פרשני:בבלי:שבת קכט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קכט ב

חברותא[עריכה]

ואי פגע  בדבר אחר, בחזיר, הרי זה קשה לו לדבר אחר. עלול הוא ללקות בצרעת, מפני שהחזירים הם מנוגעים. (כדאמר בקידושין מט ב: י' קבין נגעים ירדו לעולם. תשעה נטלו חזירים) רב ושמואל דאמרי תרוויהו: האי מאן דעביד מילתא, הקזה, לישהי פורתא, שישהה מעט, והדר ליקום. משום דאמר מר: ה' דברים אם לא נזהרין בהם העושים אותם הרי הם קרובין למיתה יותר מן החיים.
ואלו הן:
א. אכל, ומייד עמד.
ב. שתה, ומייד עמד.
ג. ישן, ומייד עמד.
ד. הקיז דם, ומייד עמד.
ה. שימש מיטתו, ומייד עמד.
אמר שמואל: פורסא דדמא, זמן הקזה הוא, כל תלתין יומין.
ובין הפרקים של שנותיו, כגון, כשהגיע לגיל ארבעים, שהוא גיל העמידה, ימעט בהקזה, ולא יקיז כל חודש אלא רק פעם בחודשיים.
ובהגיעו שוב אל בין הפרקים של שנותיו, וכגון כשהגיע לגיל ששים, שהוא גיל הזקנה, וגופו חלש ומצטנן בהקזה, יחזור וימעט, ויקיז אחת לשלשה חדשים.
ואמר שמואל: פורסא דדמא, הזמן שהוא טוב להקזה, חד בשבתא, יום ראשון בשבוע, ארבעה בשבת, יום רביעי, ומעלי שבתא, בערב שבת.
אבל בימי שני וחמישי לא יקיז. משום דאמר מר: רק מי שיש לו זכות אבות, הוא יקיז דם בימי שני וחמישי. לפי שימים אלו הם ימי דין משותפים לבית דין של מעלה ושל מטה, שבאותם ימים גם בתי דינים של מטה יושבים בהם לדון, ונמצא כי בית דין של מעלה, ובית דין של מטה שוין אז כאחד.
ובימי דין עוונותיו של אדם נזכרים.  1 

 1.  בתוספות הקשו, קודם שתיקן עזרא שבתי הדין ישבו בימי שני וחמישי, היו יושבים בכל יום, ואם כן האיך היו מקיזים דם? ותירצו שלא היתה קביעות על ימים בכל יום. ובכתובות (ג א) תירצו שלא היו בתי הדין קבועים בכל עיר ועיר.
והוינן בה: התינח בשני וחמישי, אבל בתלתא בשבתא מאי טעמא לא יקיז?
ומבארינן: משום דקיימא ליה מזל מאדים ביום שלישי בזווי, בשעה זוגית (בשעה השמינית של היום, שהיא שעה זוגית).
ומזל מאדים הוא ממונה על החרב ועל הדבר ועל הפורעניות. ושעה של זוגות קשה, מפני שהשדים שולטים בזוגות.
(ועיין ברש"י שפירט את סדר המזלות השבועי.
שבעה הם המאורות והמזלות המשמשים במרום: החמה והלבנה, שבתאי, כוכב, נוגה, צדק, מאדים.
בשעה שניתלו שבעת המאורות והמזלות ברקיע השמים, ביום הרביעי לבריאת העולם, הם החלו לשמש כמשרתים, כל אחד בשעה נפרדת, בזה אחר זה, כאשר מידי תום שבע שעות מתחיל מחזור חדש.
המזל הראשון שהחל לשמש בשעה הראשונה של היום רביעי (בתחילת הלילה) הוא שבתאי. בשעה השניה שימש צדק, ואחריו, לפי הסדר, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה.
לפי חישוב זה הרי בשעה הראשונה של בוקר יום רביעי, שהיא השעה ה-13 של היום, משמש כוכב.
לפי הסדר:
מחזור ראשון:
1. שבתאי 2. צדק 3. מאדים 4. חמה 5. נוגה 6. כוכב 7. לבנה.
מחזור שני:
8. שבתאי 9. צדק 10. מאדים 1 1. חמה 12. נוגה 13. כוכב.
לפי חישוב זה נמצא שבתחילת לילות השבוע, החל מתחילת מוצאי שבת עד תחילת ליל שבת משמשים, לפי הסדר, כוכב בתחלת מוצאי שבת, צדק בתחילת ליל יום שני נוגה בתחילת ליל יום שלישי, שבתאי בתחילת ליל יום רביעי, וכן הלאה לפי ח ל מ.
ואילו בתחילת הבוקר, משמש בתחילת הבוקר של יום ראשון, מזל חמה, וביום שני בתחילת הבוקר משמש מזל לבנה, וביום שלישי נגה וביום רביעי צדק.
ונמצא שבשעה השמינית של יום רביעי שהיא שעה זוגית, משמש מזל מאדים.
כמו כן משמש מזל מאדים בשעות הלילה זוגיות, אלא שאין נוהגים להקיז בלילה).
ומקשינן: אי משום הא, הרי במעלי שבתא, בערב שבת, נמי מאדים קיימא בזווי, בשעה השמינית של היום, ומדוע התיר שמואל להקיז בערב שבת?
ומתרצינן: ערב שבת, כיון דדשו בו רבים, שכבר הורגלו להקיז בו מפני העניות, להסמיך את ההקזה לסעודת שבת שאוכלים בה דגים גדולים.
ובדבר סכנה שהורגלו בו רבים אמרינן: "שומר פתאים ה'".
ותו אמר שמואל: ימים אלו קשים להקזה:
יום ד' בשבוע, דהוא ד' בימי החדש.
או יום ד' בשבוע, דהוא ארביסר, יום י"ד בימי החדש.
או יום ד' בשבוע, דהוא עשרים וארבעה בימי החדש.
או יום ד' בשבוע דליכא ארבע ימים בתריה עד סוף החדש.
כל ימים אלו הם סכנתא להקיז בהם.
יום ראש חדש, והיום שהוא שני לו, דהיינו, היום שלאחריו - חולשא למקיז בו.
יום שלישי לו (לראש חודש) - סכנה להקיז בו.
מעלי יומא טבא, ערב יום טוב - חולשא למקיז ביום זה.
מעלי יומא דעצרתא, בערב חג השבועות - סכנתא למקיז בו.
וגזרו רבנן שלא יקיזו, אכולהו מעלי יומא טבא, בכל ערבי ימים טובים, משום ערב יומא טבא דחג עצרת, שיש בו סכנה מיוחדת. משום דבאותו היום שקיבלו ישראל את התורה, נפיק ביה זיקא, יצא בו שד  2  ושמיה "טבוח", דאי לא קבלו ישראל את התורה, הוה אותו השד, טבח להו,, לבשרייהו ולדמייהו.

 2.  עפי' משנה ברורה סי' תס"ח.
אמר שמואל: אכל חטה ולאחר מכן הקיז דם, לא הקיז, לא הועילה לו הקזתו לענין הכובד שבגוף, אלא לכובד אותה חטה שאכל בלבד.
והני מילי שהקיז לרפואה, אבל מי שמקיז כדי לאקולי, שעודפי הדם מכבידים עליו, הוא מיקל, אפילו אם אכל קודם.
המקיז דם, שתייה מועילה לו רק אם ישתה לא לתר.
אבל אכילה מועילה גם אחרי שישהה, עד שיעור הליכת חצי מיל.
איבעיא להו: האם שתייה ששותה לאלתר - מעלי. אבל אם שותה בתר הכי, קשי לגוף.
או דלמא: שתייה לאחר זמן, היא לא קשי לגוף, ולא מעלי.
ותו איבעיא להו: האם אכילה שאוכל בשעה שהיא עד שיעור זמן הליכת חצי מיל הוא דקמעלי לגוף. הא אם יאכל בתר הכי, או מקמי הכי, אחרי או קודם לשיעור זמן זה, אכילתו היא קשי לגוף.
או דילמא: אכילה קודם לכן, או לאחר מכן, לא קשי לגוף, ולא מעלי לו.
ומסקינן: תיקו.
מכריז רב: מאה קרי, דלועין, תקנה רק אם ימכרו לך אותם בזוזא, וביוקר אל תקנה אותם, מפני שאכילתם אינה בריאה לגוף.
מאה רישי של בהמה, אל תקנם כי אם בזוזא. שאף אכילתם אינה בריאה.
מאה שפמי, עבור השפתיים של הבהמה, ולא כלום, אל תקנם כלל.  3 

 3.  גירסת ר"ח: מאה קרני בזוזי, פירוש מאה הקזות יעשה האומן בזוזא, וכמו כן יגלח מאה רישי בזוזא. ואילו עבור גילוח שפמי, תגלחת הזקן, ולא כלום, לא יטול שכר כלל.
אמר רב יוסף: כי הוינן ללמוד בי רב הונא, ביומא דמפגרי ביה רבנן, ביום שהיו התלמידים מתעצלים מלבא לבית המדרש - אמרי, היו אומרים: האידנא, עתה יומא דשפמי הוא. היום הזה אבד, ואין בו תועלת.
ולא ידענא מאי קאמרי.
שנינו במשנה: וקושרין את הטבור.
תנו רבנן: קושרין את הטבור.
רבי יוסי אומר: אף חותכין את הטבור. ואף טומנין את השליא, שהוולד נמצא בה במעי אמו, כדי שישתמר חומה, ומשתמשים בה לרפואה לצורך הולד, כדי שיחם הולד.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: בנות מלכים טומנות את השליא בספלים של שמן. בנות עשירים היו טומנות בספוגים של צמר, צמר שהוא מנופץ. בנות עניים היו טומנות במוכין, בלאי בגדים.  4 

 4.  המאירי מבאר על פי דברי הירושלמי שהסגולה לרפואה היתה הטמנה בקרקע "כדי לתת ערבון לארץ", והיינו לסימן שמעפר אתה ואל עפר תשוב, ובשבת היו טומנות אותה בספלים. אולם לאחר השבת היו כולן טומנות את השליא באדמה. (עפ"י המאירי והפני משה).
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכה כרבי יוסי.
ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: מודים חכמים לרבי יוסי שעל אף שבכל מקום אין חותכין את הטבור, אולם בטבור של שני תינוקות תאומים, הקשורין ביניהם בטבורם, מודו שחותכין.
מאי טעמא?
ומבארינן: כיון שמחוברים זה לזה בטבורם, עלול להיות, דמנתחי אהדדי, שכל אחד מהם ימשוך לצד אחר, ויסתכנו.
ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כל הדברים האמורים בפרשת התוכחה שהוכיח יחזקאל לישראל על רוב הטובה שהטיב ה' עם ישראל, והתווכח עמהם מי בגד במי.
כל אלו, עושין לחיה בשבת.
שנאמר ביחזקאל טז ד, בתיאור מצבה העגום של האומה הישראלית בהיותה במצרים, בשעה שבחר בה הקב"ה, שהיתה אז דומה לתינוק מוזנח שזה עתה נולד, ולא טיפלו בו כלל אחרי הלידה. וכשבחר בהם הקב"ה הוא היטיב עמם מאד, כמבואר שם בהמשך.
וכך פונה הקב"ה לעם ישראל ומוכיחו על שבגד בו, לאחר שכל כך היטיב עמו:
הרי: ומולדתיך, בזמן היוולדך, ביום שבחרתי בך, שהוא יום הולדת אותך (כאילו נולדת ביום שבחרתי בך), היית אז כתינוק במצב אומלל:
לא כרת שרך - לא חתכו את טבורך.
ובמים לא רחצת למשעי - לא רחצו אותך במים, לא צחצחו, ולא החליקו אותך.
והמלח לא המלחת - לא מלחו את בשרך במלח כדי להקשותו, כדרך שעושים לתינוקים.
והחתל לא חתלת - לא כרכו ולא ליפפו אותך בבגדים.
ומבארת הגמרא מה למדנו מפסוק זה ביחס ליולדת בשבת.
"ומולדותיך ביום הולדת" - מכאן למדנו שמיילדים את הולד בשבת. "לא כרת שרך" - מכאן למדנו שחותכין את הטבור בשבת.  5 

 5.  "שרך" הוא הטבור, כמו "שררך - אגן הסהר" (שיר השירים ז). מלבי"ם ומצודות שם.
"ובמים לא רחצת" - מכאן למדנו שרוחצין את הולד בשבת.
"והמלח לא הומלחת" - מכאן למדנו שמולחין את הולד בשבת. כי הדרך היא למלוח את בשר הולד במלח, כדי לחזקו ולהקשותו.  6 

 6.  וברמב"ם בפירוש המשנה כתוב: ונותנין עליו אבן ההדס והדומה לו. וכן משמע בערוך. (משנה ברורה סי' של' ס"ק כ"ד).
"והחתל לא חתלת" - מכאן למדנו שמלפפין, כורכין את הולד בשבת בחגורות כדי ליישר את אבריו.  7 

 7.  במשנה לקמן קמז א איתא: "ואין מעצבין את הקטן בשבת". ובגמרא שם מבואר דהיינו "לפופי ינוקא בשבת". ומבאר שם רש"י שכורכים על הקטן בגדים שיתישרו אבריו, ולא איירי התם ביום הלידה אלא לאחר זמן, שהרי מבואר כאן שכל האמור בפרשת תוכחה עושין לקטן בשבת. והקשה הרע"א בגליון הש"ס, שרש"י כאן מבאר כי לפופי אינו יישור האברים, שנחלקו בו לעיל (קכג א) רב נחמן ורב ששת. ואילו שם (קמז א) מבואר ברש"י שביום הלידה מותר לכולי עלמא. וצריך עיון.

דרשני המקוצר[עריכה]