פרשני:בבלי:שבת יב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת יב א

חברותא[עריכה]

אבל אם הניחה בשביל להרחיק את הגשמים  שלא ילקה הכותל מחמתם, אינו ב"כי יותן"! שהרי אין המשקין לרצונו, ואין צריך להם. ואף על פי שניחא ליה בנפילת המים רחוק מן הכותל, כיון שאינו אלא משום לאצולי מטינוף לא חשיב ניחותא.
והוא הדין לכיס של זב. מאחר וכל מטרת הכיס לאצולי מטינוף לא חשיב דרך הוצאה.
ודחינן: מי דמי כיס של זב לכפית הקערה? התם בהכשר, לא קא בעי להו להני משקין, אלא רצונו רק בהרחקתם על ידי כפית הקערה. ונהי דכפיית הקערה חשיבא ליה, אין הכשר האוכלין תלוי בה, אלא במשקין עצמם. והם לא חשובים אצלו לקבלם. אבל הכא בהוצאה, בעינן שיהיה הדבר שמוציאו חשוב אצלו. ועל הוצאת הכיס מחייבים אותו ולא על הזוב. והא קא בעי להו להאי כיס, לקבולי ביה זיבה! ואף דאינה אלא להצילו מטינוף, הוצאה חשובה היא.
הא לא דמי הוצאת כיס של זב אלא להא דתנן בסיפא (למשנה שלאחר ההיא דלעיל).
דתנן התם: עריבה שנתנה על הכותל בכדי שירד דלף הגשמים לתוכה - מים הניתזין ממנה, והנצפין וגולשים מתוכה לחוץ - בית שמאי אומרים: הריהם ב"כי יותן", ובית הלל אומרים: אינן ב"כי יותן"! ומשמע, שהמים שבתוכה, לכולי עלמא הרי זה ב"כי יותן"! ואף על גב דאין עושה כן אלא לאצולי הכותל מטינוף, כיון שלא כפה את הקערה על פיה אלא הניחה באופן שיפלו המים בחללה, גלי דעתיה שרוצה בקבלת המים בתוך הכלי, והיא לרצונו.
והוא הדין להוצאת כיס של זב. דאף דבזיבה עצמה לא ניחא ליה, ולא צריך לכיס אלא בשביל לאצולי מטינוף, מכל מקום חשוב הוא אצלו. הלכך דרך הוצאה היא.
אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו ביישוב הסתירה שבין שתי הברייתות דלעיל: לא קשיא. הא דקתני "אם יצא (הזב בכיסו) חייב חטאת", בשיטת רבי יהודה היא. והא דקתני "ואם יצא, פטור אבל אסור", שיטת רבי שמעון היא.
דפליגי לקמן צ"ג: במוציא את המת במטה לרשות הרבים, שהיא מלאכה שאין צריכה לגופה. שהרי אין לו חפץ בעיקר תכלית ההוצאה. ואדרבה, רצונו שלא יהיה לו מת ולא יבוא לו כלל צורך במלאכה זו. ורק בדיעבד יש לו עתה הכרח לסלק המת מלפניו.  1  ואפילו הכי מחייב בה רבי יהודה. אבל רבי שמעון פוטר בה, משום דלא מיקרי "מלאכת מחשבת".

 1.  כן פירש רש"י. אבל בתוספות לקמן צ"ד. מבואר דגדר "מלאכה שאין צריך לגופה" הוא, כל שעושה המלאכה שלא לאותה תכלית שנעשתה במשכן אלא לתכלית אחרת. כי הצורך שלשמו נעשתה המלאכה במשכן הוא גוף המלאכה ושורשה. ותכלית מלאכת הוצאה במשכן היתה בשביל הצורך שהיה להם בחפצים שהוציאו. ואילו הוצאת מת וכיס של זב, אינם משום צורך בגופם.
וכן הוצאת כיס של זב היא מלאכה שאין צריכה לגופה. שהרי ברצונו לא היתה באה לו הזיבה כלל. אלא דאחר שבאה, צריך הוא לכיס להגן על בגדיו. לפיכך, לרבי יהודה חייב חטאת, ולרבי שמעון פטור אבל אסור מדרבנן.
תני דבי רבי ישמעאל: יוצא אדם בתפילין בערב שבת עם חשיכה! ולא חיישינן בהו שמא ישכח ויוציאם לאחר חשיכה.  2 

 2.  ואף דאין איסור דאורייתא בהוצאתם ובהעברתם ד' אמות ברשות הרבים דהא דרך מלבוש הם, גזרינן בהם שמא תפסק רצועתם או שיצטרך לחולצן ויעבירם ד' אמות ברשות הרבים כשהם בידו. והקשה הר"ן דכיון דאף בשבת אינו אלא גזירה מאי סלקא דעתך דנגזור בהם בערב שבת עם חשיכה שמא יצא בהם בשבת? והא לרבא (לעיל י"א:) לא עבדינן גזירה לגזירה. ותירץ, דשאני תפילין שטורח הוא לחולצן, ואי לא נאסור לצאת בהם סמוך לחשיכה קרוב לודאי שיצא בהם בשבת. עוד תירוץ הביא בזה משם הרא"ה, שאם יהיה קשור בתפילין סמוך לחשיכה והוא ברשות הרבים, לא יוכל לחולצן, שמשום קדושתן לא יוכל להשליכן ברשות הרבים, ויעבור בודאי על הגזירה של הוצאת תפילין בשבת.
והוינן בה: מאי טעמא דלא חיישינן בהו להכי?
ומשנינן: כיון דאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה! כדי שלא יסיח דעתו מהם.
וילפינן לה בקל וחומר מציץ. מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת של שם ה', אמרה בו תורה "והיה על מצחו תמיד", וקרא יתירה הוא, דהא כבר כתיב ברישא דקרא "והיה על מצח אהרון", אלא בא ללמד, שלא יסיח הכהן הגדול דעתו ממנו - תפילין שיש בהן אזכרות הרבה, על אחת כמה וכמה שלא יסיח את דעתו מהן! ועל ידי שממשמש בהם בכל שעה, זוכרן.
הלכך, כיון שממשמש בהם בכל שעה מידכר דכירי להו! ואין לחוש שמא ישכח מהם ויצא עמם בשבת.
תניא: חנניא אומר: חייב אדם למשמש בבגדו ערב שבת עם חשיכה! בשביל לבודקו שלא יהיה כרוך בו שום דבר, פן יוציאנו בשבת.
אמר רב יוסף: הא דחנניא, הלכתא רבתא היא לשבת! שעל ידו האדם ניצל מאיסור הוצאה.
שנינו במתניתין: לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר!
איבעיא להו: האם כל דין נשנה בפני עצמו, והא דקתני "לא יפלה את כליו" לא קאי אאור הנר, אלא אפילו ביום אסור? וגזרו בו חכמים משום דחיישינן שמא יהרוג כינה ויעבור על איסור תורה, ומשנתנו כשיטת רבי אליעזר היא.
דתניא: אמר רבי אליעזר ההורג כינה בשבת כאילו הורג בריה גדולה כגמל!  3  והא דקתני "ולא יקרא לאור הנר", גזירה אחרת היא, משום דחיישינן שמא יטה את הנר.

 3.  אבל חכמים פליגי עליו. ומבואר טעמם לקמן ק"ז. דהוא משום שאינה פרה ורבה. ולא דמיא לאילים מאדמים שבמשכן, שמהם ילפינן לכל עיקר מלאכת נטילת נשמה, שהם פרים ורבים.
או דלמא, גזירה אחת היא ותרוייהו משום שמא יטה. והא ד"לא יפלה את כליו" קאי נמי על אור הנר. אבל ביום מותר לעשות כן.
ופשטינן: תא שמע: אין פולין ואין קורין לאור הנר! דמשמע דתרוייהו אסורין דוקא לאור הנר.
ודחינן: מי אלימא ברייתא ממתניתין לפשוט ממנה? והא כמו שאת המשנה אפשר לפרש, ד"לא יפלה" גזירה בפני עצמה היא ולא קאי על אור הנר, כמו כן יש לפרש את הברייתא.  4 

 4.  ודעת הפושט היתה, דמברייתא יותר מוכח דחד גזירה היא, משום דדרכה לפרש יותר. ואם קיצרה ונקטה לתרוייהו בחדא מחתא, משמע דגזירה אחת היא. ועוד יש לומר דלישנא ד"אין פולין ואין קורין" משמע יותר כפיסקה אחת, מאשר לישנא "דאסור להפלות ואסור לקרות" דקתני במתניתין. תוספות.
ותו פשטינן: תא שמע: אין פולין לאור הנר ואין קורין לאור הנר! אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון.
שמע מינה דתרוייהו, בין להפלות ובין לקרות, אין איסורם אלא לאור הנר, שמא יטה.
ומסקינן: שמע מינה!
אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו להבחין בין בגדו לבגדי אשתו לאור הנר - אסור!  5  דגם בזה יש לחוש שמא יטה.

 5.  ומכאן נראה דאסור להבחין בין בגדיו לבגדי חבירו לאור הנר. תוספות.
אמר רבא: לא אמרן כן אלא בבגדים דבני מחוזא! שמפונקים הם ואינם אנשי עמל, ולכן בגדיהם רחבים ודומים לבגדי אשה. וצריך עיון מדוקדק להבחין ביניהם. הלכך איכא למיחש בהו שמא יטה.
אבל דבני חקליתא שעוסקים במלאכה בשדות, ומשום זה שרוולי בגדיהם צרים, מידע ידעי להבחין בין בגדיהם לבגדי נשותיהם בנקל, ואין לחשוש בהם להטיית הנר.
ודבני מחוזא נמי, לא אמרן לאסור להבחין בהם לאור הנר, אלא להבחין בין בגדיהם לבגדי נשותיהם דהן זקנות. שהם צרים קצת ודומים לבגדי אנשים המפונקים שרחבים קצת יותר מבגדי אנשים אחרים. אבל היכא דנשותיהם ילדות, שבגדיהן רחבים הרבה, לא דומים הם אפילו לבגדי אנשים מפונקים, ומידע ידיעי להבחין בהם, ושוב ליכא למיחש בהו שמא יטה.
תנו רבנן: אין פולין (בחול) את הבגדים מכינים ברשות הרבים, מפני הכבוד של העוברים ושבים! שדבר זה מאוס עליהם.
כיוצא בו אמר רבי יהודה, ואמרי לה רבי נחמיה: אין עושין אפיקטויזין (שתית משקה המביא להקאת האוכל) ברשות הרבים מפני הכבוד! שאף זה מאוס על הרבים.
תנו רבנן: המפלה את כליו בשבת מולל (מועך בין אצבעותיו) את הכינה בשביל להחליש את כוחה שלא תחזור אליו, וזורק אותה. ובלבד שלא יהרוג אותה. משום שהריגת כינה אסורה משום שבות. אבל מדאורייתא פטור עליה. הלכך לא גזרינן לאסור מלילה אטו הריגה.
אבא שאול אומר: נוטל את הכינה וזורק אותה, ובלבד שלא ימלול אותה! לפי שהריגת כינה אסורה מדאורייתא, ואסרו למוללה שמא יבוא להורגה.  6 

 6.  אבל לא אסר לפלות בלבד. ואף דלעיל מבואר דלרבי אליעזר דאית ליה דההורג כינה חייב, אסרינן אף לפלות, אבא שאול לא סבר הכי. תוספות בדעת רש"י. ועוד פירשו דאף לאבא שאול אסור להרוג כינה רק משום שבות, ואפילו הכי אסר מלילה אטו הריגה. ולא חשיב כגזירה לגזירה, משום דכולה חדא גזירה.
אמר רב הונא: הלכה כתנא קמא שמולל וזורק. וזהו כבודו של אדם לבער כך כינים, ואפילו בחול! ולא להורגם.
רבה מקטע להו לכינים והורגן אף בשבת.  7  ואף רב ששת מקטע להו בשבת. דסבירא להו כבית הלל דלקמן.

 7.  כן כתב רש"י. אבל הביאו התוספות בשם ריב"א דדוקא בחול עשו כן. אבל בשבת אסור.
רבא שדי להו לכינים לקנא דמיא (ספל מים) בשביל שימותו. ולא היה הורגם באצבעותיו. שאין זה דרך כבוד.  8 

 8.  כן כתב השפת אמת. ועיין שם שתמה על המגן אברהם בסימן שט"ז, שמשמע ממנו דמשום איסור שבת עביד כן.
אמר להו רב נחמן לבנתיה: קטולין (הרוגנה) את הכינים אף בשבת, ואשמעינן לי קלא דמסנוותי (של שונאי) כשמתים.  9 

 9.  כלומר, דרך נקמה הירגום. ורצה רב נחמן להשמיענו, דאף דהריגת בעל חי בשבת דרך נקמה, מלאכה שצריכה לגופה היא, ואיסורה מדאורייתא, אפילו בהכי בכינה מותר, דהלכה כבית הלל דאין בה משום נטילת נשמה.
תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגין את המאכולת (כינה) בשבת - דברי בית שמאי. ובית הלל מתירין. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי שמעון בן גמליאל: אין משדכין את התינוקות בשבת בכדי לארס אותם, ולא מתעסקים את (עם) התינוק לשכור לו מלמד ללמדו ספר, ואף לא ללמדו אומנות! משום דכתיב "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר". שלא יהיו חפציך של שבת כחפציך של חול.
ואין מנחמין את האבלים בשבת. ואין מבקרים חולים בשבת! שדברים אלו מביאים לידי צער, שמשתף את עצמו עם המצטערים, ומבטל עונג שבת - דברי בית שמאי.
ובית הלל מתירין בכל אלו! בשידוך התינוקות וללמדם ספר או אומנות משום שדברי מצוה הם, ודוקא חפציך אסורים ולא חפצי שמים (לקמן ק"נ.). וביקור חולים וניחום אבלים מותרים, משום שגמילות חסד הם, שמקלים מצער החולה והאבל (ערוך השלחן, סימן רפ"ז סעיף א').
תנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה בשבת, אומר לו: שבת היא שמונעת אותנו מלזעוק לרפואתך,  10  ובכל זאת הרפואה קרובה לבא! משום שצריך להרחיב דעתם בתנחומים, כדי שלא יצטערו.  11  ורבי מאיר אומר: אומרים לו לחולה: יכולה היא השבת שתרחם ותביא לך רפואה, אם תכבדה ולא תצטער בה! ואף שלא הותר בה לבקש רחמים עליך, אינה מונעת את רפואתך, אלא אדרבה, מועלת היא אף בלא תפלה. (מהרש"א).

 10.  שאסור לבקש רחמים בשבת על החולה, משום שעל ידי כן מתעורר בכי וצער. ר"ן.   11.  וכן בניחום אבלים אומר: שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא ! משנה ברורה סימן רפ"ז סק"ג.

דרשני המקוצר[עריכה]