פרשני:בבלי:שבת סט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת סט א

חברותא[עריכה]

וכתיב בתחלת הפרשה "וכי תשגו, ולא תעשו את כל המצוות האלה", דהיינו עבודה זרה ששקולה ככל המצות.
וכתיב "והנפש אשר תעשה ביד רמה ... ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה".
ומדכתיב "תורה אחת יהיה לכם" דרשינן:
הוקשו כולם, כל החטאות על שגגות של כל עבירות שבתורה לעבודה זרה - מה להלן, בעבודה זרה, אין חייבין קרבן אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת. כדכתיב בסמוך "והנפש אשר תעשה ... ונכרתה" (למעט עבודות כגון מגפף ומנשק לעבודה זרה, שאין בהן כרת), ושגגתו חטאת. כלומר רק בדבר שזדונו כרת יש בשגגתו חטאת. אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת יש על שגגתו חטאת. ולהכי הוקשו שוגג למזיד, למילף שוגג דכל התורה ממזיד של עבודה זרה.  1 

 1.  הקשו בתוס' ד"ה מה, דמכל מקום קשיא לרבנן: למה צריך את ההיקש של שוגג למזיד? והרי גם אם לא היה כתוב שם הפסוק של "והנפש אשר תעשה ביד רמה" היינו לומדים כל התורה מעבודה זרה שיש בה כרת במזיד. ותירצו, שאין להקיש לעבודה זרה, אלא במה שכתוב באותה פרשה ולא לכל דיניה. וראיה לזה, דהא לא בעינן בכל הקרבנות שיהא זדונם בסקילה כעבודה זרה, משום דסקילה לא כתובה שם אלא כרת בלבד.
והוינן בה: ואלא מונבז, דאמר אפילו היתה לו ידיעה בשעת מעשה הוי שוגג לענין חטאת - שגגה במאי? הלא מזיד גמור הוא וגבי חטאת כתיב "שגגה"?!
ומתרצינן: כגון ששגג בקרבן. שיודע הוא מהאיסור ושחייבין עליו כרת כשעושים אותו במזיד, אלא שאינו יודע שיש גם עונש של קרבן חטאת על עשייתו בשוגג.  2 

 2.  אבל מסקילה לא ידע, דאם כן לא הוי "שב מידיעתו". שאם עבר למרות שהוא יודע שיש בזה חיוב סקילה ודאי לא היה נמנע מלעבור אילו ידע שיש גם חיוב קרבן. מה שאין כן בזדון כרת, יש לומר שכרת חמור בעיניו פחות מקרבן, כיון שהתשובה מועילה להיפטר מכרת ואילו מקרבן אינו נפטר בתשובה. הילכך הוי ליה "שב מידיעתו", שאילו היה יודע מהקרבן לא היה עובר. תוס' ד"ה אלא.
ורבנן סבירא להו "שגגת קרבן" לא שמה שגגה, אלא אם כן שגג בעבירה עצמה.
והוינן בה: ורבנן - שגגה במאי? עד כמה הוא צריך להיות שוגג? רבי יוחנן אמר: כיון ששגג בכרת, שאינו יודע שחייבין עליו כרת, אף על פי שהזיד בלאו, שיודע שהדבר אסור בלאו, הוי שוגג. שאז הקרבן בא על השגגה שבאי ידיעת עונש הכרת על העבירה. וכדאמרינן לעיל דסמיך "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה" ל"והנפש אשר תעשה ... ונכרתה".
וריש לקיש אמר: עד שישגוג בלאו וכרת, שמשניהם אינו יודע.  3 

 3.  מתוס' ד"ה דידע, משמע דסגי בשגגת לאו אעפ"י שיודע שיש איסור עשה בשבת, כיון שאילו היה יודע גם מהלאו לא היה עובר. אבל הרמב"ן מפרש דעד שישגוג בלאו היינו מהאיסור שבו, שסבור שמותר לגמרי.
אמר רבא: מאי טעמא דרבי שמעון בן לקיש? שהרי מסתבר טעמא דרבי יוחנן, כדאמרן, שהרי גם כשיודע מהלאו הרי הוא שוגג מחמת אי ידיעת חומרת העונש. (תוס').
אמר קרא בחטאת "אשר לא תעשינה (בשגגה) - ואשם". דמשמע עד שישגוג בלאו וכרת שבה, כי "לא תעשינה" היינו לאו, ועליו אמר הכתוב "בשגגה".
והוינן בה: ורבי יוחנן, האי קרא דרבי שמעון בן לקיש ד"לא תעשינה - בשגגה", מאי עביד ליה?
ומשנינן: מיבעי ליה לכדתניא: נאמר "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ". משמע מהמיעוט "מעם הארץ" שבא הכתוב לומר שלא כל עם הארץ חייבים חטאת. ללמדך - פרט למומר, שאין מקבלין ממנו קרבן על חטאו.
רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי שמעון: מכאן אתה למד: נאמר "אשר לא תעשינה (בשגגה) ואשם, או הודע אליו חטאתו אשר חטא, והביא אשמו (קרבן חטאת) ". ודרשינן:
אדם השב מידיעתו, שאילו ידע היה שב מחטאו, הוא זה שמביא קרבן על שגגתו.
לא שב מידיעתו - אינו מביא קרבן על שגגתו.
שכך היא משמעות הכתוב: "אשר לא תעשינה (שלא היה עושה אם היה ידוע לו מהאיסור, אלא עשה זאת) בשגגה, (ורק מחוסר ידיעתו חטא) ואשם - הוא זה שיביא קרבן חטאת" (רש"י חולין ה ב), למעט מומר, שאינו שב מידיעתו, ולכך אינו מביא קרבן.
תנן בפרקין: אבות מלאכות שבשבת ארבעים חסר אחת הן. והוינן בה: מנינא למה לי? למה צריך התנא לומר שמספר האבות הוא ארבעים חסר אחת, שהרי הוא מונה את כולן וידעינן ממילא כמה הוא מספרן.
ואמר רבי יוחנן: ללמדך, שאם עשאן את המלאכות כולן בהעלם אחד, ולא נודע לו באמצע שחטא - חייב חטאת על כל אחת ואחת מאבות המלאכות. והמנין הוא סימן בעלמא, לידע כמה חטאות יתכן להתחייב בשבת אחת.
והוינן בה: היכי משכחת לה שחייב על כל מלאכה ומלאכה? על כרחך, בזדון שבת ושגגת מלאכות. שיודע שהיום שבת אלא שאינו יודע שהמלאכות הללו אסורות בשבת.
דאי בשגגת שבת וזדון מלאכות, דהיינו ששכח שהיום שבת אבל יודע מאיסור המלאכות, הרי למדנו במתניתין בריש פרקין שאינו חייב אלא חטאת אחת על כל המלאכות שעשה בשבת אחת.
והשתא תקשי, בשלמא לרבי יוחנן, דאמר: כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו הוי שוגג, ניחא הא דמשכחת לה שישגוג בכל המלאכות, שאינו יודע שהן אסורות, ובכל זאת עדיין הוא יודע ששבת היום.
שידיעתו מתבטאת בכך כגון, דידע לה לשבת בלאו. שיש לאו על המלאכות כולן או חלקן, אלא שסבור שאין בהן עונש כרת, ובזאת הוא נחשב ל"שוגג", שחייב קרבן חטאת.
ונמצא שלגבי המלאכות הוא שוגג ולגבי השבת הוא מזיד.
אלא לרבי שמעון בן לקיש דאמר: אינו חייב קרבן חטאת עד שישגוג בלאו ובכרת. תקשי, דידע ליה לשבת - במאי?! והרי כיון שהוא סבור שכל המלאכות מותרות, שאין בהן לאו ולא כרת, הרי אין אצלו הבדל בין שבת ליום רגיל, ודינו צריך להיות כמי ששכח ששבת היום, שאינו חייב אלא חטאת אחת על כל מלאכות השבת. ואיך יתכן שיתחייב ל"ט חטאות.  4 

 4.  ומשום קידוש והבדלה ועונג שבת באכילה לא מיקרי שיודע את השבת, שעיקר השבת הוא שביתת המלאכות שבה. ריטב"א. ואין לומר שלא ידע מהאבות אבל ידע מהתולדות, דכיון שאינו יודע אבות כל שכן שאינו יודע תולדות. וגם אין לומר שידע מהמלאכות אלא שטעה בשיעוריהם, כגון שסבר שחייבים רק על העברת ה' אמות ברה"ר, או רק בכתיבת שלש אותיות, וזו היא שגגתו בכל המלאכות. דלא שכיח שישכח וימציא מדעתו שיעור שאינו נכון. תוספות ישנים. אבל קשה, למה לא תירצה הגמרא שידע שיש איסור עשה בשבת, ורק מלאו וכרת לא ידע. תוס' ד"ה דידע (ומכח קושיא זו נחלק הרמב"ן על תוס' עיין הערה 3).
ומתרצינן: דידעה לשבת בתחומין, שיש איסור תחומין בשבת. ואליבא דרבי עקיבא דאמר דאיסור תחומין הוא מן התורה.
ומכל מקום, אינו מכלל המלאכות. וממילא יתכן שישגוג בכל המלאכות (ויתחייב ל"ט חטאות), ויזיד בשבת שיודע ששבת היום ואסור בו תחומין.
והוינן בה: מאן תנא להא דתנו רבנן:
א. שגג בזה ובזה בין בשבת ובין במלאכות - זהו שוגג האמור בתורה! כלומר, זה ודאי נקרא שוגג.
ב. הזיד בזה ובזה - זה הוא מזיד האמור בתורה! ג. שגג בשבת והזיד במלאכות, או ששגג במלאכות והזיד בשבת,
ד. או שאמר: יודע אני שמלאכה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לא -
כל אלו בכלל שוגג הם, וחייב קרבן חטאת.
כמאן היא? כמונבז! דאילו לרבנן לא הוי שוגג בשגגת קרבן גרידא.
אמר אביי: הכל מודים בשבועת ביטוי (שחייב עליה קרבן חטאת, מי שנשבע שיאכל או שלא יאכל, ועבר על שבועתו בשוגג), שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה, שישכח בשעת אכילתו משבועתו דהוי שוגג על הלאו.  5 

 5.  רש"י. ותוס' בד"ה עד, מקשים דזה לא נקרא שוגג בלאו, אלא בשבועתו. ומפרשים בפשיטות, שזכר משבועתו אלא ששכח מהאיסור של שבועת שקר. ורש"י מיאן בזה, משום דבשעת שבועה ודאי זכר את האיסור. שאם לא כן אינו חייב קרבן, דלא הוי "האדם בשבועה" (עיין לקמן). ודוחק לומר שבשעת שבועה ידע ואח"כ שכח מהאיסור, לכן פירש ששכח מהשבועה עצמה. מהר" ם.
והוינן בה: הכל מודים - מאן הוא דמודה?
על כרחך, רבי יוחנן הוא זה שמודה. כי אעפ"י שהוא סובר בשבת דשגגת כרת הוי שגגה אליבא דרבנן, מכל מקום בשבועה, שאין בה כרת, על כרחך בעינן שישגוג בלאו.
ואין לומר שמונבז מודה בשבועה שאי ידיעת עונש הקרבן לא הוי שגגה, דמאי שנא משבת?
ומקשינן: פשיטא דרבי יוחנן מודה!?
שהרי כי קאמר רבי יוחנן שיתכן חיוב קרבן אפילו במזיד הוא רק היכא דאיכא כרת. שמחמת אי ידיעת עונש הכרת הוא נחשב לשוגג. אבל היכא דליכא כרת לא קאמר שיתכן קרבן אפילו במזיד באיסור. ואם כן, על כרחך ששגגתו היא בלאו שהרי שגגת קרבן לא הוי שגגה בשום מקום אליבא דרבנן).
ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא שרבי יוחנן יאמר גם בשבועה, שאעפ"י שהזיד בלאו הוי שגגה. ואם תשאל א"כ במה הוא שוגג? תשובתך: הייתי אומר שיש צד להיפך, שבשבועה יודו רבנן למונבז ששגגת קרבן הוי שגגה. דהואיל וחידוש הוא שחייבין קרבן חטאת על שבועת ביטוי, דבכל התורה כולה לא אשכחן עבירת לאו דמייתי עליה קרבן, אלא רק בעבירה שעונשה במזיד הוא כרת. ואילו הכא בשבועה מייתי חטאת על עבירת לאו גרידא.
הילכך, הוה אמינא כי חידשה התורה שאפילו אם שגג באי ידיעת עונש הקרבן (למרות שידע מעבירת הלאו) ייחשב כאן לשוגג, ולכן קרבן נמי ליחייב.

דרשני המקוצר[עריכה]