פרשני:בבלי:שבת קנז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קנז ב

חברותא[עריכה]

אמר רבי יהודה אמר רב: הלקטי (שביל) קטנה היתה שם, בין שני בתים. וטומאה היתה שם על שביל זה  7 .  וגיגית סדוקה מונחת על גבן של שני הבתים. והמת היה מונח תחת מקום הסדק. מיהו לא היה ידוע אם יש בסדק שיעור טפח, או לא. ובכותל הבתים הפונה לשביל היה חלון.

 7.  רש"י. והקשו תוספות, הא מוכח בפרק י דאהלות משנה ה, דאפילו אין בסדק פותח טפח, לא חשיב כמאהיל על המת, אם המת כנגדו. ועוד הקשו, הלא בהכרח לא מיירי ממת שלם. שהרי למאי דפירש רש"י דהמת היה כנגד הסדק, לא יתכן שלא יהיה בסדק טפח. אלא צריך לומר דאיירי בכזית מן המת. ואם כן, לא היה לו לומר קודם שמת המת. אלא קודם שהביאוהו לשם. ור"ח פירש, ד"הלקטי" היינו תל המתלקט, שהיה בין שני בתים. ולשני הבתים היה גג משותף ולא היתה מחיצה מפסקת ביניהם אלא התל הזה. ואף התל לא הגיע עד לגובה התקרה. אלא גיגית היתה מונחת עליו וסתמה את הרווח שבינו לבין התקרה. (מהרש"א). והמת היה באחד הבתים. ואלו לא היתה הגיגית סדוקה, היתה מונעת מן הטומאה ליכנס לבית השני. אבל אם היה בצידה סדק בשיעור טפח, לא היתה חוצצת מפני הטומאה. לכך מדדו את שיעור הסדק.
וקיימא לן, אם מוטל המת באוהל, באופן שאין לטומאה מקום לצאת דרך מעלה, הרי היא מתפשטת לתוך הבתים שלצד האוהל, דרך החור שבכותל (אם יש בחור שיעור מלוא אגרוף). וכך הוה בעובדא דהתם. שהגיגית האהילה על המת, ומנעה מטומאתו לצאת דרך מעלה. לפיכך היה לטומאה להכנס לבתים שמצידי השביל, דרך המאור (החלון) שבכותל, ולטמא את כל מה שבתוכם בטומאת אוהל.
וכדי למנוע זאת, לפני שיצאה נשמת המת פקקו את המאור (החלון שבכותל) בטפיח (פך חרס) כשגבו לצד השביל שבו המת. שמאחר שכלי חרס אינו מיטמא מגבו, הרי גבו חוצץ מפני הטומאה.
ולאחר שמת, רצו ליטול את הטפיח מן החלון. אבל חששו שיביאו בכך שוב טומאה לתוך הבית. לכן הוצרכו למדוד את גודל הסדק שבגיגית. שאם היה בסדק שיעור טפח, והמת מונח כנגדו, אין הטומאה מתפשטת לצדדים. אלא היא יוצאת מלמעלה, דרך הפתח ההוא. אבל אם הסדק הוא פחות מפותח טפח, אין הטומאה יוצאת משם. ואם ינטל פקק החלון, תיכנס הטומאה לתוך הבית.
לפיכך, נטלו את המקידה (כלי חרס) שהיה בה שיעור מכוון של טפח על טפח. וקשרו את אותה המקידה למקל ארוך, בגמי. והרימוה כנגד הסדק, לראות אם היא נכנסת לתוכו. ומתוך כך אפשר לידע אם יש שם בסדק שבגיגית שיעור פותח טפח, ויכולה הטומאה לצאת דרכו ולא תכנס לבית, אם לאו.
וקשרו דוקא בגמי, משום שהוא ראוי למאכל בהמה, ואינו מתבטל לכלי להיות קשור בו קשר של קיימא. שהרי סופו לינטל לצורך אכילת הבהמה.
אי נמי, לא הוי קשר של קיימא, משום שכשמתייבש הרי הוא מתנתק מעצמו. רש"י, על פי הרש"ש.
שנינו במתניתין: ומדבריהם למדנו, שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת.
עולא איקלע לבי ריש גלותא. חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא (גיגית) דמיא, וקא משח (מדד) ליה לגודל הגיגית.
אמר ליה: אימר, הא דאמרי רבנן "מודדין בשבת", לא אמרו כן אלא במדידה דמצוה. כגון לצורך דיני טומאה, או כשרות המקוה. אבל במדידה דהיא לאו למצוה, מי אמור דמותר?
אמר ליה רבה בר רב הונא: אין לי שום צורך במדידה זו. ומתעסק בעלמא אנא. ולא אסרו אלא מדידה שיש לו בה צורך.

דרשני המקוצר[עריכה]