פרשני:בבלי:שבת כה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת כה ב

חברותא[עריכה]

ואין לה פדיון, שאין תרומה יוצאת לחולין על ידי פדיון, מה שאין כן הקדש שיש לו פדיון, בנפל בו מום קודם שחיטה.
ואסורה לזרים לעולם, מה שאין כן הקדש שיש מהם שמותרים לאכילת בעלים כגון: מעשר בהמה, תודה, ושלמים.
וכיון שמצאנו חומרות הנוהגות בתרומה, נימא נמי שאסורה בהנאה בטומאתה?
ומתרצינן: הנך חומרי דקודש, נפישן, מרובות הן מחומרי תרומה  53 .

 53.  רש"י כתב הנך נפישן - בשם, והדבר תמוה ואין בזה ביאור. ואמר הגר"א שהיה כתוב ברש"י בש"מ, והכונה היא לראשי תיבות בשתי מעלות, דהיינו שיש לזה יותר מעלות מזה, אלא שנשמטו סימני ראשי התיבות ונותרה רק מ' פתוחה בסוף התיבה, והמדפיס טעה לתקנה במם סתומה וכתב בשם, ומזה נולד השיבוש שלפנינו.
ואיבעית אימא: קדש חמור שכן ענוש כרת, מה שאין כן תרומה שחייבין עליה מיתה בידי שמים (וכרת חמור טפי דאית ביה תרתי, שנכרת, והולך ערירי ללא זרע).
רב נחמן בר יצחק אמר: מהכא ילפינן דתרומה טמאה שריא בהנאה. דכתיב "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו". ומינה ילפינן דאין תורמין מן הטמא על הטהור, שהמצוה היא ליתן לכהן דבר הראוי לאכילה, ולא דבר שהוא ראוי רק לאורו - להדלקה.
ומדממעטינן נתינה לאורו, מכלל, דתרומה טמאה בת אורו הוא, שמותר להדליק בה.
שנינו במשנה: רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת.
והוינן בה: מאי טעמא?
אמר רבה: מתוך שריחו של העטרן רע - גזרה שמא יניחנה למנורתו, ויצא. אמר ליה אביי ויצא! מאי איכפת לן שיצא.
אמר ליה: שאני אומר, הדלקת נר בשבת במקום סעודה חובה. שזהו כבוד שבת לאכול במקום שיש בו אור  54 .

 54.  תוספות כתבו שודאי לכולי עלמא הדלקת נר שבת זה חובה, אלא שחלקו האם צריך להדליק דוקא במקום שסועד או לא. מבאר הקהילות יעקב שחלקו אביי ורבא האם נר שבת הוא משום עונג שבת, כדי שיאכל באור, או משום כבוד השבת, ולרבא שזה משום עונג אם יניחנה ויצא אין כאן עונג, ולאביי גם במקום שיניחנה ויצא, הרי הנר הוא לכבודה של שבת. הפני יהושע חולק על דברי התוספות וסובר שלדעת אביי הדלקת נר שבת אינה חובה אלא רשות, ולכן אפילו שזה משום עונג שבת, לא חושש שמא יניחנה ויצא, כי אין זה חובה.
דאמר רב נחמן בר זבדא, ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב: הדלקת נר בשבת במקום סעודה חובה.
אבל רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית (בערב שבת) היא רשות.
ואני חולק ואומר שהיא מצוה.
מאי מצוה?
דאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי: ערב שבת היו תלמידיו מביאים לו עריבה (גיגית גדולה) מלאה מים חמין, ורוחץ בהם פניו ידיו ורגליו. ומתעטף ויושב בסדינין של פשתן המצויצין בתכלת (שהוא מצמר).
לפי שדרשינן להתיר כלאים בציצית מדכתיב: "לא תלבש שעטנז", ובסמוך לו כתיב "גדילים תעשה לך", ודרשינן מסמיכות המקראות שהותר איסור כלאים בציצית.
והיה דומה למלאך ה' צבאות. והיו תלמידיו שלא היה להם ציצית בסדיניהם, מחבין ממנו כנפי כסותן, כדי שלא יראה שאינן מצויצות.
אמר להן רבי יהודה בר אלעאי: בני, וכי לא כך שניתי לכם: סדין של פשתן אם הוא חייב בציצית, פלוגתא דבית שמאי ובית הלל היא:
בית שמאי פוטרין, דלא דרשו סמוכים, וסבירא להו כלאים בציצית אסור.
ובית הלל מחייבין בציצית.
והלכה כדברי בית הלל.
ואינהו, התלמידים, סברי: נהי דהלכה כבית הלל, וסדין של פשתן חייב מדאורייתא, מכל מקום רבנן פטרוהו, גזירה משום כסות לילה, שהיא פטורה מציצית. שחששו חכמים שמא מתוך שהותר כלאים בציצית בכסות יום יבא להטיל ציצית אף בכסות לילה שאינה מחויבת בציצית, ולכן פטרו אף סדין יום בציצית, ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בדבר שהוא בשב ואל תעשה.
כתיב במגילת איכה: "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה". מאי "ותזנח משלום נפשי", על איזו העדר טובה מקונן הנביא?
אמר רבי אבהו: זו הדלקת נר בשבת, שאין לו ממה להדליק והוא הולך בחושך ונכשל.
מאי "נשיתי טובה"?
אמר רבי ירמיה: זו בית המרחץ.
רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: זו רחיצת ידים ורגלים בחמין.
רבי יצחק נפחא אמר: זו מטה נאה וכלים נאים שעליה.
רבי אבא אמר: זו מטה מוצעת, ואשה מקושטת לתלמידי חכמים.
תנו רבנן: איזהו עשיר?
כל שיש לו נחת רוח בעשרו, דברי רבי מאיר.
סימן מ"ט ק"ס: (רבי מאיר, רבי טרפון רבי עקיבא, רבי יוסי).
רבי טרפון אומר: מיהו עשיר?
כל שיש לו ק' כרמים, ומאה שדות, וק' עבדים שעובדין בהן ועושין בהן כל מה שצריך להם  55 .

 55.  הגר"א מבאר דברי אגדה אלו, שלרבי טרפון העשיר זה מי שיש לו מאה שדות - אלו הלכות, מאה כרמים - אלו הגדות, ומאה עבדים - אלו ברכות. ובכל אלו יש בחז"ל לשונות שצריך שיהיה לו מאה מהם, וכמו "כל השונה מאה הלכות בכל יום וכו"'. וזוהי עשירות לרבי טרפון, אבל לרבי מאיר אדם צריך ללמוד לפי מה שליבו חפץ, וזוהי כוונת דבריו "שיש לו נחת רוח בעשרו". ולרבי עקיבא עשיר הוא מי שיש לו מידות טובות ונאות, וזוהי כוונת דבריו "אשה נאה במעשים" דהיינו אשה יראת ה' היא תתהלל. וראה עוד במהרש"א שפירש הכל בענין אחר.
רבי עקיבא אומר: כל שיש לו אשה נאה במעשים.
רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו, ואינו מסתכן בשיהוי נקביו (ועיין ב"מ קז א, רש"י ד"ה סמוך).
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצרי - שמן אפרסמון.
מאי טעמא?
אמר רבה: מתוך שריחו נודף - גזירה שמא יסתפק ממנו, והמסתפק חייב משום מכבה.

דרשני המקוצר[עריכה]