פרשני:בבלי:שבת קיז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קיז א

חברותא[עריכה]

ופרכינן: מי דמי טלטול תיק הספר לטילטול העור?
התם בתיק הספר - נעשה התיק בסיס לספר שהוא דבר המותר, ולכן מותר לטלטלו.
הכא בעור - נעשה העור בסיס לבשר שהוא דבר האסור בשבת, שהרי מותר לאכול את בשר קרבן הפסח רק בערב, במוצאי שבת, בכניסת חג הפסח, ולכן אסור לטלטלו  43 .

 43.  רש"י. והקשו התוספות הרי בגמרא מבואר שעל הבשר עצמו כולם מודים שמותר לטלטלו ונחלקו רק על העור אגב הבשר, ואיך יאסר בסיס לבשר המותר בטלטול? ולכן פירשו שאת הבשר מותר לטלטל משום כבוד הקרבן, והעור נחשב בסיס לבהמה בחייה שהיא מוקצה ולכן נאסר. ורבי אלעזר משה הורביץ תירץ, שעל אף שהתירו לטלטל את הבשר משום כבוד הקרבן בכל זאת הוא נחשב דבר האסור מדיני מוקצה, והבסיס שלו אסור שעל הבסיס אין את ההיתר של קרבן. וראה בחידושי הרמב"ן וכנראה כוונתו לתירוץ זה, והיינו, שנחלקו הרמב"ן ותוספות בגדר מוקצה של בסיס לדבר האסור שהתוס' סוברים שהוא כטפל וחלק מהמוקצה ואם המוקצה עצמו הותר אין לאסור את הבסיס, והרמב"ן סובר שבסיס למוקצה הוא איסור עצמי, ואף אם יש סיבה להתיר את המוקצה עדיין אסור הבסיס מצד עצמו.
אלא, הכי קאמרי ליה: אם מצילין תיק של ספר עם הספר, ואף על פי שיש בתוכו מעות שהן מוקצה - לא נטלטל עור אגב בשר?
ופרכינן: מי דמי? התם - נעשה התיק בסיס לדבר האסור המעות ולדבר המותר הספר. אבל הכא בעור - כולו נעשה בסיס רק לבשר שהוא דבר האסור!
אלא, הכי קאמרי ליה: אם מביאין תיק שיש בתוכו מעות מעלמא להציל בו ספר תורה, למרות שבשעה שמביאים אותו הוא בסיס לדבר האסור בלבד - לא נטלטל עור אגב בשר!?
והוינן בה: והיא גופה טלטול תיק עם מעות לבד, לצורך הצלת ספר - מנלן שמותר לעשות כך?
אילימא דמדהיכא, כשם שבמקום דאית ביה מעות בתיק שיש בו ספר לא הצריך התנא דשדי להו, אלא יכול ליטלו לתיק עם הספר ביחד עם המעות שבו - איתויי נמי מייתינן, מכאן אנו למדים שניתן להביא תיק ריק שאין בו ספר אך יש בו מעות כדי להציל ספר.
מי דמי?
התם, כשיש בו מעות עם הספר לא הצרכנו לזרוק את המעות, כי אדהכי והכי, עד שישליכם נפלה דליקה בספר. אבל הכא, שמביא תיק ריק ממקום אחר, אדהכא והכי, בזמן שהוא צריך בין כה וכה להביאו - לישדינן! הוא יכול גם להופכו ולנער ממנו את המעות שבתוכו  44 .

 44.  התוס' דייקו מהגמרא שמותר להביא תיק עם מעות לצורך הצלת ספר אם אינו יכול לנער את המעות, ורק אם יכול לנער אסור. ורבי עקיבא איגר בתשובה (בליקוטים לשבת קמב א) מסתפק מה הדין באופן שהוא יפסיד את המעות בניעור- האם זה נחשב שיכול לנער משום שהתירו רק מה שמוכרח להצלת הספר, או שהניעור הוא חיוב דוקא כשאין שום צורך בטלטול. אבל כשיפסיד מעותיו לא חייבוהו לנער. ודייק מהתוספות בסוגיא שצריך לנער גם אם יפסיד את המוקצה, וראה שם תשובת הבית מאיר.
אלא, אמר מר בר רב אשי: לעולם,, כדאמרינן מעיקרא. שנחלקו רק על ההפשט ואת זה דימו להצלת תיק עם ספר ודקא קשיא לך הכא טלטול והכא מלאכה - כאן מדובר כגון דלא קבעי ליה לעור, שאינו מתכוון להפשיט עבור העור, ואינו נחשב מלאכה מהתורה באופן כזה.
והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון שסובר שמלאכה בשבת שעושה בלי כונה למלאכה, מותר בפסיק רישיה ולא ימות! - משל הוא, כאומר אני אחתוך ראש בהמה זו, ואיני מתכוון שתמות. שרבי שמעון מודה שאם ברור שיצא ממעשיו מלאכה, אסור אפילו אם אינו מתכוון  45 .

 45.  הקשה רבי עקיבא איגר, הרי כאן הוא "מכוון" להפשט, ומה שאין צריך את העור יכול להחשב "מלאכה שאין צריך לגופה", שפטור עליה אפילו אם מתכוון למלאכה, ואם כן, אם הוא צריך את העור, חייב משום מכוון, ואם לא ניחא ליה בעור, גם כשמכוון פטור, ומה השייכות לפסיק רישיה, שהוא מדיני "אינו מתכוון"? וראה מאירי שכתב כי קושיית הגמרא היא לרווחא דמילתא, שגם אם לא מכוון יהא אסור משום פסיק רישיה, וכל שכן כאן, שהוא מכוון להפשיט. ובאמת נחלקו בזה הראשונים בתירוץ הגמרא. שרש"י פירש שאינו עושה בדרך מלאכה כלל. אבל התוספות והרא"ש בשם הערוך (ראה להלן) פירשו שההיתר משום אינו מתכוון, אלא שאינו פסיק רישיה, ולשיטתם קשה קושיית רע"א. ובחידושי הריטב"א (החדש) הקשה קושיא זו, ותירץ, שאם עושה רק את המלאכה ואינו צריך לגופה, נחשב למתכוון. אבל כשעושה שתי פעולות יחד ומתכוון רק לאחת מהן, למותרת, ואינו צריך את העור, פטור גם משום שאינו מתכוון. ולכן הגמרא דנה האם זה פסיק רישיה ונחשב מתכוון (וכאן ההפשט נחשב כשני מעשים נפרדים הוצאת האימורין ותיקון העור, וראה להלן בגדר מלאכת מפשיט).
ואם כן כשמפשיט בודאי אסור, שהרי ברור שהוא מפשיט עור?
ומשנינן: דשקיל ליה בברזי. שחותכו לעור לחתיכות קטנות שאין זה דרך הפשט  46 .

 46.  רש"י. והיינו, שאינה מלאכה כלל. והעיר השפת אמת שהגמרא היתה צריכה לומר "אלא", שהרי אפילו אם הוא צריך את העור מותר משום שאינו עושה דרך מלאכה? והתוספות כתבו, שאינו מפשיט את העור כחתיכה אחת, ולחתיכות עור אין שיעור של שימ וש. והערוך הובא ברא"ש פרק הבונה (א) ובתוספות (יומא לה א), פירש שרבי שמעון מודה בפסיק רישיה שחייב דוקא באופן שניחא ליה ונהנה מהמלאכה שנעשית על ידו. אבל אם לא ניחא ליה במלאכה מותר, וכיון שמפשיט באופן שנפסד העור ואינו מתכוון מותר. והר"ח פירש כעין זה שעל ידי שמפשיט חתיכות קטנות מעשיו מוכיחים שאינו מתכוון למלאכה, ובאופן כזה מתיר רבי שמעון. והרא"ש ותוספות (הנ"ל) דחו פירוש הערוך שאפשר לפרש כרש"י או כתוספות שאין זו דרך ושיעור מלאכה. ומשמע מלשונם וכן מהריטב"א שהובא לעיל שמלאכת מפשיט אינה תיקון הבשר, אלא תיקון והכנת העור לשימוש, וכשמפשיט בברזי אין כאן עור מתוקן כלל, ועל ידי שאינו מתכוון לעור ואין בו שיעור עור מתבטל מההפשט שם מלאכה לגמרי, ומיושבות קושיות רבי עקיבא איגר והשפת אמת. ב. הרשב"א להלן (קלג ב) הקשה, שמבואר שם בסוגיא שרבנן מתירים להפשיט בכל אופן ולאו דוקא בברזי, וכאן מפרשת הגמרא שאמרו לרבי ישמעאל שדוקא בברזי צריך להיות מותר? ותירץ, שאמרו לו לפי דעתו אבל הם מתירים לגמרי, וכן מבואר ברמב"ם (קרבן פסח א, טז) ובתוספות כאן בתירוץ השני. ובתירוץ ראשון כתבו, שהתירו רק בברזי. והקשה המאיר לעולם (ח"א, כו) כיון שאפשר להפשיט בהיתר, בברזי, למה מותר להפשיט כמו בחול, והרי אפשר לקיים שניהם? ותירץ, שמצוה הדוחה שבת, מותר לעשותה כמו בחול, אם יש איזה תוספת הידור בצורת עשיה זו, ואין צריך לשנות לעשות בהיתר. ודוקא אם העשיה בהיתר ובאיסור שוה ממש לגבי המצוה יעשה דרך היתר, וכאן שיש כבוד המצוה בהפשט כמו בחול, אין צריך לשנות. והביא כמה ראיות לחידוש זה.
הוצאת חפץ בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים אסורה מן התורה, והוסיפו חכמים, ואסרו גם את המקומות הדומים לרשות הרבים, שלא להוציא אליהם, ולא לטלטל בהם.
"מבוי" הוא מעבר אל רשות הרבים.
המבוי מוקף סביבו במחיצות, ובראשו פתח, שדרכו יוצאים דיירי הבתים אל רשות הרבים.
מן התורה הוא נחשב לרשות היחיד מכח המחיצות המקיפות אותו. אך כיון שהוא משמש מעבר לאנשים רבים הגרים בבתים מסביבו אל רשות הרבים, גזרו חכמים שלא לטלטל בו ושלא להוציא אליו.
וגזירה זאת היא בשני מישורים:
האחד, כיון שהוא מקום העשוי להילוך הרבים, הרי הוא נראה כרשות היחיד בפני עצמה, השונה מרשות היחיד הפרטית, וגזרו חכמים שלא להוציא בשבת מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת כדי שלא יבואו לטעות ולהתיר הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים.
והשני, כיון שהוא משמש את האנשים הגרים סביבו כמעבר אל רשות הרבים, הרי הוא עצמו נראה כרשות הרבים, ואם יטלטלו בו ויוציאו אליו, יבואו לטעות ולהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, או שיטעו לחשוב שמותר לטלטל ברשות הרבים, או שיבואו לטעות להכניס אליו מרשות הרבים (בתוך ארבע אמות).
ביאור טעמן של הגזירות הללו נמצא בדברי הראשונים בתחילת מסכת עירובין.
כמו כן תיקנו חכמים שיהיה ניתן להתיר את המבוי בטלטול על ידי תיקונים שימנעו את החששות בשני המישורים.
א. תיקנו "שיתופי מבואות", שנותנים כל בני המבוי אוכל ומניחים את האוכל במקום אחד, ונמצא כאילו גרים כל בני המבוי ברשות אחת ואינם חולקים רשות לעצמם, ואין כאן הוצאה מרשות של אחד לרשות של אחר.
ב. מניחים לחי (עמוד) או קורה בפתח המבוי, ובכך מנתקים אותו מרשות הרבים, והרי הוא מעתה רשות היחיד גמורה, שאין לחשוש שיבואו לדמותה לרשות הרבים.
שנינו במשנה: ולהיכן מצילין אותן - למבוי שאינו מפולש. בן בתירא אומר אף למפולש.
והוינן בה: היכי דמי מבוי מפולש, והיכי דמי מבוי שאינו מפולש?
אמר רב חסדא: מבוי שיש לו שלש מחיצות משלשת צידיו, ובצד הרביעי שני לחיין - זהו מבוי שאינו מפולש.
מבוי שיש לו שלוש מחיצות ולחי אחד - זהו מבוי המפולש.
ותרוייהו, רבנן ובן בתירא, אליבא דרבי אליעזר.
דתנן: הכשר מבוי,
בית שמאי אומרים: לחי וקורה.
ובית הלל אומרים: או לחי או קורה.
רבי אליעזר אומר: שני לחיים משני צידי הפתח  47 .

 47.  התוספות הקשו, למה לא נפרש את המשנה לפי בית הלל וכהלכה שדי בלחי אחד לתיקון מבוי, וחכמים התירו להציל למבוי מתוקן ובן בתירה אפילו בלי לחי כלל? ותירצו, שכעת לא נראה לגמרא שבן בתירה מתיר בלי תיקון כלל, כיון שבמשנה להלן (קכ א) הוא מתיר הצלת מזון ובגדים רק לחצר שאינה מעורבת, ומשמע שעל כל פנים צריך מחיצות. והשפת אמת תירץ, שההלכה שתיקון מבוי בלחי אחד- הוא מדין היכר, ולכן קשה לפרש את המשנה שקראה למבוי שאינו מתוקן "מפולש", וחיסרון היכר לא נחשב מפולש אלא חסר תיקון. אבל רבי אליעזר שמצריך שני לחיים -הוא מדין מחיצה, ולכן כשחסר אחד קראה לכך המשנה: מפולש.
אמר ליה רבה: וכי מבוי שיש בו שלוש מחיצות ולחי אחד "מבוי מפולש" קרית ליה?
ועוד, לרבנן דאמרי מצילין למבוי שאינו מפולש, ועתה אמרנו שזהו מבוי שיש לו שלש מחיצות ושני לחיים, שהוא מבוי חסום כהלכה, אם כן נציל לתוכו גם אוכלין ומשקין. ואילו מלשונם של חכמים משמע שאוכלים מותר להציל רק לחצר המעורבת ולא למבוי, ורק ספר מותר למבוי שאינו מפולש!
אלא, אמר רבה: שתי מחיצות אחת מכאן ואחת מכאן, ושני לחיין משני קצוות המחיצה האחת - זהו מבוי שאינו מפולש. שתי מחיצות ולחי אחד - זהו מבוי המפולש.
ותרוייהו, אליבא דרבי יהודה. והתיר בן בתירא לטלטל למבוי שיש לו שתי מחיצות ולחי אחד בלבד.
דתניא: יתר על כן אמר רבי יהודה:
מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים - עושה לחי מיכן בקצה בית, ולחי מיכן בקצהו השני. או עושה קורה מיכן וקורה מיכן - ונושא ונותן באמצע.
אמרו לו: אין מערבין רשות הרבים בכך. אמר ליה אביי: לדידך נמי, לרבנן, נציל לתוכו של המבוי החסום לגמרי אליבא דרבי יהודה אוכלין ומשקין!?

דרשני המקוצר[עריכה]