פרשני:בבלי:שבת קז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קז א

חברותא[עריכה]

גמרא:
אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: נכנסה לו צפור תחת כנפיו שנלכדה בבגדו יושב ומשמרו עד שתחשך ואינו צריך לשחרר אותה. כיון שאינו אלא שומר.
מתיב רב נחמן בר יצחק: תנן במתניתין: ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור.
ודייקינן: מאי לאו "פטור" היינו פטור אבל אסור הרי שלכתחילה אסור גם כשאינו אלא שומר?
ומשנינן: לא! אלא פטור ומותר.
הכי נמי מסתברא דמותר לכתחילה מדקתני סיפא דמתניתין "למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו".
מכלל: דפטור ומותר! שהרי כל אדם עושה כן.
שמע מינה!
איכא דאמרי: אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא דמותר לכתחילה בנכנסה לו צפור תחת כנפיו. דתנן: אעפ"י שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור.
מאי לאו: פטור ומותר.
ודחינן: לא! אלא פטור אבל אסור.  1 

 1.  הקשה הרשב"א, איך אפשר לומר כן שיהא השני אסור, דאטו אילו צד אחד ובא השני ונטלו ממנו יש איסור בדבר. ותירץ, דהאיסור הוא מדרבנן. לפי שבישיבת השני נראה כאילו הוא צדו עכשיו, וגזרינן אטו צד לכתחילה.
ומקשינן על הדחיה: הא מדקתני סיפא "הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו". מכלל דפטור ומותר?
שמע מינה דפטור ומותר!
אמר שמואל: כל פטורי דשבת בכל מקום שנאמר במסכת שבת "פטור", היינו פטור אבל אסור, לבר חוץ מהני תלת דפטור ומותר.
חדא: הא דמתניתין בישב הראשון על הפתח ומילאהו ובא השני וישב בצידו ועמד הראשון והלך לו, דהשני פטור ומותר.
וממאי דפטור ומותר?
דקתני סיפא: למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו.
ואידך הא דתנן: המפיס מורסא פותח מכה שיש בה מוגלא אם כונתו לעשות לה פה שמתכוין ליפותה ותישאר פתוחה חייב משום בונה פתח או משום מתקן, דמה לי מתקן כלי מה לי מתקן מכה. ואם כונתו רק להוציא את הליחה ולהקל על צערו ולא איכפת ליה שתחזור ותסתם מיד פטור דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את הפתח, ואף מותר לכתחילה דבמקום צער לא גזרו רבנן.
וממאי דפטור ומותר?
דתנן לקמן בריש פרק כל הכלים: נוטל אדם ... מחט של יד מחט קטנה שתופרין בה בגדים ליטול בה את הקוץ שנתחב בבשרו, שאעפ"י שהמחט היא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלה "לצורך גופו".
והרי בנטילתו את הקוץ הוא עושה פתח למכה, ומ"מ כיון שאינו מתכוין לעשיית פתח והרי הוא מקום צער, התירו אף לכתחילה, וה"ה במפיס מורסא.
ואידך הא דתנן: הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו כלומר שלכך הוא צדו פטור דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי אין לו צורך בנחש. ואם הוא צד את הנחש כדי להשתמש בו לרפואה חייב משום צידה.
וממאי דפטור ומותר במתעסק בו שלא ישכנו? (במקום שאין סכנה אלא חשש היזק הגוף).
דתנן: כופין קערה של חרס על הנר בשבת בשביל שלא תאחוז האש בקורה של התקרה, ובלבד שלא יכבה הנר ע"י כן. ועל צואה של קטן כדי שלא יתלכלך בה התינוק (והחידוש בשני אלו, שמותר לטלטל דבר לצורך דבר שאינו ניטל בשבת). ועל עקרב שלא תישך.
הרי שאעפ"י שהעקרב ניצוד ע"י כפיית הקערה מ"מ כיון שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה מותר אף לכתחילה כדי למנוע היזק.  2 

 2.  כתב הקרבן נתנאל, דגמרא דידן פליגא אגמרא דברכות לג א שמחלקת בין נחש לעקרב לענין נחש כרוך על עקבו, שבנחש לא יפסיק בתפילה ואילו בעקרב מפסיק. כי מה היא הראיה מעקרב לנחש, דלמא דוקא בעקרב פטור ומותר לפי שסכנתו מרובה, אבל נחש שאין כל כך סכנה פטור ואסור. והרש"ש מיישב, דהא הכא מיירי שאין חשש סכנה מהעקרב, כי במקום סכנה לא היה פליג ריב"ז בסיפא, ולא היה אומר דחוששני לו מחטאת, אלא איירי שהיה רק חשש היזק, ובזה אין חילוק בין נחש לעקרב.

מתניתין:

שמנה שרצים האמורים בתורה בפרשת שמיני לגבי דין טומאה - הצדן, והחובל בהן בשבת, חייב, משום שרק לשרצים אלו יש עור, ולכן הוא חייב עליהן משום צידה, כי הדרך לצודן בשביל עורותיהן, והוי "יש במינו ניצוד" אבל שאר שרצים אין צורך בהם, ולכן אין חייב על צידתן.
וכן לענין חבלה נמי הוא חייב, כשחבל בהן עד שנצרר הדם מתחת לעור, אעפ"י שעדיין לא יצא, דכיון שיש להם עור הרי סוף הדם לצאת אלא שהעור מעכבו עתה מלצאת. ונטילת הדם היינו נטילת נשמה שבאותו מקום, כי הדם - הוא הנפש. והוי תולדה דשוחט.
(פירוש אחר - ע"י החבלה נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע).  3 

 3.  וברמב"ם פ"ח הל"ז כתב דחובל חייב משום מפרק, ומפרק הוא תולדה דדש. וכתב בקהלות יעקב ל"ט שמקור דברי הרמב"ם הוא מהגמרא לעיל עה א, דסובר רבי יהודה שהפוצע חלזון חייב משום דש, וחכמים לא חלקו עליו אלא משום שסוברים דאין דישה אלא בגידולי קרקע, אבל בהא מודו שהוצאת דם מבע"ח יש בה משום דישה. ולכן סובר הרמב"ם דרק חלזון הגדל בים אינו נחשב לגידולי קרקע, אבל בע"ח שביבשה, כיון שהוא ניזון מגידו"ק נחשב לגידו"ק. וכן הוא במ"מ שם (ועיין תוד"ה מפרק לעיל עג, ב). ובתשובות רבינו אברהם בן הרמב"ם (הובא בראש ספר שביתת השבת) כתב בשיטת הרמב"ם שאמנם דישה אינה אלא בגידו"ק (וכל בע"ח בכלל זה) אבל מפרק שהוא תולדה דדש ישנו גם שלא בגידו"ק. ועיי"ש עוד שביאר לשיטה זו למה תלוי הדבר ביש לו עור, והרי אפילו באין לו עור יוצא הדם ממקום שהיה טמון, ויתחייב משום מפרק. והרע"א (במשניות) הקשה לרמב"ם, למה כתב דהשוחט חייב משום נטילת נשמה ולמה לא יתחייב נמי משום מפרק. ועיין בתפא"י (בועז) שם, ובשביתת השבת סוף ח"א, ובקהלו"י סי' ל"ח מה שתירצו בזה.
ושאר שקצים ורמשים - החובל בהן פטור עד שיצא הדם. אבל בנצרר הדם לבד פטור, משום דסוף הדם לחזור. דאילו היה סופו לצאת, היה יוצא מיד, שהרי אין להן עור שיעכב את הדם מלצאת. (ולפירוש השני, פטור הואיל ואין להן עור שיצטבע  4 ).

 4.  הראשונים הקשו על פירוש זה מהמבואר בברייתא בחולין מו ב, כי גם בשאר שרצים חייב משום חובל אם יצא הדם, ואם הטעם משום צובע למה חייב שהרי אין להם עור שיצטבע. ובמ"מ פ"ח ה"ט כתב דלדיעה זו אמנם פטור אף ביצא הדם, והברייתא הנ"ל היא דלא כהלכתא.
הצדן, לצורך - חייב, שלא לצורך - פטור! שהואיל ואין להן עור אין הדרך לצודן והוו "אין במינן ניצוד",  5  וצידתן נחשבת כמלאכה שאינה צריכה לגופה.  6  חיה ועוף שברשותו של אדם, הצדן פטור, שהרי ניצודין ועומדין הן. והחובל בהן חייב, היות שיש להן עור.

 5.  והתוס' בד"ה שלא לצורך, חולקים על רש"י שאין הטעם משום "אין במינו ניצוד". דהא למאן דפטר באין במינו ניצוד פוטר אפילו כשצדן לצורך, אלא הטעם רק משום מלאכה שאינה צריכה לגופה.   6.  תוס' בד"ה הצדן, מבארים למה הוצרך התנא להשמיענו דוקא כאן שרק לצורך חייב, והרי לרבי שמעון בכל מלאכות שבת אינו חייב אלא כשהוא לצורך? שבא להשמיענו כי רק בשאר שקצים ורמשים צריך שיתכוין בפירוש שהוא צדן לצורך, אבל בשמנה שרצים אפילו בסתמא הם ניצודין לצורך עורן. ועוד כתבו דמהאי טעמא נשנה דין צידה ביחד עם חובל משום דגם בצידה תלוי החיוב בעור. והר"ן כתב דשמנה שרצים אין דרכן להזיק וכל צידתן לצורך היא. משא"כ בשאר שרצים, שדרכן להזיק, פעמים שאדם צדן שלא לצורך, אלא רק כדי שלא יזיקו. הילכך בעי למיתני בהו שרק לצורך חייב. והוא הדין בשמנה שרצים, אם יצודן שלא לצורך, נמי פטור.
גמרא:
מדקתני שמונה שרצים "החובל בהן חייב", מכלל, דשמנה שרצים אלו אית להו עור.
והוינן בה: מאן תנא סבר כן?
אמר שמואל: רבי יוחנן בן נורי היא!
דתנן במסכת חולין: רבי יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים יש להן עורות, ונפקא מינה לענין טומאה, שהעור שלהן אין דינו כבשר השרץ, שמטמא בכעדשה, אלא הוא טהור.
ואילו חכמים פליגי שם בארבע שרצים מתוך השמנה, והם: האנקה והכח והלטאה והחמט, וסוברים שעורותיהן כבשרן, ומטמאין. הרי שלדעתם, לארבעה אלו אין להן עור.
רבה בר בר הונא אמר רב: אפילו תימא מתניתין רבנן היא. כי עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן בן נורי אלא לענין טומאה, דכתיב "אלה הטמאים לכם בכל השרץ", ודרשינן מה"א דה"טמאים" - לרבות שעורותיהן מטמאין כבשרן (והריבוי לא נאמר אלא רק ביחס לארבעה שרצים, עיין רש"י).
אבל לענין שבת, אפילו רבנן מודו שהעורשל כל שמונה השרצים נחשב לעור ביחס לחבלה או לצביעה.
ומקשינן: וכי לענין שבת לא פליגי רבנן על רבי יוחנן בן נורי דארבעה שרצים אין עורן חשוב עור?
והתניא: הצד אחד משמנה שרצים האמורים בתורה, או החובל בהן, חייב, דברי רבי יוחנן בן נורי.

דרשני המקוצר[עריכה]