ - שמא ירגילנו אצלו.
וגם כאן, רק לרבותא נקט התנא מקרה ששניהם טמאים. כי אם היו שניהם טהורים, פשיטא דלא יאכל עמו. שהרי גזרו חכמים טומאה על עם הארץ.
והוינן בה: וכי מרגילו אצלו - מאי הוי?
ומשנינן: אלא אימא: שמא יאכילנו דברים טמאים.
ותמהינן: ואטו זב פרוש - לאו דברים טמאים אכול? והלא כל מגעו טמא.
אמר אביי: גזירה שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנין, שלא הופרשו מהם מעשרות.
ורבא אמר: להא לא חיישינן, כי רוב עמי הארץ מעשרין הן. ומן התורה, פירות עם הארץ הרי הם בחזקת מעושרים ומותרין באכילה, ורק רבנן גזרו בהם שיהיו אסורים באיסור "דמאי".
הילכך, אין לגזור על חבר, המעשר פירותיו, להמנע מלאכול מאכלי עצמו ביחד עם עם הארץ. כי האיסור לאכול פירות עם הארץ הוא גזירה בעלמא, וגזירה לגזירה לא עבדינן.
אלא טעמא דלא יאכל הפרוש עמו בימי טומאתו, הוא משום דחיישינן שמא יהא רגיל אצלו אף בזמן שיהיה טהור, ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו של הפרוש.
איבעיא להו: נדה, מהו שתישן עם בעלה במטה, כשהיא בבגדה והוא בבגדו? מי חיישינן להרגל עבירה, או דלמא כיון דעבדו היכרא (שישנים כשהוא בבגדו והיא בבגדה), יזכרו את האיסור ולא יבואו לידי עבירה (ובגוונא דליכא למיחש לטומאה מיירי. כגון שאף הוא טמא. או בזמן הזה, דלא קפדינן אטומאה וטהרה. רש"י).
אמר רב יוסף: תא שמע: העוף עולה עם הגבינה על השלחן, ואינו נאכל עם גבינה. והיינו, שאיסור אכילת בשר עוף בחלב אינו אלא מדרבנן, ולפיכך לא גזרו לאסור את העלאתם יחד לשלחן שמא יבוא לאוכלם יחד, משום דהוי גזירה לגזירה, דברי בית שמאי.
ובית הלל אומרים: העוף לא עולה על השלחן עם הגבינה, ולא נאכל  5  עמה, דגזרינן העלאה אטו אכילה.  6 

 5.  ותמה הפני יהושע, הא עיקר הספק היה משום היכרא. ומאי סלקא דעתך להוכיח מעוף וגבינה, דליכא בהו היכרא? ועיין בתירוצו.   6.  ואף שלא בדרך בישול. ואפילו דבלא בישול, אף בשר בהמה בחלב אינו אסור אלא מטעם גזירה, אטו דרך בישול, מכל מקום לא חשיב גזירה לגזירה, אלא חדא גזירה היא. שפת אמת.
ויש להוכיח מדברי בית הלל לעניננו, שאסור לו לישן עם הנדה, שמא יבוא לידי עבירה.
(אלא הוי מצי לחלק, דשאני הכא דאיכא היכרא, שהוא בבגדו והיא בבגדה. רש"י).  7 

 7.  ומסקנת הגמרא בחולין קד א היא, שאף בית הלל מודו דבשר עוף הוא מדרבנן. ולא חשיב כגזירה לגזירה. משום שאם נתיר להעלות עוף עם גבינה, יבואו להעלות בשר בהמה עם גבינה ולאוכלו, וכחדא גזירה היא.
ודחינן: שאני התם, בעוף וגבינה, דליכא שתי דיעות של שני אנשים, אלא דעת אדם אחד בלבד. ולכן התם חיישינן שמא ישכח ויאכלם יחד. אבל הכא, איכא שתי דיעות, של האיש ושל האשה, ויזכירו זה לזה את האיסור - ליכא למיחש.
ומוכחינן: הכי נמי מסתברא דהיכא דאיכא שתי דיעות שאני.
דהא קתני התם בסיפא: רבי שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסניים (אורחים) אוכלין על שלחן אחד - זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה, ואין חוששין שמא יבואו לאכול בשר עם גבינה. הרי דהיכא דאיכא שני אנשים, סמכינן על כך שיזכירו זה לזה.
ופרכינן: וכי לאו אתמר עלה דהא מתניתין: אמר רב חנין בר אמי אמר שמואל: לא שנו דשנים מותרין, אלא כשאין מכירין זה את זה, שרק אז לא חיישינן שמא יבוא אחד מהם לקחת ממאכל חבירו ולאוכלו. אבל כשהן מכירין זה את זה, אסורים לאכול יחד על אותו שלחן בשר וגבינה, דחיישינן שמא יטול אחד מחבירו ויאכל יחד עם שלו. הרי שלא מהני שתי דיעות של שני אנשים להתיר. ושוב איכא למיפשט מהא, לאסור לישן עם הנדה.
ודחינן: הכי השתא!?
התם, באכילת בשר וחלב על אותו שלחן, אמנם שתי דעות איכא, אבל שינוי ליכא. שהרי הם אוכלים על שלחן אחד בלא היכרא.
אבל הכא, בנדה, איכא גם שתי דיעות של האיש והאשה, וגם איכא שינוי,  8  בכך שהוא ישן בבגדו והיא בבגדה  9 . ובצירוף שתי הסיבות, לא חיישינן שמא יבואו לידי עבירה.

 8.  עיין בפני יהושע שביאר על פי דרכו.   9.  ומלשון הגמרא נראה דבהכרא לבד לא סגי, אלא בעינן אף דיעות. ולפי זה צריך לומר, דאף להפוסקים שהתירו להעלות על השלחן בשר וחלב על ידי היכר (בהפסק מפה וכדומה), היינו דוקא בשני בני אדם האוכלים, ולא באדם אחד. שפת אמת.
איכא דאמרי להא שמעתתא הכי:
תא שמע: רבי שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסניים אוכלין על שלחן אחד, זה בשר וזה גבינה.
ואתמר עלה, אמר רב חנין בר אמי אמר שמואל: לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה. אבל אם מכירין זה את זה, אסור.
ותיפשוט מינה להכא. דהא הני איש ואשה נמי - מכירין זה את זה נינהו, ואיכא למיחש בהו שיבואו לידי עבירה, אף דאיכא שתי דיעות.
ודחינן: התם אמנם שתי דיעות איכא, אבל שינוי ליכא. ואילו הכא - איכא גם שתי דיעות, ואיכא אף שינוי, שהוא ישן בבגדו והיא בבגדה.
ושוב פשטינן: תא שמע: לא יאכל הזב עם הזבה, משום הרגל עבירה. ומשום כך יש לאסור גם שינה ביחד. ואף דהוו שתי דיעות.
ודחינן: הכא, באכילה, נמי, רק שתי דיעות הוא דאיכא, אבל שינוי ליכא. ואילו בשינה, שהוא ישן בבגדו והיא בבגדה, איכא גם שתי דיעות וגם היכרא.
תא שמע: כתיב "אל ההרים לא אכל (שלא נתפרנס בזכות האבות אלא בזכות שהוא צדיק בעצמו), ועיניו לא נשא אל גלולי בת ישראל. ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נדה לא יקרב". מקיש הכתוב איסור אשה נדה לאשת רעהו:
מה אשת רעהו, אף כשהוא בבגדו והיא בבגדה אסור לישן עמה, דהא אפילו ביחוד גרידא הם אסורים  10  - אף אשתו נדה, לישן עמה כשהוא בבגדו והיא בבגדה, אסור.

 10.  כן פירש רש"י. ומשמע דמהך היקשא אסרינן יחוד אף בנדה. והקשו תוספות לפירושו, הא ילפינן בסנהדרין לז א דיחוד מותר בנדה, מקרא ד"סוגה בשושנים". לכך פירשו, דמסברה אסורה שינה יחד באשת איש, אף כשהוא בבגדו והיא בבגדה. לפי שיצרו תוקפו, ומתגבר עליו ביותר. ומינה ילפינן לנדה. והקרבן נתנאל כתב לבאר בדעת רש"י, דלהכי אהני ההיקש דכשם שאסור יחוד באשת איש, כן אסור בנדה יחוד עם שינה, אף כשהוא בבגדו והיא בבגדה. אבל יחוד לבד מותר בנדה, מקרא ד"סוגה בשושנים". ולפי זה אף שכיבה בלא יחוד, וכגון שפתח פתוח לרשות הרבים, מותרת. ודלא כתוספות שכתבו דאף בכהאי גוונא אסור.
שמע מינה, דאף בכהאי גוונא אסור לישן עמה, ואיפשיטא בעייתנו.
ומסקינן: שמע מינה!  11 

 11.  ולמסקנת הגמרא דאף בשינוי ודיעות אסרינן, הוא הדין נמי לבשר וחלב. ואפילו שנים אסורים לאכול על שלחן אחד, אם מכירים זה את זה, ואפילו על ידי שינוי. הגהות מרדכי. אבל הר"ן כתב, דנהוג עלמא, דאי אוכל כל אחד על מפה נפרדת, דאית בזה היכרא להרחקה, מותרים לאכול בשר וגבינה על שלחן אחד. וכן כתבו התוספות בחולין קז א בחד פירושא. וכן הדין באכילת זב וזבה, דעל ידי היכרא מותרין בשלחן אחד. וצריך לומר בשיטתו, דלא דמי אכילה לשכיבה. דהשכיבה אסורה מן התורה משום "לא תקרב", ולכך אסרינן בה אף בשינוי. ביאור הגר"א, יורה דעה, פ"ח. והרא"ש כתב, שדוקא בימיהם, שהיו רגילין לאכול כל אחד לבדו על שלחן קטן, הרי כשאשתו עמו על אותו שלחן, נראה דרך חבה. אבל האידנא שכל בני הבית אוכלין על שלחן אחד, אינו דרך חיבה.
ופליגא רב יוסף, דפשט מהך דרשה לאסור, אדרבי פדת.
דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה, אלא קורבה של גילוי עריות בלבד. כלומר, ביאת העבירה עצמה. שנאמר "איש איש אל שאר בשרו, לא תקרבו לגלות ערוה". אבל קירוב בשר בעלמא אינו אסור מן התורה, אלא מדרבנן  12 . ולדידיה, כיון שאינו אסור אלא מדרבנן, היכא שישנים כשהוא בבגדו והיא בבגדה, דליכא קירוב בשר, אף מדרבנן מותר.  13  עולא, כי הוי אתי מבי רב, הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו, ואמרי לה: אבי ידייהו  14 . שכן דרך בני אדם, שכשיוצאין מבית הכנסת, מיד נושקים לאביהם ולאמם או לגדול מהם, בארכובה או בפס היד. וזהו דרך כבוד (רש"י. עבודה זרה יז א).

 12.  כן פירש רש"י. וכתבו תוספות דלא נהירא. שלא מסתבר דיחלוק רבי פדת אמתניתין ד"לא יאכל הזב עם הזבה". לכך פירשו, דכיון דלרבי פדת אין איסור מן התורה אלא בגילוי עריות ממש, אין לנו לאסור מדרבנן, אלא קריבה דהוי דומיא דגילוי עריות, דהיינו בלא שינוי. אבל אי איכא דיעות ושינוי לא גזרינן. והרמב"ן פירש, דפליג על רב פדת, משום שרב יוסף בא להוכיח השתא, שאיסור שכיבה אינו משום חשש ביאה כדבעי למימר בתחלה, אלא דעצם השכיבה אסורה מן הדין, משום קירוב בשר. ולרבי פדת אין לאסור מטעם זה. שהרי לשיטתו אין איסור מדאורייתא בקריבה בכל העריות (מלבד מאשת איש). ומאחר דאינו אלא משום חשש ביאה, במקום היכרא ליכא למיחש להכי.   13.  אבל תנא דברייתא סבר, דקירוב בשר אסור מן התורה. והרמב"ם בפרק כ"א מאיסורי ביאה פסק כוותיה, וכתב דלוקה מן התורה. ודריש הכי לקרא: "לא תקרבו לגלות ערוה", כלומר, לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה. והוא סייג מן התורה ! כדאיתא באבות דרבי נתן בהא מילתא, "עשה סייג לדבריך, כשם שעשה הקדוש ברוך הוא סייג לדבריו". ובספר המצוות מצוה שנ"ג, הביא בזה דרשת התורת כהנים: אין לי אלא שלא יגלה. מנין שלא יקרב? תלמוד לומר "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב". אין לי אלא נדה. מנין לכל העריות? תלמוד לומר "לא תקרבו לגלות ערוה". אבל הרמב"ן שם נחלק עליו, וכתב דאין דרשה זו אלא אסמכתא בעלמא. ואין בזה מלקות מן התורה.   14.  ומכאן הוכיח הרמב"ן שם, נגד הרמב"ם שכתב דחיבוק ונישוק אסור מן התורה. והש"ך, סימן קנ"ז סק"י דחה ראייתו, על פי מה שכתב המגלת אסתר בדעת הרמב"ם, שאין איסור מן התורה אלא רק בנישוק וחיבוק שהוא דרך חיבת ביאה. וכן הוא לשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה שם, שכתב "המחבק ומנשק דרך תאוה".
ופליגא עולא בהך עובדה דידיה, אמימרא דידיה.
דאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור בעריות, משום הרחקה מעבירה. וכדאמרינן "לך לך אמרינן לנזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב" כלומר: התרחק, אתה הנזיר, ואל תלך דרך הכרם, אלא הקף אותו מסביב כדי שלא תכשל באיסור אכילת ענבים.
ולשיטתו, לא היה לו לנשק את אחיותיו, משום הרחקה. ואף שלא היה חס ושלום בדרך עבירה.
(אכן, עולא עביד כן, משום שידע בעצמו שלא יבוא לידי הרהור. לפי שצדיק גמור היה. וכעין רב אחא שהיה מרכיב את הכלה על כתפיו ומרקד עמה, משום דדמיא ליה כקורת עץ בעלמא. תוספות).
תני דבי אליהו: מעשה בתלמיד אחד, ששנה הרבה, וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה (שהסבירוהו סתימות המשנה וטעמיה, והיינו "תלמוד"). ומת בחצי ימיו.
והיתה אשתו נוטלת את תפיליו (שנאמר בהם אריכות ימים, כדכתיב "ה' עליהם - יחיו". תוספות הרא"ש), ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
ואמרה להם ליושבי בית המדרש: כתיב בתורה "כי הוא חייך ואורך ימיך". בעלי ששנה הרבה, וקרא הרבה,

דרשני המקוצר[עריכה]