פרשני:בבלי:שבת לח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת לח ב

ערך זה מכיל שאלות שנענו בדף השאלות. עבור לדף השאלות לצפייה בתשובות. לצפייה בעוד ערכים המכילים שאלות שנענו לחץ כאן.

חברותא[עריכה]

אמר רב ששת: לדברי האומר  מחזירין, לא רק בליל שבת מותר להחזיר, אלא מחזירין אפילו ביום השבת.  67 

 67.  א. רש"י מפרש שהרבותא בדברי רב ששת היא שלא רק בליל שבת מותר להחזיר, אלא אפילו ביום. שכן היה מקום לומר שהמשנה התירה להחזיר רק אם נטל בליל שבת את הקדירה מהכירה, שאז ברור לכל שדעתו להחזירה לצורך מחר, ולכן מותר להחזיר. אבל אם נטל ביום, סלקא דעתך שיהיה אסור להחזיר, שכן מעשיו אינם מוכיחים שנתכוין להחזיר, וקא משמע לן רב ששת שאם נטל ביום גם כן מותר להחזיר. ומלשון רש"י נראה, שהסלקא דעתך לאסור חזרה ביום אינה משום מבשל לכתחילה בשבת, אלא מטמין לכתחילה. וביאר הר"ן שזהו לשיטתו בתחילת הפרק, שאיסור שהייה וחזרה הוא משום מטמין בדבר המוסיף הבל. ב. התוס' (לו ב ד"ה ובית הלל) כתבו, שעיקר המחלוקת היא בערב שבת, האם מותר להחזיר סמוך לשבת כאשר אין שהות למאכל לרתוח. בית שמאי אוסרים, ובית הלל מתירין. והוסיף רב ששת, שלבית הלל מותר להחזיר אפילו בשבת. ג. הרמב"ן הביא יש מפרשים, שבית הלל התירו להחזיר רק בין השמשות, ורב ששת התיר להחזיר אף משתחשך. ד. ומדברי הירושלמי הוכיחו הרמב"ן והר"ן שהחידוש של רב ששת הוא שאפילו אם סילק הקדירה בערב שבת מן הכירה, מותר להחזירה בשבת עצמה. אבל אם נטל בשבת עצמה, פשיטא שמותר, מפני שאין כאן נתינה לכתחילה בשבת. ורק אם נטל בערב שבת ומחזיר בשבת, יש בזו נטילה לכתחילה בשבת.
ואף רבי אושעיא סבר: אף מחזירין אפילו בשבת. דאמר רב אושעיא: פעם אחת היינו עומדים לעילא (לפני) מרבי חייא רבה, והעלנו לו קומקמוס של חמין שעמד על הכירה (הגרופה), מדיוטא התחתונה לדיוטא העליונה, ומזגנו לו את הכוס, והחזרנוהו את הקומקומוס למקומו על הכירה, ולא אמר לנו דבר שלא להחזיר.  68  אמר רב זריקא אמר רב אבא אמר רב תדאי: לא שנו שמותר להחזיר את הקדירה לכירה בשבת, אלא בזמן שעודן בידו, אבל אם הניחן על גבי קרקע, אסור להחזיר את הקדירה לכירה, מפני שהוא נראה כמניח לכתחילה בשבת, ומיחזי כמבשל.  69  אמר רב אמי: רבי תדאי, דעבד, שפסק הלכה כרב זריקא שאם הניחו על גבי קרקע אסור להחזיר, לגרמיה הוא דעבד, לעצמו פסק כן, ואין הלכה כמותו מפני שהוא יחיד.

 68.  התוס' לעיל (לו ב ד"ה חמין) הוכיחו מדברי רב אושעיא שאיסור חזרה (לבית שמאי אף בגרופה ולבית הלל לאינה גרופה) הוא גם בחמין שהוחמו כל צרכן, ומצטמק ורע לו. שאם לא כן, מה הוכיח רב אושעיא ממה שלא אמר לו רבי חייא דבר, הרי יתכן שהחמין היו בגדר מצטמק ורע לו. ובהכרח, שאיסור החזרה הוא גם במצטמק ורע לו, אלא שבית הלל התירו בגרופה. וכן כתב הר"ן בסוגיין, וכן פסק המשנ"ב (רנג נב). ודעת הריטב"א (לז ב) שמותר להחזיר מצטמק ורע לו לכירה שאינה גרופה, וכן כתב השיטה להר"ן (לח א). וראה בדבריו בסוגיין, שהוקשה לו, אם כן, מהי ראיית ר' אושעיא מדרבי חייא שמחזירין בשבת, דלמא משום שמצטמק ורע לו הוא? ותירץ, דבמעשה דר' אושעיא מדובר בכירה שאינה גרופה, ומדהתיר מצטמק ורע לו בכירה שאינה גרופה מוכח שמותר להחזיר מצטמק ויפה לו בכירה גרופה. וראה באגלי טל (נג) תירוץ נוסף.   69.  הרמב"ן והר"ן כתבו, שמדברי הירושלמי מוכח שהאיסור להחזיר בהניח על גבי קרקע הוא רק כשנטל הקדירה מערב שבת ובא להחזירה בשבת. שאם היתה בידו מותר, ואין כל כך מיחזי כמבשל, ואם הניחה על גבי קרקע, נראה כמניח לכתחילה בשבת ואסור. אבל אם נטל הקדירה בשבת עצמה מותר להחזירה אפילו אם הניחה על גבי קרקע. וכן כל הנידון בגמרא להלן בדין נתינה לכתחילה הוא באופן שנטל מערב שבת והחזיר בשבת. אבל לשיטות הראשונים שהבאנו לעיל שדין חזרה נאמר גם על נוטל בשבת עצמה ודאי שאין חילוק בין נטל בערב שבת והחזיר בשבת לבין נטל והחזיר בשבת, בשניהם אם הניחה על גבי קרקע אסור להחזיר. והרמ"א (רנג ב) כתב, שנוהגים להקל ולהחזיר דבר שהורידוהו מן האש בשבת, אפילו אם הניחוהו על גבי קרקע, וכדעת הרמב"ן והר"ן, וטוב להחמיר. ובפוסקים מבואר דאף שלהלכה אין להקל כהר"ן בכל אופן מצרפים את דבריו כסניף להיתר במקרים מסוימים.
אלא הכי אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן: אפילו אם הניחה לקדירה על גבי קרקע, מותר להחזירה לכירה.
ומביאה הגמרא שנחלקו בענין זה האמוראים בדברי רבי אלעזר:
פליגי בה רב דימי, ורב שמואל בר יהודה, ותרוייהו משמיה דרבי אלעזר אמרי.
חד אמר: רק אם עודן בידו מותר להחזירן לכירה, אבל אם הניחם על גבי קרקע אסור.
וחד אמר: אפילו אם הניחן על גבי קרקע, נמי מותר להחזירם לכירה.
אמר חזקיה משמיה דאביי: הא דאמרת, למאן דאמר שאין להחזיר קדירה בשבת, אלא אם כן עודן בידו, שאז מותר להחזירם על גבי הכירה, לא אמרן, אלא בזמן שדעתו מעיקרא בשעת הנטילה, להחזיר את הקדירה לכירה, אבל אם בשעה שנטלה אין דעתו להחזיר, אסור.
ונמצא, שלפי שיטה זו ההיתר להחזיר קדירה לכירה בשבת הוא רק אם התקיימו שני התנאים: א. עודן בידו. ב. דעתו להחזירם.
ומדייקת הגמרא: מכלל, מתוך דבריו של חזקיה אתה למד, שאם לא נתקיימו שני התנאים, כגון דהניח את הקדירה על גבי קרקע, שבאופן זה אף על פי שדעתו להחזיר, אסור להחזיר.
וכן להיפך, אם עודן בידו אלא שלא היתה דעתו להחזיר, אסור.
איכא דאמרי, כך אמר חזקיה משמיה דאביי: הא דאמרת למאן דאמר שאם הניח הקדירה על גבי קרקע אסור, לא אמרן שאסור להחזיר, אלא אם כן בזמן שהניחם על הקרקע, גם היה סבור שאין דעתו להחזיר, אבל אם היתה דעתו להחזיר, אזי אפילו אם הניח את הקדירה על גבי הקרקע, מותר.
ונמצא לפי שיטה זו, שהאיסור להחזיר קדירה על גבי כירה בשבת, הוא רק אם נתקיימו בו שני התנאים: א. הניחן על גבי קרקע. ב. אין דעתו להחזיר. אבל אם נתקיים רק תנאי אחד, מותר להחזיר.
ומדייקת הגמרא: מכלל, מתוך דברי האיכא דאמרי בדעת חזקיה, אתה למד, שאם נתקיים תנאי אחד, כגון שבעודן בידו, אף על פי שאין דעתו להחזיר מותר.
וכן להיפך, אם הניחם על גבי קרקע אלא שעודן בידו, מותר.  70 

 70.  להלכה כתבו הרי"ף והרא"ש שההלכה כלישנא קמא, וביאר הרשב"א כיון שהוא מיחזי כמבשל וקרוב הדבר לבא לידי איסור דאורייתא החמירו בספק ההלכה כספק דאורייתא. וכן פסק הרמ"א (רנג ב). אבל הריטב"א והשיטה להר"ן בשם הרא"ה נקטו כלישנא בתרא, שיש להקל אם לא נתקיימו שני התנאים. ובביאור הלכה (ד"ה ודעתו) הביא עוד ראשונים שסברו כן, ולכן כתב שאפשר להקל בזה. אמנם בשער הציון (נ) כתב שאפשר להקל רק אם הן בידו ולא היה בדעתו להחזיר (וכן בהניח על גבי ספסל והיה בדעתו להחזיר - ביאור הלכה), אבל בהניח על גבי קרקע אין להקל. ועיין חזון איש (לז יב) שצידד, כי אפשר לצרף את דעת הרמב"ן והר"ן שנקטו שכל הנידון בהניח על גבי קרקע ואינו בידו הוא רק בנטל מערב שבת ומחזיר בשבת, אבל נטל בשבת עצמה, מותר. ולפי זה, אם נטל בשבת, אזי בין בהניח על גבי קרקע ודעתו להחזיר ובין עודן בידו ואין דעתו להחזיר מותר, אבל הניחן על גבי קרקע ואין דעתו אסור, ואם נטל מערב שבת, יש להחמיר בין בהניח על הקרקע ודעתו להחזיר ובין בידו ואין דעתו. וסיים דמכל מקום ראוי להחמיר בחזרה בהניחו על גבי קרקע אפי' דעתו להחזיר, שכן דעת רוב הפוסקים. והרמב"ם (ג י) כתב שאם הניחה על גבי קרקע אסור, אבל אם הקדירה בידו מותר. ומשמע, שפסק כלישנא קמא, שאסור אפילו אם נתקיים רק תנאי אחד. אבל הרמ"ך דקדק מדוע לא הוסיף שאפילו אם הקדירה בידו אם אין דעתו להחזיר אסור, וכתב הכסף משנה, שהרמב"ם פסק שספק דרבנן לקולא, ומכל מקום בהניח על גבי קרקע סבר שיש להחמיר משום שרוב האמוראים סברו כן. וכן פסק בשולחן ערוך (רנג ב) כהרמב"ם. וראה הערה הבאה.
בעי רבי ירמיה: תלאן לקדירה עם התבשיל או החמין המצויים בקדירה, במקל, ולא הניחם על גבי קרקע, מהו? למה הדבר דומה, להחזיק בידו, או להניחם על גבי קרקע.
ואם תמצא לומר שתלאו במקל הוי כעודן בידו, מה הוא הדין אם הניחן, את הקדירות, על גבי מטה, מהו? האם המיטה נידונית כקרקע, שכן למעשה הקדירה אינה בידו, או שמא כיון שלא הניחה על גבי קרקע אין זה היסח הדעת גמור, ומותר להחזיר מהמיטה לקדירה.  71 

 71.  גם באיבעיות אלו נחלקו הראשונים לדינא. הרא"ש כתב דאזלינן לחומרא. והשיטה להר"ן כתב בשם הרא"ה לקולא. וכן כתב המגיד משנה בדעת הרמב"ם שהשמיט ספקות אלו, משום שספק דרבנן לקולא, ואף שהרמב"ם עצמו פסק להחמיר בהניחן על גבי קרקע. ובשולחן ערוך (רנג ב) כתב שמותר להחזיר אם לא הניחה על גבי קרקע. והרמ"א הוסיף והקדים לתנאי זה שיהא בידו. וביאר המשנה ברורה (נה ובה"ל ד"ה ולא), שלשיטת המחבר האיסור להחזיר הוא רק בהניחה על גבי קרקע, אבל בהניחה על גבי ספסל נקטינן לקולא (וכהרמב"ם). אבל הרמ"א הוסיף, שצריך שיהיו בידו. ואם יצאו מידו, אפילו הניחם על גבי ספסל אסור דנקטינן לחומרא. ובביאור הלכה הכריע שאפשר להקל ולהתיר חזרה מספסל לקדירה. והחזון איש הוסיף, שאפשר להקל אפילו אם נטל את הקדירה שלא על דעת להחזירה, מפני שאפשר לצרף לקולא את דעת הרמב"ן והר"ן (ראה בהערה הקודמת) שאיסור החזרה בהניח על גבי קרקע מתיחס רק לנטל בערב שבת והחזיר בשבת ולא כשנטל בשבת עצמה. (ובענין הנחה על גבי השיש האם הוא נידון כספסל או כרצפה, ראה בשבות יצחק (שהייה יד) שהביא בשם הפוסקים להקל ולדונו כספסל, וראה אורחות שבת ב מו)
בעי רב אשי: פינן - הוציא את המים ממיחם שבו נתבשלו, למיחם אחר ואחר כך החזיר את המים למיחם הראשון, מהו? האם מותר להחזיר את המיחם לכירה או לא. שכן אפשר שהוצאת המים ממיחם אחד למיחם אחר נידונית כהניחם על גבי קרקע, והוי כמטמין ומבשל לכתחילה בשבת, או שמא אין כאן מיחזי כמבשל.  72 

 72.  כך מפרש הר"ן בדעת רש"י שהספק הוא האם כשהחזיר את המים למיחם הראשון מותר להחזירו לכירה. אבל אם פינה ממיחם ראשון למיחם שני והשאירם במיחם השני מותר להחזירו לכירה מפני שהמיחם השני אינו מוסיף הבל. ולשיטת רש"י שאיסור החזרה הוא רק במוסיף הבל ומדין הטמנה אין לאסור החזרת מיחם שני. ולפי זה אפשר שהספק של רב אשי הוא כהמשך לספקות שלפניו, דאם תמצא לומר שהניח על גבי ספסל מותר להחזיר, מה הדין אם פינה את המים מתוך המיחם ושוב החזירם האם זה בישול כתחילה או לא. והתוס' פירשו, שהספק הוא על המיחם השני האם מותר להחזירו לכירה וביאר הר"ן דלשיטת התוס' איסור החזרה אינו משום הטמנה בדבר המוסיף הבל, ולכן יש לפרש את הספק כפשוטו האם החזרת המיחם השני מיחזי כמבשל או לא, ולפי זה יתכן שהמיחם הראשון מותר בחזרה. וגם לפי דבריהם יתפרש הספק בדרך של אם תמצא לומר, דאם הנחה על גבי ספסל מותרת בחזרה, מה הדין להחזיר כלי אחר, האם זה מיחזי כמבשל או לא. המגן אברהם (רנג כ) נקט, שגם הכרעת ספק זה תלויה במחלוקת דלעיל, לדעת הרא"ש והרמ"א יש להחמיר, ולדעת הרמב"ם והמחבר יש להקל. ובשער הציון (מא) כתב שגם לדעת המחמירים בשאר הספיקות, יש להקל בפינה ממיחם למיחם - "משום דבלאו הכי יש מקילים במיחם שני עיין בתוס' ור"ן". ולכאורה משמע מדבריו שיש להחמיר בהחזיר למיחם הראשון. אך אפשר שכונתו להקל בשניהם, שכן לדברי הר"ן, לדעת רש"י מותר להחזיר מיחם שני, ולדעת התוס' מותר להחזיר מיחם ראשון ואם כן יש בזה ספק נוסף, ואזלינן לקולא. וראה מש"כ הגר"ש אוירבך שליט"א בסוף ספר אורחות שבת (בדין פינה ממיחם למיחם). וראה במאירי שהביא כמה דרכים נוספות בביאור ספק הגמרא פינה ממיחם למיחם. וראה עוד בחזון איש (לז יג) שדן כיצד אפשר להחזיר מים לאחר שהיו במיחם שני שהוא כלי שני, והרי לשיטת השולחן ערוך (שיח) לח שנצטנן אסור לחממו, וכאן נצטנן לחום של כלי שני.
ומסקינן: תיקו.
מתניתין:
המשנה הקודמת עסקה בהלכות כירה - כלי שיש בו מקום שפיתת שתי קדירות, ואין חומו רב כל כך. ונתבאר, כי מותר להשהות על הכירה קדירה בשבת, (ונחלקו בגמרא האם הותר להשהות אפילו בכירה שאינה גרופה או רק בכירה גרופה) וכן מותר להחזיר לכירה גרופה תבשיל, ואין בזה חשש מיחזי כמבשל.
המשנה שלפנינו עוסקת בהלכות שהיה וחזרה בתנור, שהוא כלי רחב למטה וצר למעלה, ומתוך כך חומו רב. וכן בהלכות כופח שהוא כלי כעין כירה אלא שיש בו מקום שפיתת קדירה אחת, והוא חם יותר מכירה ופחות מתנור.
תנור - כלי רחב למטה וצר למעלה, וחומו רב מכירה, אסור להשהות ולהחזיר אליו תבשיל בשבת  73 , ואפילו באופן שהסיקוהו בקש ובגבבא, שהם דברים שאינם מוסיפים הבל, לא יתן בו תבשיל, בין מתוכו, בין מעל גביו, דכיון שהתנור חם מאוד הוי כמטמין בדבר המוסיף הבל.  74 

 73.  התוס' מפרשים שלפי המפרשים את המשנה דלעיל "לשהות תנן" אזי גם בתנור המשנה מדברת באיסור שהייה, שאסור להשהות על תנור אפילו הוסק בקש וגבבא, ואפילו גרוף וקטום. אבל למאן דאמר "להחזיר תנן" ומותר להשהות על כירה שאינה גרופה, אזי גם בתנור שהסיקוהו בקש וגבבא מותר להשהות, ובתנאי שהתבשיל הגיע למאכל בן דרוסאי. והנידון הוא רק לענין חזרה. וכן כתב המאירי. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (ג - ד ה ו) שפסק דמתניתין לעיל לשהות תנן, ובתנור אסר אף שהייה.   74.  כך צריך לומר על פי רש"י בתחילת הפרק. אבל הרמב"ם מפרש שבתנור חששו כיון שהבלו חם ביותר אינו מסיח דעתו ממנו וחוששים שמא יחתה בזו האש המעוטה אף על פי שהיא אש קש וגבבא או מכוסה. מפני שאפילו אם גרף, אי אפשר לגרוף עד שלא ישאר שום ניצוץ. ומבואר בדבריו שהאיסור לתת בתנור הוא שמא יחתה. והר"ן בתחילת הפרק הביא יש שתירצו שמתוך שהתנור הבלו חם מיחזי שיש בה גחלים לוחשות ויבואו להתיר לתת בכירה שיש בה גחלים ולחתות. והרשב"א הוסיף שחששו שמא יטעה להניח גחלים לוחשות בתנור עצמו. ומצינו כמה דעות בראשונים באיזה אופן גזרו בתנור. הרמ"ך (הובא בכסף משנה) נקט שבתנור גרוף וקטום מותר, ואין חילוק בזה בין גפת ועצים לקש וגבבא, והחידוש במשנה שקש וגבבא שאינו גרוף אסור, וכל שכן גפת ועצים שאינו גרוף. השיטה להר"ן נקט שאם הוסק בקש וגבבא ולא גרף אסור, אבל קש וגבבא שגרף מותר, אבל בגפת ובעצים אין חילק בין גרף ללא גרף. ובשם רבינו יהונתן הביא שאם הסיק בקש וגבבא אפילו גרף וקטם אסור, וכל שכן הסיק בגפת ועצים וגרף וקטם. ומדברי השו"ע (רנג א) דייק המשנ"ב (כב) להחמיר כרבינו יהונתן, וכתב, דמדברי הרמב"ם הכל בו וחידושי הר"ן מבואר שבקש וגבבא גרופה וקטומה, מותר. אבל בגפת ועצים גרוף אסור.
כופח כלי שיש בו מקום שפיתת קדירה אחת, ומתחמם יותר מכירה ופחות מתנור, פעמים שדינו ככירה ופעמים כתנור:
בזמן שהסיקוהו בקש ובגבבא, הרי זה ככיריים, ומותר להשהות עליו תבשיל מערב שבת, ולהחזיר אליו בשבת.  75 

 75.  למאן דאמר דמתניתין לעיל "לשהות תנן" מותר לשהות רק על כירה גרופה ולמאן דאמר "להחזיר תנן", אזי מותר להשהות גם על כירה שאינה גרופה, אבל להחזיר מותר רק לגרופה. והטור כתב שכופח נידון ככירים רק כאשר גרף וקטם, ועיין בב"י שהביא שהראשונים חולקים עליו.
ואם הסיקוהו בגפת ובעצים, הרי הוא כתנור, ואסור לתת בו בין מתוכו בין מעל גביו.  76 

 76.  למאן דאמר "לשהות תנן" אזי גם בכופח הנידון הוא באסור שהייה, ואין להשהות בכופח אפילו אם הוא גרוף וקטום. ולמאן דאמר "להחזיר תנן", אבל לשהות מותר, אזי גם בכופח מותר לשהות ואסור להחזיר.
גמרא:
הגמרא דנה כיצד לפרש את מה שנאמר במשנה: "תנור שהסיקוהו בקש וגבא לא יתן בין מתוכו בין מעל גביו".
סבר רב יוסף למימר, שפירושו של "תוכו" הוא תוכו ממש, וכן "על גביו" היינו על גביו ממש. ובמקומות אלו אסור להניח את הקדירה כדי שתתבשל מחום התנור, מפני שחומו רב.
אבל לסמוך תבשיל מערב שבת לדופן התנור, שאין החום מרובה שם, שפיר דמי.  77 

 77.  למאן דאמר לשהות תנן הספק הוא לענין שהייה בסמיכה, ולמאן דאמר להחזיר, אזי פשוט שמותר לסמוך כשם שמותר להשהות, והספק הוא האם מותר להחזיר בסמיכה. יש לדון, האם רב יוסף התיר לסמוך רק לתנור שהוסק בקש וגבבא, או שמא גם לתנור שהוסק בגפת ועצים ולא גרף.
איתיביה אביי לרב יוסף ממשנתנו שמשמע ממנה שאסור לסמוך לתנור, דתנן: כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא הרי הוא ככיריים. בגפת ובעצים הרי הוא כתנור, ואסור לתת תבשיל בכופח שהוסק בגפת ועצים.
ומדייק אביי ממה שנאמר בגפת ובעצים הרי הוא כתנור, משמע שהאיסור הוא רק מפני שדינו של הכופח הוא כתנור, הא, אם היה דינו של הכופח ככירה, אזי שרי לתת בו תבשיל למרות שהוסק בגפת ובעצים.  78 

 78.  למאן דאמר לשהות רק כופח גרוף, ולמאן דאמר להחזיר, לשהות מותר גם בשאינו גרוף, ולהחזיר רק בגרוף.
במאי עסקינן, באיזו צורת בישול בכופח עוסקת המשנה.
אילימא, אם נניח שהמשנה עוסקת בבישול על גביו, שכך הוא דרך בישולו, ועל כך נאמר במשנה שאם הוסק בגפת ובעצים הרי הוא כתנור.
ובמאי, באיזה אופן הונחה הקדירה על הכופח?
אילימא, אם נניח שהמשנה מדברת בהנחה על גבי כופח כשאינו גרוף וקטום.  79 

 79.  רש"י כתב קא סלקא דעתך בשאינה גרופה. ומשמע מדבריו שאין לאביי הכרח לפרש את המשנה בכופח שאינו גרוף אלא שנקט בסתמא שהמשנה מדברת באינו גרוף, מפני שלא הוזכר במשנה גרוף וקטום וכדאיתא לעיל לענין כירה. אבל התוס' מפרשים, שאביי סבר שהמשנה בהכרח מדברת בכופח שאינו גרוף, כי אם הוא גרוף אין סברא לומר שאם הסיקוהו בגפת ובעצים דינו כתנור, שכן אם גרף את הגפת הרי הוא כמו שהסיקוהו בקש וגבבא. (אבל רב אדא בסמוך סבר שכופח גרוף חם יותר מכירה גרופה). ומתוך דבריהם למד הרשב"א בדעת אביי, שכופח גרוף וקטום נידון ככירה גרופה וקטומה, אבל תנור גרוף וקטום אסור אפילו לסמוך לו. וכן ביאר המהרש"א בדברי התוס' (ד"ה תניא).
אם כן יש להקשות, מדוע הוצרכה המשנה לומר כופח שהסיקוהו בגפת ובעצים הרי הוא כתנור, ומשמע שאם היה נידון ככירה, היה מותר להשהות על גבו -
אלא כירה, כי אינה גרופה וקטומה על גביו מי שרי, והרי גם בכירה שאינה גרופה אסור לתת בה תבשיל, ואם כן מדוע אסרה המשנה לתת תבשיל בכופח שהוסק בגפת ועצים, רק משום שהוא דומה לתנור.  80 

 80.  למאן דאמר דמתניתין לעיל "לשהות תנן", ואסור לשהות ולהחזיר על כירה שאינה גרופה, לשון הגמרא מדוייקת היטב "אלא כירה כי אינה גרופה וקטומה על גביו מי שרי". ומבואר שכירה שאינה גרופה אסור להשהות עליה. ומכאן הוכיח הרי"ף (טז א) שההלכה כמאן דאמר לשהות תנן. אבל הרשב"א הריטב"א והר"ן כתבו שלמאן דאמר להחזיר תנן ניתן לפרש את הגמרא לענין חזרה והכי קאמר, אם מדובר בכופח שאינו גרוף, מדוע נאסר להחזיר אליו רק משום שהוא נידון כתנור, ותיפוק ליה שגם לכירה אסור להחזיר. וכן מבואר מהתוס' ד"ה תנור.
אלא לאו, בהכרח, המשנה אינה מדברת בבישול על גבי הכופח, כי אין חילוק בין כירה לכופח לענין בישול על גבם, ובשניהם אם גרף וקטם מותר, ואם לא גרף, אסור, אלא ודאי המשנה עוסקת בדין לסמוך לכופח, ועל זה נאמר שאם הוסק בקש וגבבא מותר לסמוך, וקתני, שאם הוסק בגפת ובעצים, הרי הוא כתנור, ואסיר לסמוך לו, וכל שכן שאסור לסמוך לתנור.
ומאחר ומהסיפא מוכח שאסור לסמוך לכופח וכל שכן לתנור, קשה על רב יוסף שדייק מהרישא שמותר לסמוך לתנור.  81 

 81.  לכאורה היה מקום לומר שרב יוסף התיר לסמוך רק לתנור גרוף, ואילו הסיפא מדברת בכופח שאינו גרוף, ואם כן מה הקשה אביי לרב יוסף מהסיפא דאסרינן לסמוך, הרי אפשר שבאינו גרוף מודה רב יוסף. וכתב המהר"ם, ממה שנאמר בכופח שהסיקהו בגפת ובעצים הרי הוא כתנור, משמע שלתנור בכל אופן אסור לסמוך, ואפילו הוסק בקש וגבבא, וקש וגבבא הוי כתנור גרוף וקטום. ומכאן הוציא אביי שאין לסמוך אפילו לגרוף וקטום. וראה ברמב"ן שהביא יש מי שאומר, שאף אביי לא אסר לסמוך אלא להוסק בקש וגבבא שאינו גרוף וקטום, אבל לגפת ועצים גרוף וקטום מותר. ולפי זה תשוב קושיית המהר"ם מנין שרב יוסף חולק על כך.
ומתרצינן: אמר רב אדא בר אהבה: לעולם אפשר שמותר לסמוך לתנור, וכדרב יוסף. ומה שמצינו בסיפא שכופח אשר הוסק בגפת ועצים אסור, משום שהוא דומה לתנור, ואקשינן מדוע לא אסרו את הכופח מפני שאינו גרוף וקטום, יש לומר, הכא בכופח גרוף וקטום, ותנור גרופה וקטומה, עסקינן.
וקא משמע לן המשנה, כי כשם שאסור לתת בתנור אפילו אם הוא גרוף וקטום,  82  כך גם כופח. מפני שהחמירו בכופח ותנור שחומם רב ביותר, שלא לתת בהם תבשיל אפילו אם גרפו וקטמו.

 82.  יש לבאר מדוע אסור לתת לתנור גרוף וקטום. וראה בהערות למשנה שהבאנו מדברי הרמב"ם שא אפשר שלא ישאר ניצוץ אחד, ויבא לחתות בו. ובעל המאור כתב שגריפה היינו שמסלק לצד אחד ולא מוציא את הגחלים לגמרי, ובתנור חששו שמא יחתה. ותמה הרשב"א דמדברי אביי מבואר שבכופח גרוף מותר להניח על גביו, ובאינו גרוף אסור אפילו לסמוך (וראה הערה הבאה) וכיצד יתכן שגרופה לצד אחד תועיל לשהייה יותר מסמיכה לכירה שאינה גרופה. ולכן פירש שגזרו בגרוף שמא ישהה או יחזיר לכירה ותנור שאינם גרופים. והריטב"א כאן הביא יש שתירצו שגזרו גרוף אטו שאינו גרוף.
והכי קאמר: כופח שהסיקוהו בגפת ועצים הרי הוא כתנור, דאף על גב דגרוף וקטום, על גביו אסור, דאי היינו מדמין את הכופח ככירה, אזי היה מותר לתת בו, שכן כירה כי גרופה וקטומה שפיר דמי.  83 

 83.  נמצא, שלדברי רב אדא מותר לסמוך לתנור ולכופח שהוסק בגפת ועצים ובלבד שגרף וקטם, אבל להניח על גביהן, בתנור אסור אפילו גרוף וקטום, ובכופח אם הוסק בגפת ועצים וגרף וקטם אסור, ואם בקש וגבבא מותר. ומבואר שלהניח על גביו חמור יותר מלסמוך. ולדעת אביי אסור לסמוך לתנור ואפילו אם הוא גרף וקטום (כמבואר בהערה שלפני הקודמת בשם המהר"ם), אבל להניח על גבו, בתנור אסור בכל גווני, ובכופח שהוסק בגפת ועצים, אם הוא גרוף וקטום מותר להניח על גבו ולסמוך (ומפני כך לא העמיד את המשנה בגרוף וקטום וכדהבאנו לעיל מהתוס') ואם אינו גרוף אסור. וכתב הרשב"א, שלפי זה נמצא שאביי ורב אדא חולקים בתרתי: א. לענין לסמוך לתנור גרוף - רב אדא מתיר ואביי אוסר. ב. להניח על גבי כופח גרוף - רב אדא אוסר ואביי מתיר. אבל לכולי עלמא אסור להניח על תנור, אפילו גרוף. ולכולי עלמא מותר לסמוך לכופח גרוף. והרמב"ן הביא בשם ר"ח שרב אדא ואביי אינם חולקים, ולשניהם אסור לסמוך לכיפה אף על פי שגרוף וקטום.
תניא כוותיה דאביי, שאסור לסמוך לתנור ולכופח שהוסק בגפת ובעצים:
תנור שהסיקוהו בקש ובגבבא -
א. אין סומכין לו,
ב. ואין צריך לומר שאין נותנים תבשיל על גביו.
ג. ואין צריך לומר שאסור לתת תבשיל לתוכו.
ד. ואין צריך לומר שאם הסיקוהו בגפת ובעצים אסור לסמוך לו ולתת על גביו ובתוכו.
כופח שהסיקוהו בקש ובגבבא, נידון ככירה ועל כן - א. סומכין לו, כשם שסומכין לכירה.  84 

 84.  כך היא מסקנת הגמרא לעיל (לז א) שמותר לסמוך לכירה, ואפילו אם אינה גרופה וקטומה. והמהרש"א כאן כתב שהגמרא לעיל לא הוכיחה ממשנתנו שמותר לסמוך (שכן לרב יוסף מותר לסמוך לתנור וכל שכן לכירה, ולאביי לא אסרו לסמוך אלא תנור וכופח אבל לא לכירה), מפני שאפשר שהמשנה מדברת בגרופה וכדמתרץ רב אדא את דברי רב יוסף, ואם כן אין מקור להתיר לסמוך לכירה שאינה גרופה. אכן מהברייתא כאן מבואר להדיא שמותר לסמוך.
ב. ואין נותנין על גביו
ואם הוסק הכופח בגפת ובעצים, דינו כתנור, ועל כן אין סומכין לו.  85 

 85.  התוס' ישנים הוסיפו שאף כאן יכלה הברייתא לומר ואין צריך לומר על גבו ואין צריך לומר בתוכו. ובתוס' הובאה גירסא שאם הוסק בגפת ועצים מותר לסמוך לו, ובכופח גרוף, וקא משמע לן שסומכים למרות שהוסק בגפת ובעצים. וביאר המהרש"א, שלדעת אביי יש חילוק בין תנור לכופח שהוסק בגפת ועצים, כי לתנור אסור לסמוך אפילו אם הוא גרוף וקטום, ובכופח אם הוא גרוף מותר לסמוך כמו כירה, ואם אינו גרוף אסור. ולפי זה, המשנה יכלה לחלק בכופח שהסיקוהו בגפת ועצים, דאם הוא גרוף נידון ככירה, ואם אינו גרוף נידון כתנור שאסור לסמוך לו. וכן הבאנו לעיל מדברי הרשב"א שלאביי בתנור אין חילוק בין גרוף וקטום לאינו גרוף, אבל בכופח יש חילוק דבגרוף מותר אפילו להניח על גביו ככירה וכל שכן לסמוך, ובאינו גרוף הוא כתנור ואסור אפילו בסמיכה. והרמב"ם (ג י) כתב "כל שאין מחזירין עליו אין סומכין לו בשבת, וכתב המגיד משנה שמדברי הרשב"א בכופח גרוף וקטום מבואר שלא כדבריו, שכן אסור להחזיר עליו, אבל מותר לסמוך עליו. וכתב הבית יוסף (רנג) שלדברי הרמב"ם גרסינן בברייתא אם הוסק בגפת ובעצים אין סומכין עליו, ומדלא חילקה הבריתא בין גרוף לאין גרוף משמע שבכל גוני אין סומכין לכופח. וכתב המשנ"ב (כז ובשעה"צ כז) שבשו"ע פסק כהרמב"ם לאסור סמיכה אפילו בגרוף וקטום.
ומוכח כאביי, שאסור לסמוך לתנור ולכופח שהוסק בגפת ועצים.
אמר ליה תמה רב אחא בריה דרבא לרב אשי:
האי כופח דתנן במשנה שאם הוסק בקש וגבבא נידון ככירה, ואם בגפת ועצים נידון כתנור, היכי דמי?
אי ככירה דמי - הרי אפילו אם הסיקוהו בגפת ובעצים נמי מותר, ככירה.  86 

 86.  הרא"ש (ג) דייק מקושיית הגמרא שאם ככירה, אפילו גפת ועצים נמי לישתרי. ומשמע שיהיה מותר אפילו להניח על גבה כמו כירה גרופה. ומסקינן, נפיש הבליה מכירה, ואם כן, אסור לסמוך על גבי כופח כי אינו דומה לכירה. ועל כן פסק הרי"ף שאסור להניח בכופח על גביו אפילו גרופה וקטומה, וכדרב אדא בר אהבה ודלא כאביי. אלא שלדברי הרי"ף מסקינן לעיל "לשהות תנן", ואם כן גם בכופח אסור אפילו להשהות על גביו. אבל לדברי הראשונים שהובאו לעיל (לז ב) ומהם רב האי גאון והרשב"א, אזי בכופח אסור להחזיר אפילו גרוף וקטום, אבל לשהות מותר אפילו אינו גרוף וקטום. (והוא הדין בתנור מותר).
אי כתנור דמי - הרי אפילו הסיקוהו בקש ובגבבא, נמי לא, כדין תנור.
אמר ליה רב אשי: כופח נפיש הבליה, חומו גבוה יותר מדכירה, וזוטר הבליה, חומו נמוך מדתנור.
היכי דמי כופח, היכי דמי כירה, מהו החילוק ביניהם?
אמר רבי יוסי בר חנינא: כופח - יש בו מקום שפיתת קדרה אחת.
כירה - יש בה מקום שפיתת שתי קדרות, ומתוך כך אין בה חום רב כמו כופח.
אמר אביי, ואיתימא רבי ירמיה: אף אנן נמי תנינא, שהחילוק בין כופח לכירה הוא בכך שבכירה יש מקום להניח שתי קדירות, ובכופח מקום קדירה אחת.
שכך שנינו במשנה במסכת כלים, לגבי טהרת כלי חרס, הנטהר מטומאתו על ידי שבירת הכלי:
תנור העשוי חרס שנטמא, שבירתו מטהרתו.
כירה של חרס טמאה, שנחלקה, ונשברה לשני חלקים. אם נחלקה לאורכה - טהורה, כיון שאינה ראויה להניח עליה כלים.
אבל אם נחלקה לרחבה, טמאה, כיון שיש בכירה מקום להנחת שתי קדירות, וכשנחלקה לרוחבה נותר בה מקום לשפיתת קדירה אחת, והיות והיא ראויה עדיין לשימוש, אין היא נחשבת לכירה שבורה, והיא ממשיכה להיות טמאה.
כופח טמא שנשבר ונחלק לשנים, בין נחלק לאורכו, בין נחלק לרוחבו - טהור, כיון שיש בו מקום לשפיתת קדירה אחת בלבד, ולאחר שנחלק אי אפשר להשתמש בו, ושבירתו מטהרתו.
ומכאן, שבכירה יש מקום לשפיתת שתי קדירות, ובכופח יש מקום לשפיתת קדירה אחת.
מתניתין:
א. אין נותנין בשבת ביצה בצד המיחם (קומקום של נחושת) שהתחמם על ידי האש, בשביל שתתגלגל, תיצלה קצת הביצה  87  מחום המיחם. כי כשם שאסור לבשל בשבת על האש עצמה, כך אסור מן התורה לבשל על דבר שנתחמם מהאש, שהוא "תולדת האש".  88 

 87.  ברש"י משמע שרצונו הוא שלא תתבשל לגמרי אלא קצת. וכן פירש הרמב"ם (בפירוש המשנה), וכן המאירי ושיטה להר"ן. ואת הלשון "תתגלגל" מפרש הדרישה (שיח ג) כדרך העולם, שבודקים הביצה אם היא צלויה בכך שמגלגלין אותה, והוא סימן לצלייתה. ולפי זה ביאר הריטב"א מדוע כאן נקטינן לשון "תתגלגל", ובהמשך המשנה נאמר "תצלה", שכן ביצה שבצד המיחם אינה יכולה להגיע לצליה גמורה, אבל כשהיא טמונה בחול, יכולה היא להיצלות לגמרי. וכן כתב בשיטה להר"ן. ועיין רש"ש שביאר, שברישא, שהוא מבשל בתולדות האור ואסור מדאורייתא, אזי עובר באיסור אפילו בגלגול בלבד. אבל בסיפא, שהוא איסור דרבנן, אינו עובר אלא אם כן נצלית לגמרי. אכן במאירי מבואר שלא כדבריו, ואין חילוק בין צליה לגלגול. אלא, שהדרך היא לגלגל סמוך למיחם, ולצלות בחול. אבל הוא הדין אם צלה במיחם (אלא שלא שכיח שיעשה כן) או גלגל בחול, שחייב.   88.  ובאגלי טל (אופה ס"ק כב) הביא מחלוקת הרמב"ם והיראים האם בישול בתולדת האש נידון כאב מלאכה או כתולדה. ומלשון רש"י בפסחים (מא א ד"ה דלאו) משמע שהוא תולדה.
ב. ולא יפקיענה בסודרין. לא ישבור  89  את הביצה על מנת שתתבשל על גבי סודרים (בגדים) שנתחממו מהשמש (הנקראים "תולדות החמה"). ואף על פי שמן הדין מותר לבשל בשבת בחמה עצמה, גזרו חכמים שלא לבשל בדבר שנתחמם מהחמה ("תולדות החמה"), שמא יטעו לבשל בדבר שנתחמם מהאש ("תולדות האור").

 89.  לשון רש"י "לא ישברנה על גבי סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר", ומבואר, שאין מדובר בהטמנה בתוך הסודר, שכן הטמנה אסורה לכולי עלמא, אלא בבישול על גבי הסודר. וכך נקט השולחן ערוך (שיח ג). אך מדברי התוס' להלן (לט א ד"ה שמא) משמע שהמחלוקת היא בהטמנה בסודר. ועיין רעק"א שם. וכן הביא שיטה להר"ן בשם רבינו יהונתן שפירש "יפקיענה", יכסנה. וכן כתב המאירי. וכן משמע מלשון הרמב"ם (ט ג) שכלל דין הפקעת סודרין עם הטמנה בחול. ולדבריהם, יתכן שבבישול על גבי הסודר לא גזרו חמה אטו אור.
ורבי יוסי מתיר. כי כשם שמותר לבשל בשבת בחמה עצמה, כך מותר לבשל בתולדות חמה.  90 

 90.  ובגמרא מבואר, שלכולי עלמא מותר לבשל בחמה. ופירש רש"י (לט א) שההיתר הוא לפי שאין דרך בישול בכך. ואף בתולדות חמה מדינא מותר, אלא שרבנן גזרו שלא לבשל בתולדות חמה אטו תולדות האור. ורבי יוסי לא גזר. אבל חמה אטו אור או תולדות האור, לא יבואו להחליף.
ג. ולא יטמיננה את הביצה, בחול ובאבק דרכים, שנתחממו מהחמה, בשביל שתצלה.  91 

 91.  ובגמרא יתבאר שרבי יוסי מודה לדין זה.
ד. מעשה שעשו אנשי טבריא, והביאו בערב שבת סילון של צונן (צינור שעברו דרכו מים צוננים), והכניסוהו לצינור לתוך אמה של חמין (חמי טבריה), כדי שיתחממו המים הצוננים העוברים בתוך הסילון, ויוכלו לרחוץ בהם בשבת.  92 

 92.  א. ברש"י מבואר שהמטרה שלהם בהבאת הסילון לתוך אמת המים החמים, היתה כדי לחמם את המים הצוננים שבתוך הצינור. ומשמע, שהיו רוחצים במי הסילון שנתחממו מחמי טבריה (אבל לא נתכוונו לצנן את חמי טבריה ולרחוץ בהם). ואסרו להן חכמים את המים הנכנסים לצינור בשבת והתחממו בו בשבת עצמה, מדין חמין שהוחמו בשבת. אבל המים שהיו בצינור מבעוד יום והוחמו בו מבעוד יום, הרי הם מותרים. וטעם האיסור בפשטות הוא משום שהמים מתחממים בחמי טבריה, שהם "תולדות חמה", וגזרינן שמא יבא לחמם בתולדות האור (ואף על פי שהמים נכנסים לצינור מאליהם). והקשו הראשונים, שבגמרא להלן לט ב איתא: אמר רב חסדא, ממעשה שעשו אנשי טבריה, בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל, ואפילו מבעוד יום. ומשמע מדבריו, שהאיסור הוא אפילו לגבי מים שהיו בצינור מבעוד יום והוחמו בו מבעוד יום, והאיסור הוא מדין הטמנה בדבר המוסיף הבל, שאסור להטמין בו אפילו מבעוד יום. וכתב הפני יהושע, שרש"י מפרש כפשטות לשון המשנה, "אם בשבת, כחמין שהוחמו בשבת". ומשמע שהאיסור הוא כדברי רבנן לעיל, שגזרו חמה אטו אור. וכך היא שיטת רב יוסף בגמרא (ולדעת הרשב"א זו גם דעת רבה, ואילו רב חסדא יחידאה הוא). ושם יתבאר מדוע רבי יוסי מודה לזה. ב. אך התוס' (בפירושם הראשון) מבארים שהיו רוחצין בחמי טבריה עצמם, והביאו הצינור ובו מים צוננים לתוכם, כדי לצנן את חמי טבריה. וחששו שמא יבואו לערבב בשבת את מי הסילון הצוננים בחמי טבריה החמים, והם תולדות חמה, ואסור לחמם בתולדות חמה אטו תולדות האור. ואופן נוסף כעין זה מבואר בתוס', שבזמן הרחיצה בחמי טבריה היו פותחים את הנקבים בסילון כדי שיתערבו המים הצוננים בחמי טבריה החמים, ואז הוא בודאי מבשל בשבת (ולא רק חשש). וגזרו תולדות חמה אטו אור. ועיין מהרש"א. ג. ר"י בתוס' מפרש שהיו מעבירים את הסילון בתוך חמי טבריה, ואחר כך היו נשפכים מימיו לגומא, והיו רוחצים במי הסילון ולא בחמי טבריה שריחן רע. ולפי שהצינור של הסילון מוקף בחמי טבריה, הוא דומה להטמנה, ואסור להטמין מבעוד יום, וכדרב חסדא. וכן כתב הרמב"ן במלחמות, הר"ן (על הרי"ף ובחידושיו ובשיטה), והריטב"א. ד. בעל המאור מפרש שהיו רוחצין בחמי טבריה והסילון היה מצנן את המים, ואסרו להם חכמים לרחוץ בשבת אפילו בצונן כרבי מאיר להלן לט ב.
אמרו להם חכמים לאנשי טבריה: אם בשבת נתחממו המים הצוננים, הרי הם כחמין שהוחמו לכתחילה בשבת, ואסורין ברחיצה ובשתיה.
ואם התחממו ביום טוב, הרי הם כחמין שהוחמו ביום טוב, ואסורין ברחיצה, ומותרין בשתיה.
גמרא:
שנינו במשנה: אין נותנים ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל.
איבעיא להו: אם עבר וגלגל ביצה בשבת, מאי? האם גם בישול שכזה נידון כמבשל בשבת?  93 

 93.  בביאור ספק הגמרא יש כמה דרכים בראשונים ובאחרונים: א. הר"ן והריטב"א מפרשים, שהנידון הוא האם בישול בתולדת האור אסור מדאורייתא או רק מדרבנן. וכן כתב החת"ס בדעת הרמב"ם. ותמה, הרי מצינו תולדות האור במשכן, כמבואר ברמב"ן באופן עשיית שמן המשחה (שמות ל לה). ב. בשיטה לר"ן (וחת"ס בדעת רש"י) משמע, שהספק הוא האם יש חיוב חטאת בבישול מקצת. ג. החזון איש (נב יט) ביאר, שהספק הוא בגדר בישול שאינו מועיל לשום תבשיל חוץ מביצה, האם הוא נקרא "אין דרכו בכך", כמו בישול בחמה, או שמא, כיון שהביצה מתבשלת כך, הרי זה דרכה. ד. האגלי טל (אופה יא כב ב) מפרש בדעת הרמב"ם, שהגמרא דנה בדבר שאפשר לאוכלו כמו שהוא חי, ובשלו, אם חייבים עליו משום בישול.
אמר רב יוסף: גלגל - חייב חטאת. כי כמו שאסור לבשל בשבת על גבי האש, כך אסור לבשל בדבר שנתחמם מהאש, והנקרא "תולדות האש".
אמר מר בריה דרבינא: אף אנן נמי תנינא, מצינו משנה כדרב יוסף.

דרשני המקוצר[עריכה]