פרשני:בבלי:שבת צד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת צד ב

חברותא[עריכה]

פוטר היה רבי שמעון  אף במוציא את המת לקוברו, שאעפ"י שיש כאן צורך המת, מכל מקום הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאין בה צורך לאדם המוציא.  1 

 1.  הקשה השפת אמת, למה פטור כשהוציא לצורך המת דהרי אם יוציא לצורך אדם אחר ודאי חייב, אף שאין לו בזה תועלת, ולמה יש חילוק בין אם מוציא לצורך אדם חי או לצורך אדם מת? ותירץ, דהכא גם הצורך של המת אינו גוף הקבורה אלא שלא יהא מונח בבזיון. נמצא דגם הקבורה הוי אי"צ לגופה. וכתב עוד, דמכאן יש לפשוט שאלת הגמרא בסנהדרין (מ, ב) אי קבורה משום בזיונא אי משום כפרה, דאי משום כפרה הרי היא צורך המת, ולמה פטר רבי שמעון.
ולא תימא דלא פטר רבי שמעון אלא במוציא את המת לחוץ לסלקו ממנו, דאין צורך בהוצאה זו לא לגוף המוציא ולא לגופו של הדבר המוצא.
אמר רבא: ומודה רבי שמעון במוציא מר, "את חפירה", כדי לחפור בו, וספר תורה לקרות בו, דחייב.
ומקשינן: פשיטא שחייב על הוצאתם. דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, תיקשי, אלא, מלאכה שצריכה לגופה לרבי שמעון - היכי משכחת לה?
ומתרצינן: מהו דתימא דלא מיקרי מלאכה הצריכה לגופה עד דאיכא צורך בין לגופו של המוציא ובין לגופה של הוצאה, שצריך את החפץ המוצא כדי לתקנו.
כגון שהוציא מר, את חפירה, כדי לעשות לו טס. שהתקלקל חוד האת וצריך להתקין עליו רדיד פח שיהא ראוי לחפור בו. וכגון מוציא ספר תורה כדי להגיה אותו, לתקנו, ולקרות בו. קא משמע לן שדי בכך שיש צורך למוציא בלבד, שצריך את האת כדי לחפור בו ואת ספר התורה לקרות בו, למרות שאין צורך לגופה של ההוצאה, לתקן את הדברים המוצאים עצמם.
ההוא שכבא מת דהוה בדרוקרא שם מקום.
שרא רב נחמן בר יצחק לאפוקיה בשבת מהבית לכרמלית לפי שהיה מוטל בבזיון, או שהיתה דליקה בבית, או שהיה מוטל בשמש שעלול להסריח, (והניח עליו ככר או תינוק כדי להתיר איסור טלטול מוקצה. רש"י).
אמר ליה רבי יוחנן אחוה דמר בריה דרבנא לרב נחמן בר יצחק: כמאן התרת להוציאו - כרבי שמעון דפוטר על הוצאת המת?
אימר דפטר רבי שמעון דוקא מחיוב חטאת, אבל איסורא דרבנן מיהא איכא?!
אמר ליה רב נחמן בר יצחק: האלהים! דעיילת ביה את! אתה בעצמך היית עושה זאת, ואפילו לרבי יהודה דמחייב על הוצאת המת.
דמי קאמינא להוציאו לרה"ר? הרי לכרמלית קאמינא! שהוא רק איסור דרבנן  2 , וקיימא לן: גדול כבוד הבריות, כמו הוצאת המת ממקום בזיון, שדוחה את לא תעשה שבתורה. והיינו, שדוחה איסור דרבנן, שהסמיכו את הוראתם על לאו ד"לא תסור".  3 

 2.  כתב הר"ן, דאפילו לר"ש מותר רק לכרמלית ולא לרה"ר אף שהוא רק איסור דרבנן, כי לא התירו מפני כבוד הבריות רק איסור שעיקרו מדרבנן, כגון הוצאה לכרמלית, אבל מלאכה שאי"צ לגופה לא התירו, כיון שלפעמים יתכן שמלאכה זו עצמה תהיה צריכה לגופה, כמו שאמרו בירושלמי בגוי שהוציא את המת להאכילו לכלבו. (ועיין הערה 3 בשם תוס' הרא"ש). והשפת אמת כתב לחדש דאף ר"ש מודה דמלאכה שאי"צ לגופה אסורה מדאורייתא אלא שאין בה סקילה וחטאת. עיי"ש שכ"כ הפנ"י וחזר בו מכח קושיא, והשפת אמת מתרץ הקושיא.   3.  ואף שהותר איסור דרבנן של הוצאה לכרמלית, מ"מ טלטול מוקצה שיש בעצם טלטול המת לא הותר, אלא רק ע"י הנחת ככר או תינוק עליו. וכתבו התוס' לעיל ע"א בד"ה גדול, שלכן לא הותר איסור מוקצה כיון שיש עצה של ככר או תינוק. ובתוס' הרא"ש כתב טעם אחר למה הקילו בכרמלית יותר ממוקצה, דבהוצאה לכרמלית איכא תרי דרבנן, חדא שהיא כרמלית, ועוד שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וקיי"ל כר"ש דפטור. וכך ביאור הגמרא:, דאפילו לרבי יהודה אינו רק איסור דרבנן לכרמלית, וממילא לרבי שמעון דיש תוספת היתר דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה יש להתיר משום כבוד הבריות. ויש ראשונים הסוברים דאי"צ ככר או תינוק אלא בטלטול מבית לבית. אבל בהוצאה לכרמלית עדיף להוציא את המת בלא ככר או תינוק כדי למעט באיסור דרבנן של הוצאה לכרמלית. אולם דעת הרבה ראשונים וכן מבואר ברש"י בסוגיין, דגם בכרמלית צריך ככר או תינוק. וביאר הר"ן שיטה זו, לפי שע"י ככר אנו מתירין רק איסור אחד של הוצאה ואילו בלא ככר אנו מתירין עוד איסור של מוקצה. ועוד, שלא נתוסף איסור הוצאה ע"י הככר לפי שהוא טפל למת, שהרי הוא מתיר את טלטולו, וכמו שמצינו במוציא את החי במטה דפטור על המטה מפני שהיא טפלה לו.
תנן התם במסכת נגעים: התולש סימני טומאה מנגע שבגופו, כגון שתי שערות לבנות שבבהרת, והכוה את המחיה שבשאת, שהיתה שם מחית בשר חי, שהוא סימן טומאה בנגע השאת, וצרב אותה כדי לבטלה ולטהרה - עובר בלא תעשה ד"השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות". דילפינן מינה איסור לתלוש סימני טומאה של נגע.
ועל כך איתמר:
תלש שערה אחת מתוך שתים שבבהרת - חייב. שהרי בכך טיהר את הנגע.
ואם תלש שערה אחת מתוך שלש, שעדיין נשארו שתי שערות לטמא את הנגע:
רב נחמן אמר: חייב מלקות.
רב ששת אמר: פטור. ומבארינן: רב נחמן אמר חייב: שהרי אהני הועילו מעשיו. דאי משתקלא חדא אחריתא, שאם תילקח שערה נוספת מתוך השתיים הנותרות - אזלא לה טומאה.
רב ששת אמר פטור: כי השתא מיהת, הא איתא עדיין לטומאה.
אמר רב ששת: מנא אמינא לה שפטור?
דתנן במתניתין: וכן המוציא כזית מן המת וכזית מן הנבילה שהוציאם בשבת - חייב.
ודייקינן: הא אם הוציא רק חצי זית - פטור.
והתניא: חצי זית חייב?
מאי לאו: הא דתניא חייב, מיירי דאפיק חצי זית מכזית, שהיה בבית כזית שלם והוציא חצי ממנו, שהוא חייב משום שטיהר את הבית בכך שיותר אינו מטמא בטומאת אהל.
והא דתנן פטור מיירי דאפיק חצי זית מכזית ומחצה, שעדיין נשאר כזית שלם בתוך הבית ולא הועיל להפסיק את הבית מלטמאות טומאת אהל.
הרי, שלא אמרינן ד"אהני מעשיו" בכך שאם ינטל עוד מעט מהכזית שוב לא יטמא בטומאת אהל.
והוא הדין לנוטל שערה אחת מתוך שלש שערות שבנגע שאינו חייב.
ורב נחמן אמר לך: לעולם אידי ואידי חייב, ואפילו מוציא חצי זית מכזית ומחצה.
והא דתנן פטור מיירי דאפיק חצי זית ממת גדול  4  שלא הועיל כלום במעשיו.

 4.  וה"ה כשלא היה יותר מחצי זית והוציאו דפטור אלא דזה פשיטא ולכן נקט בחצי זית ממת גדול דהוי רבותא טפי. תוד"ה והא. ועוד כתבו דדוקא בחצי זית. אבל בכזית שלם ממת גדול חייב אע"ג דעדיין נשארה הטומאה, כי מ"מ אהני במעשיו, שהרי לאחר שחתך הכזית מהמת הוא עומד בפני עצמו, ואם יוציאו את המת מהבית עדיין יטמא בגלל הכזית הזה, נמצא שבהוצאת הכזית גרם טהרה לבית. והריטב"א כתב דכיון דכזית חשוב בעלמא לטמא, חשוב גם להוצאת שבת, ואע"פ שאינו נהנה כלום בהוצאתו.
(ולאו דוקא ממת גדול, אלא הוא הדין מוציא חצי זית משני כזיתים דפטור. שאינו חייב רק באופן שאחר הוצאתו נשאר שיעור מצומצם, שאילו ינטל ממנו עוד מעט יטהר הבית. תוס' ד"ה ממת).
מתניתין:
הנוטל צפרניו זו בזו, שבצפורן זו הוא קוצץ צפורן אחרת, או שנוטל את צפרניו בשיניו.
וכן התולש שערו בידיו, וכן שפמו, וכן זקנו שתלשם בידו.
וכן אשה הגודלת, קולעת שער ראשה.
וכן הכוחלת את עיניה בצבע כחול מסביב לעין.
וכן הפוקסת סורקת שערה ביד או במסרק  5  (פירוש אחר, שמה בצק על הפנים כדי שיקבלו גוון אדום).

 5.  רש"י. והתוס' בד"ה פוקסת, הקשו, א"כ למה לא תני סורקת, והריב"ש הקשה דסורקת אסור משום תלישת שערות ולא משום בנין, כדאמרינן בגמרא. וביאר הריב"ש דאין כונת רש"י לסריקה ממש אלא תקון אחר הוא, ואפשר שהוא התקון שעושין הנערות שאחר שראשן סרוק היטיב ואין בו חשש תלישה רוחצין המסרק בשמן טרוף במים ומעבירין המסרק על ראשן להדביק השערות זו בזו ולהשכיבן על הראש וזה דומה לבנין. (הובא בביה"ל סס"י ש"ג).
רבי אליעזר מחייב על כל אלו חטאת.
בנטילת צפרנים ושערו ושפמו וזקנו משום גוזז, ובשאר השנויים במשנה יתבאר בגמרא משום מה הוא חייב.
וחכמים אוסרין רק משום "שבות" בלבד. לפי שאין זה צורת המלאכות.
גמרא:
אמר רבי אלעזר: מחלוקת רבי אליעזר וחכמים, דוקא כשנטל צפרניו ביד, אבל אם נטלן בכלי - דברי הכל חייב  6 .

 6.  דחכמים סברי כרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. דנטילת צפרנים הוי מלאכה שאי"צ לגופה שהרי אינו צריך לצפרנים עצמם אלא כונתו לסלקם מעצמו. והגמרא ידעה שחכמים במתניתין לא סברי כר"ש לפטור אף בכלי, דא"כ היה להם לפלוגי בכלי להודיעך כחם דחכמים. תוד"ה אבל. אולם דעת הרבה ראשונים דגזיזת צפרנים ושערות הוי מלאכה הצריכה לגופה אף באינו צריך לצפרנים ושערות עצמם, הואיל והוא צריך ליפות עצמו בגזיזה הזו. ועוד שהרי במשכן גזזו את השער לצורך יפוי העור ולא לצורך הצמר. עיין בריטב"א ורמב"ן לקמן קו א, ובביה"ל רס"י ש"מ ד"ה וחייב.
ומקשינן: פשיטא? שהרי מחלוקתן דוקא הנטלן "זו בזו" תנן. ומתרצינן: מהו דתימא: לעולם רבנן בכלי נמי פטרי. היות שהם סבורים כי המהות של מלאכת גוזז הוא רק בגוזז צמר בהמה.  7  והא דקתני במשנה באוקימתא שנטלן "זו בזו" הוא כדי להודיעך כחו דרבי אליעזר, דאפילו ביד חייב.

 7.  רש"י. והתוס' בד"ה אבל, הקשו עליו, דזה פשיטא דבכל בעלי חיים שייך גזיזה ולא היה מקום לטעות בזה, אלא דהוה אמינא דפטרי רבנן בכלי משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, כר"ש.
קא משמע לן דדוקא ביד פטרי רבנן, משום שאין דרך גזיזה ביד, אבל בכלי חייב משום גוזז גם על נטילת צפרנים.
ואמר רבי אלעזר: מחלוקת רבי אליעזר ורבנן היא דוקא כשנטל צפרניו בידיו לעצמו. דסבר רבי אליעזר שאדם יכול לאמן את ידיו ולגזוז בהם לעצמו את צפרניו.
אבל הנוטל צפרנים לחברו - דברי הכל פטור. לפי שאינו יכול לגזוז היטב לחבירו בלא כלי.
ומקשינן: פשיטא? שהרי "צפרניו" תנן.
ומתרצינן: מהו דתימא: לעולם רבי אליעזר הנוטל צפרנים לחבירו, נמי מחייב. והא דקתני במתניתין הנוטל "צפרניו" הוא כדי להודיעך כחן דרבנן, שאפילו לעצמו פטור.
קא משמע לן שרק לעצמו מחייב רבי אליעזר.
שנינו במשנה: וכן שערו.
תנא: הנוטל שיער כמלא פי הזוג, כשיעור שראש המספרים מכיל, חייב.
(לרבנן דוקא בכלי ולרבי אליעזר אפילו ביד, ואתא לאשמעינן שיעורא).
ומבארינן: וכמה הוא מלא פי הזוג?
אמר רב יהודה: שתים שערות.
ומקשינן: והתניא בסיפא דההיא ברייתא: ולקרחה, שהזהירה התורה "לא תשימו קרחה בין עיניכם למת" - שתים שערות.
משמע דכמלא פי הזוג הוא שיעור אחר!
ומתרצינן: אימא: וכן לקרחה - שתים, והוא השיעור של כמלא פי הזוג.
תניא נמי הכי כרב יהודה דכמלא פי הזוג הוא שתים: הנוטל מלא פי הזוג בשבת, חייב.
וכמה מלא פי הזוג? שתים.
רבי אליעזר אומר: אחת.
ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט שערות לבנות מתוך שחורות שאפילו בשערה אחת חייב, מפני שהוא מקפיד אפילו על שערה אחת לבנה כדי שלא יראה כזקן, הלכך חשיבא מלאכה בכך.
(והוא הדין שערה שחורה מתוך לבנות. משנה ברורה סי' ש"מ סק"ד בשם התוספתא).
ודבר זה אף בחול אסור ללקט לבנות מתוך שחורות, משום שנאמר "לא ילבש גבר שמלת אשה". ודרך הנשים להקפיד על כך כדי להתנאות.  8 

 8.  נחלקו הראשונים אי אסור מהתורה או מדרבנן, דעיקר קרא אתא לתכשיטי אשה ממש, או משום דלא מינכרא מילתא בחדא שערה. עיין רמב"ם וראב"ד הל' ע"ז פי"ב ה"י, וריטב"א.
תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: צפורן שפירש רובה מהיד, וציצין רצועות עור דקות שסביב הצפורן שפרשו רובן, וקרובות לינתק.
ביד - מותר להסירן.
בכלי - חייב חטאת.
ומקשינן: מי איכא מידי דבכלי חייב חטאת וביד מותר לכתחלה? שכיון שבכלי חייב חטאת הרי שביד אסור על כל פנים מדרבנן, גזירה אטו כלי.  9 

 9.  הקשה השפת אמת, הא מצינו לעיל עד א בבורר דבנפה וכברה חייב חטאת, וביד מותר.
ומתרצינן: הכי קאמר רבי שמעון בן אלעזר: אם פירשו רובן - ביד מותר, בכלי פטור אבל אסור. שהואיל וקרובין לינתק כתלושין דמיא. ואין בהם משום גזיזה מדאורייתא.
לא פירשו רובן - ביד פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת.
אמר רב יהודה: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הא דמתיר רבי שמעון בן אלעזר להסיר ביד כשפירשו רובן, והוא: שפרשו כלפי מעלה, לצד ראשי אצבעותיו (שהן למעלה כשמגביה ידיו), ומצערות אותו. דבמקום צערא לא גזרו רבנן כשהוא מסירו ע"י שינוי דהיינו בידו. (משנ"ב סי' שכ"ח ס"ק צו).
שנינו במשנה: וכן הגודלת. והוינן בה: גודלת כוחלת ופוקסת - משום מאי מחייבא?
אמר רבי אבין אמר רבי יוסי ברבי חנינא:
גודלת, הקולעת שערותיה חייבת - משום או רגת.
כוחלת חייבת - משום כותבת שמוליכה את המכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות. (ועיין בקהילות יעקב שביאר אמאי אין הכוחלת חייבת משום צובע, לפי שאין הצבע הכחול נועד לצבוע את סביבות העין כדי ליפות את סביבות העין בצבע הכחול, אלא הוא נועד כדי להבליט את העין. וכל צביעה שאינה לצורך יפוי הדבר הצבוע אלא היא נועדת להביע ענין מסוים, כגון הצובע בצבע אדום לאות אזהרה, אין זה צובע אלא כותב, שבצבע הוא מביע מסר).
פוקסת - משום טווה, שמיישרת את שערותיה בין אצבעותיה כשהם מסתלסלים (ובמשנה פרש"י סורקת במסרק, ועיי"ש תוד"ה פוקסת). ולפירוש אחר, דפוסקת שמה בצק על הפנים, הרי הטוייה היא בבצק, שעושה ממנו כמין חוט.
אמרו רבנן קמיה דרבי אבהו: אמאי חייב? וכי דרך אריגה בכך?  10  וכי דרך כתיבה בכך? וכי דרך טויה בכך? אלא, אמר רבי אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוסי ברבי חנינא:

 10.  עצם הקליעה מצינו שנחשבת לאריגה, אלא כונת הגמרא שבשער המחובר לאדם לא שייך בו אריגה. ועוד שאין סופה של הקליעה להתקיים, שעומדת לסתירה, הלכך לא חשיבה מלאכה. תוד"ה וכי.

דרשני המקוצר[עריכה]