פרשני:בבלי:שבת צא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת צא א

חברותא[עריכה]

מהו דתימא כיון דשכח, בטולי בטלה מחשבתו הראשונה, והרי אין כאן לא מחשבת הצנעה ולא מחשבת הוצאה.
קמשמע לן: כל העושה סתם - על דעת ראשונה הוא עושה! וחשיבות מחשבת הצנעה בעינה עומדת.
אמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה.
ומקשינן: פשיטא? שהרי "כל שהוא" תנן במתניתין (במצניע, והוא הדין במוציא), וסתם משנה רבי מאיר היא.
ומתרצינן: מהו דתימא הא דקתני "כל שהוא" היינו לאפוקי מגרוגרת, שהמצניע אין צריך גרוגרת כבשאר אוכלין אלא די בפחות מכן, ולעולם עד דאיכא כזית אינו חייב.  1 

 1.  הקשה רע"א: מאי ס"ד לומר כן, והרי ממה נפשך, אי אזלינן בתר מחשבתו לזריעה יהא חייב כשיעור מוציא זרעונים שהוא פחות מגרוגרת. ואי לא אזלינן בתר מחשבתו יצטרך כגרוגרת ככל אוכלין. ותירץ, דפחות מכגרוגרת האמור לענין זרעוני גינה היינו כזית, וזוהי באמת כונת הגמרא, דהוה אמינא דמחשבתו מועלת רק שיהיה כזרעונים דעלמא, ולא שיהא בכל שהוא.
קמשמע לן דבכל שהוא ממש, חייב.
מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה: אלא מעתה, שכל כך אנו מחשיבים את דעתו עד שאפילו בסתמא אמרינן דעל דעת ראשונה הוא עושה,  2  חישב להוציא כל ביתו בהוצאה אחת, דהשתא אין להם חשיבות בעיניו אלא כשכולם יחד, האם הכי נמי נאמר דלא מיחייב עד דמפיק לכוליה. ואם יוציא מהבית מעט מעט לא יתחייב?!  3 

 2.  רש"י. והיינו דהקושיא לאביי דמתרץ לעיל דהעושה על דעת ראשונה עושה. והתו' בד"ה מתקיף, הקשו, דא"כ אמאי לא הקשתה הגמ' לעיל מיד על דברי אביי. ולכן הם מבארים דהקושיא לרב יהודה אמר שמואל, דאמר דאזלינן בתר מחשבתו, שאפילו במוציא חטה אחת לזריעה חייב אעפ"י שאין הרגילות לעשות כן, וא"כ כשחישב להוציא כל ביתו נמי ניזיל בתר מחשבתו, ולא נחייבו על פחות מכן. ומתרצת הגמ' דהתם בטלה דעתו אצל כל אדם, שאין לך אדם שלא יהא חשוב בעיניו פחות מבית שלם, אבל חטה אחת יש בנ"א שחשובה להם להוציאה לזריעה.   3.  הקשה הריטב"א, מאי קשיא, דהא עי"ז שבסוף לא הוציא כל ביתו ביטל מחשבתו הקודמת. ותירץ, דמיירי ששכח בשעת הוצאה ממחשבתו הראשונה, שיש לומר דעושה על דעת ראשונה כמו במתניתין.
ומתרצינן: התם - בטלה דעתו אצל כל אדם. שהואיל ואצל כל העולם יש חשיבות לדבר כשהגיע לשיעורו הקבוע, אין בכח היחיד לבטל חשיבותו. מה שאין כן להחשיב הדבר יש בכח היחיד אפילו כשאצל כל העולם אינו חשוב.  4 

 4.  כיון שבעצם גם גרעין אחד חשוב לכל אדם אלא שאין טורחין לכתחילה עבורו, וזה, כיון שרוצה לטרוח הרי הוא נעשה חשוב, ראשונים.
שנינו במשנה: וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו.
מתניתין דלא כרבי שמעון בן אלעזר. דתניא: כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל שאינו כשר להצניע, שאינו ראוי להצניעו כי אין בו שימוש, או שאין מצניעין כמוהו שאין בו שיעור, והוכשר לזה, אדם אחד החשיבו והצניעו, ובא אחר והוציאו - נתחייב זה במחשבתו של זה. שמעתה כולם חייבין על הוצאתו.
ואילו מתניתין קתני שרק המצניעו חייב עליו.
אמר רבא אמר רב נחמן: הוציא כגרוגרת ממיני אוכלין לאכילה, ונמלך עליה בין עקירה להנחה להשתמש בה לזריעה, והניחה. אי נמי הוציאה לזריעה ונמלך עליה לאכילה - חייב.
והוינן בה: פשיטא? שהרי זיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא. שהרי יש כאן שיעור בין לדבר המיועד לאכילה שהוא כגרוגרת, וכל שכן לדבר המיועד לזריעה, ששיעורו בכל שהוא?
ומתרצינן: מהו דתימא בעינן שתהא עקירה והנחה בחדא מחשבה, ששניהם יהיו או במחשבת אכילה או במחשבת זריעה, והא ליכא.
קמשמע לן דאפילו הכי חייב.
בעי רבא: הוציא חצי גרוגרת לזריעה, ותפחה והגיעה לגרוגרת,  5  ונמלך עליה לאחר עקירה להשתמש בה לאכילה, והניחה - מהו שיתחייב עליה?

 5.  הקשו הראשונים, דכאן משמע דאחר שתפחה יש בה שיעור גרוגרת ואילו במנחות אמר רבא גופיה שמעיקר הדין אין התפיחה מגדילה את השיעור, אלא משערין אותו כפי שהיה קודם. ותירץ הרשב"א דאינו דומה שיעור הוצאת שבת לשיעור שאר איסורים, דשם לא חייבה התורה אלא בשיעור אכילה, דהיינו בכזית, וכיון שאין בו כזית באמת אלא שתפח ונראה ככזית הרי לא נהנה גרונו בכזית. אבל הוצאת שבת בחשיבות תליא מילתא וכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייבין עליו. וכיון שתפח ונראה כגרוגרת מחשיבין אותו, הלכך חייבין עליו.
אם תימצי לומר: התם, בדין הקודם של רבא אמר רב נחמן, הוא דמחייב אעפ"י שהעקירה וההנחה לא היו באותה מחשבה, דזיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא, שמשעת מחשבתו הראשונה כבר היה שיעור שמספיק גם עבור מחשבתו השניה, ולכן מצטרפין העקירה וההנחה.
אבל הכא, כיון דבעידנא דאפקה לא הוה ביה עדיין שיעור למחשבתו השניה של אכילה, לא מצטרפין העקירה וההנחה, ולא מיחייב.
או דלמא, כיון דאילו אישתיק והיה נשאר במחשבתו הראשונה ולא חשיב עליה מחשבה אחרת בשעת הנחה, הוי מיחייב אמחשבה הראשונה דזריעה, שהרי יש עכשיו שיעור שמספיק למחשבת זריעה (גם אם לא תפחה, וכ"ש כשתפחה), השתא נמי, ששינה מחשבתו למחשבת אכילה, נמי מיחייב. שהרי יש שיעור עכשיו גם לאכילה ושיעור זה מספיק גם למחשבתו הראשונה.
ואם תימצי לומר: כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה, השתא נמי מיחייב, אכתי תיבעי:
הוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה לפחות מגרוגרת, ונמלך עליה לזריעה - מהו?
מי אמרינן, הכא ודאי כי אישתיק והיה נשאר במחשבת אכילה עד ההנחה, הרי אמחשבה קמייתא לא הוי מיחייב, כי לא נשאר עתה שיעור גרוגרת.
או דלמא, בתר השתא אזלינן. ולגבי מחשבה דהשתא יש לו שיעור, ומיחייב?
ואם תימצי לומר: בתר השתא אזלינן ומיחייב, אכתי תיבעי:
הוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה, וחזרה ותפחה לשיעור גרוגרת והניחה במחשבת אכילה - מהו?  6 

 6.  לכאורה קשה, למה לא הסתפק רבא כן גם באופן הקודם, כשצמקה ונמלך לזריעה. שהרי בשעה שצמקה נדחתה מאיסור שבת. וי"ל שדוקא כאן שמתחילה ועד סוף היתה מחשבת אכילה ונמצא שבשעת הצימוק לא היה בה שיעור לא למחשבה ראשונה ולא למחשבה אחרונה. אבל כשנמלך לזריעה, כיון שאפילו בעת הצימוק היה בה שיעור, בשביל המחשבה האחרונה לא הוי דיחוי. תוד"ה או. ובעל המאור כתב דלעיל מיירי שנמלך עליה לזריעה בבת אחת עם צמיקתה ולכן לא הוי דיחוי.
האם יש דיחוי לענין שבת, שהואיל ובאמצע נפחת מהשיעור ואילו היה עושה אז הנחה לא היה מתחייב, נמצא שנדחה אז מחיוב חטאת ובטלה העקירה, וגם אחר שתפחה והניחה, פטור, כיון שיש כאן הנחה בלא עקירה. או אין דיחוי לענין שבת?
ומסקינן: תיקו!
בעא מיניה רבא מרב נחמן: זרק כזית תרומה לתוך בית טמא - מהו?
והוינן בה: למאי נפקא מינה?
אי לענין שבת - שזרקו מרשות הרבים אל הבית שהוא רשות היחיד, פשיטא שפטור, שהרי כגרוגרת בעינן, וכזית הוא פחות מכגרוגרת?
אי לענין טומאה, לקבל טומאת אוכלין, הרי כביצה אוכלין בעינן כדי להיטמא,  7  שהוא יותר מכזית?

 7.  נחלקו הראשונים, יש אומרים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה, ויש אומרים שרק אינו מטמא אחרים אבל הוא עצמו מקבל טומאה בכל שהוא. והתו' בד"ה אי, כתבו דמסוגין משמע דאפילו קבלת טומאה אין בפחות מכביצה (ביאור כונתם עיין הערה 9).
ומתרצינן: לעולם לענין שבת איירי. וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין  8  בתוך הבית הטמא, והאי כזית שזרק, נח עליו ומשלימו לכביצה, וביחד הם מקבלים טומאה מהבית.  9 

 8.  כתבו התו' בד"ה פחות (בע"ב), דהוי מצי למימר אף באופן שהיה שם כביצה אוכלין, שהוא אמנם אינו צריך את הצירוף של הכזית אבל הכזית צריך לו. ועוד כתבו, דאפשר דבכה"ג לא יטמא הכזית, כיון שהכביצה כבר נטמא מקודם לכן הרי "שבע לה טומאה", ושוב אינו מקבל טומאה, וממילא אינו מצטרף אח"כ עם הכזית לקבלת טומאה ביחד.   9.  בתוד"ה כגון, מבארים למה נקט האיבעיא בזרק ולא במכניס בידו, שדוקא בזרק באין איסור טומאה ושבת ביחד, שאין נחשבת הנחה עד שינוח ממש, ואז הוא מצטרף עם הפחות מכביצה, אבל מכניס הוי הנחה מיד שהגיע תוך שלשה טפחים לקרקע, כמבואר לעיל פ, א ואילו טומאה לא באה עד שיצטרף עם הפחות מכביצה. ולכן נקט בכזית דוקא, ולא בפחות מכזית שהצטרף ונשלם לכביצה, משום שדוקא בכזית נפק"מ בו עצמו במה שהצטרף, שעתה יש עליו איסור של אכילת תרומה בטומאה, משא"כ בפחות מכזית אינו אלא חצי שיעור. ולכן נקט דוקא בכזית תרומה ולא חולין, אעפ"י שיש נפק"מ שע"י ההצטרפות הוא נטמא, מ"מ כיון דאין איסור לאכול חולין בטומאה לא שייך לומר מיגו דמצטרף לענין טומאה מצטרף נמי לענין שבת (וזו כוונת התוס' לעיל (עיין הערה 7) דמסוגיין משמע דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה. שאם הנידון היה רק לענין לטמא אחרים לא שייך לומר מיגו, שהרי עדיין לא חל שום איסור מחודש ע"י ההצטרפות עד שיטמא אחרים. מהרש"א (וכ"ה ברמב"ן).
מאי? מי אמרינן מדמצטרף לענין טומאה ע"י זריקה זו, הרי שהיא זריקה חשובה, ולכן מיחייב נמי לענין שבת כאילו הוא בשיעור כגרוגרת.  10 

 10.  הקשו הראשונים, הא בעינן עקירה והנחה כדי להתחייב בשבת, ובשלמא הנחה יש לומר דחשובה הנחה זו שעל ידה מצטרף לענין טומאה, אבל עקירה, למה יתחייב עליה, מאחר שאין בה אלא כזית. ותירצו דאף העקירה חשובה כיון שלצורך הנחה חשובה עשה אותה. ועוד תירצו בשם רבינו שמואל, דעל העקירה בלאו הכי חייב בכזית בלבד, כיון שאז עדיין היתה תרומה טהורה וזר לוקה עליה בכזית, וגם ראויה לאכילת כהנים, הלכך חשיבא היא. וכל הנידון הוא רק על ההנחה לאחר שנטמאה, שבטל ממנה איסור זרות, ואין חשיבותה רק משום הצירוף עם הפחות מכביצה. והראשונים האריכו בביאור שיטה זו, ועיין בספר תוצאות חיים סי' י"ח.
או דילמא, כל לענין שבת - כגרוגרת בעינן?  11 

 11.  הקשה הרש"ש, הרי כל השיעור של גרוגרת נאמר רק במאכל אדם וכאן שהתרומה נטמאת
אמר ליה רב נחמן: תניתוה בברייתא: אבא שאול אומר: שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן לענין הוצאה בשבת כגרוגרת. ואמאי צריך כגרוגרת?

דרשני המקוצר[עריכה]