פרשני:בבלי:שבת ע א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת ע א

חברותא[עריכה]

והוינן בה: מאי שנא רישא, היודע עיקר שבת, שהוא שגגת שבת וזדון מלאכות, שאינו חייב אלא חטאת אחת על כל שבת.
ומאי שנא סיפא, היודע שהוא שבת, שהוא זדון שבת ושגגת מלאכות, שחייב על כל מלאכה ומלאכה?
ומתרצינן: אמר רב ספרא: כאן, ברישא - מידיעת שבת הוא פורש. כי כשיודיעוהו ששבת היום מיד הוא מכיר בחטאו, ופורש מהמלאכה. נמצא ששגגתו היא ביחס ליום השבת, הילכך הוא מביא קרבן אחד על השבת.
וכאן בסיפא - מידיעת מלאכה הוא פורש. שאם יגידו לו ששבת היום עדיין אינו פורש, שהרי הוא יודע שהיום שבת עד שיודיעוהו שזו היא מלאכה האסורה. נמצא, ששגגתו היא במלאכות. הילכך מביא קרבן על כל מלאכה ומלאכה.
אמר ליה רב נחמן: והרי גם ברישא וכי ידיעת השבת בלבד היא הגורמת לו לפרוש? הרי כלום פריש משבת, אלא משום מלאכות כי הוא יודע שאלו מלאכות אסורות. וכן בסיפא כלום פריש ממלאכות, אלא משום שבת שיודע ששבת היום.
נמצא, שידיעת שניהם היא המביאה אותו לפרוש, בין ברישא ובין בסיפא, ולמה נחלקו הרישא והסיפא בדיניהם?!
אלא, אמר רב נחמן: קרבן דחייב רחמנא. אמאי? אשגגה!
הילכך, התם ברישא - חדא שגגה היא, דהיינו שגגת השבת. ולכן אינו מביא אלא חטאת אחת על כל השבת.
הכא, בסיפא - טובא שגגות הויין, בכל מלאכה ומלאכה, שאינו יודע שהן אסורות. הילכך מביא חטאת על כל אחת מהן.
שנינו במשנה: חייב על כל מלאכה ומל אכה.
והוינן בה: חילוק מלאכות - מנלן? מנין לנו שכל מלאכה נחשבת כעבירה בפני עצמה, ולא אמרינן שכולן עבירה אחת של חילול שבת, והרי הוא כאילו עבר אותה עבירה כמה פעמים בהעלם אחד, שאינו חייב אלא חטאת אחת?
ומשנינן: אמר שמואל: אמר קרא "מחלליה מות יומת". ודרשינן: התורה רבתה מיתות הרבה על חילול אחד! כלומר על מלאכות הרבה שהן חילול של שבת אחת.
ומקשינן: והרי האי קרא במזיד הוא דכתיב, וכיצד אתה למד מכאן לענין קרבן בשוגג?
ומתרצינן: הכי ילפינן: אם פסוק זה אינו ענין למזיד, דבמזיד קרא אחרינא כתיב: "כל העושה בו מלאכה יומת"  1  - תנהו ענין לשוגג. ומאי "מות יומת"? יומת בממון! שיפסיד ממון בכך שיביא הרבה קרבנות.

 1.  הקשו בתוס' ד"ה אם: הרי בלאו הכי אי אפשר לאוקמא במזיד שהרי לא שייך להמיתו פעמיים. ותירצו, שאם לא היה מיותר לשוגג הייתי אומר שדיברה תורה כלשון בני אדם.
והוינן בה לשמואל: ותיפוק ליה לשמואל חילוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה לרבי נתן? דתניא: רבי נתן אומר: כתיב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" - מה תלמוד לומר? מה בא פסוק זה ללמדנו, והלא כבר נאמר "לא תעשה כל מלאכה", והבערה בכלל מלאכה היא.
אלא, שלפי שנאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם: אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם: ששת ימים תעשה מלאכה" ודרשינן "דברים" משמע שנים. ה"א ד"הדברים" מוסיף עוד אחד. ועליהם יש להוסיף את מנין המלאכות הנלמד מ"אלה הדברים", "אלה" בגימטריא שלשים ושש - אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה מסיני.
יכול אם עשאן למלאכות כולן בהעלם אחד, אינו חייב אלא אחת?
תלמוד לומר "בחריש ובקציר תשבות". הוציאן הכתוב לחריש ולקציר מכלל המלאכות כדי לחלקן לשנים, שחייב חטאת על כל מלאכה בפני עצמה.
ועדיין אני אומר: על חרישה ועל הקצירה המפורשים בכתוב יהיה חייב שתים. ואילו על כולן, על כל שאר המלאכות, אינו חייב אלא אחת?  2  תלמוד לומר "לא תבערו אש".

 2.  הקשה רש"י: למה לא מתרצת הגמרא דדרשינן מ"כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא על הכלל כולו", כדדרשינן לקמן מ"לא תבערו". ותירץ, כיון שהכלל נאמר בלאו, והיוצא מן הכלל נאמר בעשה, לא דרשינן במדת "כל דבר שהיה בכלל". ועוד תירץ, שהיה לכתוב רק חרישה או קצירה, ומאחר שנכתבו שניהם הוו להו שני כתובים הבאים כאחד, שאין מלמדין. ותוס' בד"ה ועל כולן, הקשו על זה, אם כן מה מתרץ שלמדים מ"לא תבערו", והרי כל שכן שאין ללמוד משם, דהוו להו שלשה כתובים הבאים כאחד, ולכולי עלמא אין מלמדין. ותירצו, דלא הוי "באים כאחד", הואיל ולא נכתבו כולם בלאו או כולם בעשה.
והלא הבערה בכלל "לא תעשה כל מלאכה" היתה. ולמה יצאת?
אלא, להקיש אליה ולומר לך - מה הבערה, שהיא אב מלאכה, וחייבין עליה חטאת בפני עצמה, אפילו אם עשאה עם שאר מלאכות, שהרי נאמרה בלאו בפני עצמה. אף כל שהוא אב מלאכה - חייבין עליה חטאת בפני עצמה. שזו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.
ומדוע לא למד שמואל חילוק מלאכות מהכא?
ומתרצינן: שמואל - סבר לה כרבי יוסי, דאמר: הכתוב של הבערה "לא תבערו"
- ללאו יצאת מכל המלאכות! לומר לך, שאין בה סקילה וכרת כשאר מלאכות אלא לאו זה בלבד, ולא ידעינן חילוק מלאכות מהכא.
דתניא: הבערה - ללאו יצאת, דברי רבי יוסי. רבי נתן אומר: לחלק יצאת. שהמלאכות חלוקות זו מזו לענין חטאת.
ותו אקשינן: ותיפוק ליה לשמואל לחלוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה לרבי יוסי?
דתניא: רבי יוסי אומר: כתיב "נפש כי תחטא בשגגה ... ועשה מאחת מהנה". והוה מצי למיכתב "ועשה אחת" וכל השאר מיותר.
אלא, בא הכתוב כדי לדרוש ממנו:
יש פעמים שכל מעשה עבירותיו של אדם נחשבים ל"אחת". דהיינו שחייבים חטאת אחת על כולן.
ויש פעמים שהן קרויין "הנה" בלשון רבים, שחייבין על כל אחת ואחת.
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי טעמא דרבי יוסי? והיינו, אמנם הוא דורש את התיבות "אחת" ו"הנה" אבל עדיין מ"ם ד"מאחת" ומ"ם ד"מהנה" מיותרים. אלא, הכי קדרש:
"אחת" - "מאחת".
"הנה" - "מהנה"
ותחלה דרשינן בלא המ"ם: פעמים שהוא מחלל שבת אחת - שהיא הנה, שחייב עליה חטאות הרבה על כל מלאכה ומלאכה.
ופעמים שעשה הנה, מלאכות הרבה, שהיא אחת, שאינו חייב עליהן אלא חטאת אחת.
והשתא דרשינן את המ"ם של "מאחת": אילו היה כתוב "אחת" הייתי אומר שדוקא אם כתב שמעון דהיינו את כל התיבה שנתכוון לכתוב.

דרשני המקוצר[עריכה]