פרשני:בבלי:שבת יח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת יח א

חברותא[עריכה]

ובכולן (בעורות ובכלים), בית הלל מתירין ליתנם לנכרי בערב שבת עם  השמש (בעוד החמה זורחת), עד הלילה. ואין בכך איסור משום אמירה לעכו"ם. שהרי אין עושה הנכרי לדעת הישראל, אלא אדעתיה דנפשיה קעביד  13 .

 13.  ומכאן הוכיח רבינו תם דמותר ליתן לגוי מלאכה בקבלנות, אף שידוע לנו שיעשה בשבת. ודוקא כשמוסר לו בשכירות יום, הריהו כמצוהו לעשות בשבת. אבל התוספות הוכיחו מהירושלמי דאף בקבלנות לא הותר אלא בתלוש, ובבית העכו"ם. אבל במחובר אסור ליתן לו אף בקבלנות. דכיון דמפרסמא מילתא, הרואה יאמר דשכירי יום נינהו. וכן סתמו להלכה רוב הראשונים והאחרונים. עוד כתב הרמב"ם שם בהלכה י"ב, דאף השוכר את הנכרי לימים הרבה, עושה הנכרי במלאכה אף בשבת. מאחר ואינו מקפיד עמו על כל יום ויום. והראב"ד השיג, דאף בכהאי גוונא אסור. שהרי נהנה הישראל ממלאכת השבת. ולא דמי לקבלנות, שאין לישראל שום ריוח ממה שעושה הגוי בשבת. ויש לתלות מחלוקתם בשני הצדדים שהובאו בהערה הקודמת. דאי משום שליחות ליכא. דמאחר ואינו מדקדק עמו במיוחד על מלאכת השבת, לא חשיב כמצוהו על כך. אבל אי שורש האיסור הוא במה דנעשית מלאכת הישראל בשבת, יש לאסור נמי בהא. דכיון דסוף סוף מישתרשי ליה המלאכה לישראל, מיקרי מלאכת ישראל. קהלות יעקב.
אמר רבי שמעון בן גמליאל: נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן לכובס נכרי, שלשה ימים קודם לשבת. היות שבגדים לבנים קשים לכיבוס, וצריכים שלשה ימים לגמר כיבוסן, הקדימו ליתנם לנכרי בשיעור הזה שהוא "בכדי שיעשו" קודם השבת. משום שהחמירו על עצמם כבית שמאי.
ושוין אלו ואלו (בית שמאי ובית הלל), שטוענין בערב שבת את קורת בית הבד בזיתים, וכן טוענים את עיגולי הגת בענבים, אף שהם נסחטים והולכים במשך השבת.
ואף שסחיטה נמי מלאכה דאורייתא היא משום תולדת "דש", ובית שמאי סברי דאסור להביא בערב שבת לידי כך שתיעשה המלאכה בשבת - שאני טעינת קורת בית הבד, שאף בשבת עצמה אין בה חיוב חטאת, ולא הויא מלאכה דאורייתא. משום שקודם שנותנין את הזיתים תחת הקורה, טוחנים אותם תחלה בריחים. וכן ענבים, דורכים אותם תחלה ברגל קודם טעינתם בעיגולי הגת  1 . וגם בלא הטעינה היה המשקה יוצא מהם, אלא שלא היה יוצא שפיר. הלכך לא דמי למלאכת דש. ולא אסרו בית שמאי בערב שבת, אלא מלאכה שיש בה חיוב חטאת בשבת גופה.

 1.  כן פירש רש"י. אבל הר"ן כתב דמתרסקים בטעינה דמבעוד יום עצמה. ואם כן, במה שמונחת עליהם הקורה בשבת, תו ליכא שם סחיטה מדאורייתא. ואף דלרבה טעמא דבית שמאי הוא משום שמא יעשה בשבת, והרי אם יניח את הקורה בשבת יתחייב חטאת, מכל מקום עתה כשטוען מבעוד יום ועל ידי זה נתרסק קודם השבת, שוב לא חשיב דנעשית שום מלאכה בשבת, ואין לגזור בזה. רבי עקיבא איגר. ומתוספות בד"ה ולימא מר, משמע דדוקא לרבה דאמר דטעמא משום גזירה, לא גזרו במלאכה שאינה דאורייתא. אבל לרב יוסף דאמר דטעמא משום שביתת כלים, מצווה מדרבנן על שביתת כליו אף במלאכה דרבנן. ולפי זה צריך לומר דבקורת בית הבד ליתא משום שביתת כלים, משום דאתי הסחיטה ממילא, ולא מיקרי דהכלי עושה מלאכה. אכן בר"ן הנ"ל איתא להדיא דאף דין שביתת כלים אין נוהג אלא במלאכה דאורייתא. ונראה דבזה תליא מה דכתב המגן אברהם בסימן ש"ה סק"ו, דאינו מצווה על שביתת בהמתו אלא במלאכה דאורייתא, אבל בכרמלית ליתא. דשביתת בהמתו לדידן הוי כשביתת כלים לבית שמאי. רבי עקיבא איגר.
גמרא:
שנינו במשנה: אין שורין דיו.
שמע מינה כי שרית דיו במים - מלאכה דאורייתא היא, והויא תולדה דלישה  2 . שהרי לא אסרו בית שמאי אלא מלאכה דאורייתא, כאמור בסיפא דמתניתין.

 2.  ואף דגם מלאכת צביעה איכא בזה (להרמב"ם דכתב דהעושה עין הצבע חייב משום צובע), אבל בערב שבת ליכא למיחש לזה. משום שהצביעה נגמרת מיד מבעוד יום. מה שאין כן השריה אינה נגמרת אלא לאחר זמן. שפת אמת. אלא דהמגיד משנה בפרק ט' משבת הלכה י"א כתב, דלדעת הרמב"ם משום צביעה אסרו. ולא נתבאר איך מתישבים הדברים עם סוגיין. והוא עצמו הניח הדברים בצריך עיון.
והוינן בה: מאן הוא האי תנא דאית ליה "נתינת מים לדיו - זוהי שרייתן", והרי הוא חייב עליה משום "לש" אף בלא גיבול?
אמר רב יוסף: מתניתין - רבי היא.
דתניא: אחד נותן את המים, ואחד נותן אחריו לתוכו של הקמח את המים, או אחד נותן את הקמח והשני את המים - הנותן האחרון חייב משום לש. שנתינת מים בקמח או איפכא נחשבת ללישה, ולא בעינן גיבול  3 .

 3.  ומרבינו ירוחם (הובאו דבריו בבית יוסף סימן שכ"א) נראה, דלרבי איכא חיוב לישה רק בנתינת מים. אבל גיבול אינו כלל ממלאכת לישה. אבל האחרונים הוכיחו, דאף לרבי, אגיבול לבד נמי מיחייב. ותרוויהו איתנייהו בלישה. ויעויין בביאור הלכה שם, ובאגלי טל במלאכת לש.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אינו חייב משום לש, עד שיגבל את הקמח במים.  4 

 4.  ופליגי במהות מלאכת "לש". דלרבי גדר המלאכה הוא הרכבת המים בקמח. ולרבי יוסי ברבי יהודה, גדר לישה הוא, הפיכת חלקי הקמח הנפרדים, לגוש אחד. וזה נעשה רק על ידי הגיבול. אגלי טל, מלאכת לש, ס"ק י"ב.
והוא הדין נתינת דיו במים, לרבי - הויא לישה. ומתניתין אזלא כוותיה  5 .

 5.  וצריך עיון, הרי רב יוסף אית ליה דטעמא דבית שמאי הוא משום שביתת כלים. ואם כן, אף במלאכה דרבנן שפיר שייך הך איסור. (וכדמוכח מדברי התוספות שהובאו לעיל בהערה 1). ואיסור דרבנן איכא בנתינת מים אף לרבי יוסי ברבי יהודה, כדאיתא בפוסקים. ואם כן, כל מאי דאקשינן "מאן תנא דנתינת מים זו היא שרייתן", לא קשיא אלא לרבה), דאית ליה משום גזירה. ולא גזרו אלא באיסור דאורייתא. אבל לרב יוסף, קושיה מעיקרא ליתא. ואמאי קאמר רב יוסף "רבי היא". רבי עקיבא איגר.
אמר ליה אביי לרב יוסף: ודלמא מתניתין ככולי עלמא אזלא?
כי עד כאן לא קאמר רבי יוסי דבעינן גיבול, אלא בקמח, ד"בר גיבול" הוא. וכיון שדרכו בכך, כל שלא גיבלו לא עביד דרך לישה  6 . אבל דיו, דלאו "בר גיבול" הוא, אימא ליחייב בנתינתו במים בלבד, ואף בלא גיבול, משום שכן היא דרך מלאכתו!?  7  אמר ליה רב יוסף לאביי: לא סלקא דעתך לחלק כן.

 6.  ולפי זה יש לומר, דאף לרבי יוסי ברבי יהודה עיקר הלישה היא נתינת המים. אלא דבעינן נמי גיבול, משום דבלאו הכי הוי שלא כדרך המלאכה. אבל אם יתן את המים קודם השבת ויגבל בשבת לא יתחייב. ואפשר דאף לרב יוסף בעינן תרוייהו לרבי יוסי ברבי יהודה. שפת אמת ואגלי טל.   7.  והעולה מדברי רבי, דבמידי דלאו בר גיבול יש יותר סברה לחייב. דהרי חייב אף בלא גיבול. וכן נקטו הרבה מן הראשונים לדינא. אבל הרמב"ם בפרק ח משבת הלכה טז, כתב איפכא. דבדבר דאינו בר גיבול, אף לכשיגבל אינו חייב מן התורה. ואין איסורו אלא מדברי סופרים. ומה דנקט רבי יוסי ברבי יהודה באפר, "אינו חייב עד שיגבל", לא אאפר קאי. אלא על דברים אחרים שהם בני גיבול. מגיד משנה. ולא קיימא לן כאביי, אלא כרב יוסף דמוקי למתניתין כרבי. וכן פירש רש"י בביצה לב ב, בהא ד"קיטמא שרי". ויעויין בביאור הלכה סימן שכ"ד, ובאגלי טל, בביאור שיטות הראשונים בענין זה. אלא דהחזון איש בסימן נ"ו כתב, דאף הראשונים דפליגי על הרמב"ם, אין מחייבים במידי דלאו בר גיבול אלא לכשיגבל. אבל לא בנתינת מים בלבד. עוד יעויין במאירי, שכתב דאיכא ג' חילוקים בזה. במידי דבר גיבול כקמח, אינו חייב עד שיגבל. אבל מדרבנן אסור אף בנתינת מים בלבד. ובמידי דלאו בר גיבול, חייב בנתינת מים לבד. ובדבר המחוסר גיבול אבל אינו בר גיבול כמורסן, אינו חייב בנתינת המים. ואף על פי כן חייב על הגיבול. אבל נתינת מים לבד מותרת אף לכתחלה.
דהתניא: אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים - האחרון חייב, דברי רבי.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אינו חייב עד שיגבל.
והרי אפר לאו בר גיבול הוא. ואפילו הכי קאמר ביה רבי יוסי ברבי יהודה, דאינו חייב בלא גיבול. אלמא, פליגי אף בדבר שלאו "בר גיבול" הוא!
אמר ליה אביי: משם אין ראיה. כי דלמא מאי "אפר" - עפר, ד"בר גיבול" הוא;. ומשום כן פוטר בו רבי יוסי ברבי יהודה אם לא גיבלו. אבל דבר שהוא בר גיבול יש לומר שאינו חייב עד שיגבלו.
ודחי רב יוסף: אינך יכול לתרץ כי כונת הברייתא ב"אפר" הינה לעפר. שהרי שתי ברייתות נפרדות שנינו בענין זה.
א. והתניא בחד מינייהו "אפר".
ב. והתניא באידך "עפר".
שמע מינה ד"אפר" לאו היינו עפר, אלא בתרוייהו פליגי.
ומהדרינן: מידי, האם, גבי הדדי תניא הני תרי ברייתות? והאם חד גברא תנא להו? והא כל ברייתא קתני לה בפני עצמה. וחדא תני לה רבי חייא, וחדא תני לה רבי אושעיא.
ואם כן, שפיר מצינו למימר ששתי הברייתות מתייחסות לעפר. אלא דאחת מהן נקטה לעפר בלשון "אפר".
אבל באפר, שלאו בר גיבול הוא, מודה רבי יוסי דלא בעינן בו גיבול. והוא הדין לדיו.
ומתניתין אזלא שפיר אף כוותיה.
תנו רבנן: פותקין מים (פותחין את שפת המעיין) לגינה בערב שבת עם (עד) חשיכה, ואפילו שמתמלאת והולכת הגינה במים אלו כל היום כולו. וההשקיה תולדה דזריעה היא, ומלאכה דאורייתא הויא, אפילו הכי מותר לגרום בערב שבת שתיעשה מלאכה זו בשבת.
וכן מניחין מוגמר (מיני בשמים) על האש  8  תחת הכלים בערב שבת, בכדי שיעלה עשנו בתוך הכלים, ועל ידי כך יהיה ריחם נודף. ומתגמרין הכלים והולכים כל היום כולו.

 8.  כן נראה בפשטות מסתימת דברי המפרשים. אבל המחצית השקל בסימן רנ"ב, כתב לפרש לשיטת המגן אברהם שם, דלא מיירי מהנחת המוגמר על הגחלים. אלא כבר מונח הוא שם קודם השבת. ובא עתה להניח המוגמר עם הגחלים תחת הכלים, שאף בשבת עצמה אין איסורו אלא מדרבנן.
ומניחין גפרית על האש תחת הכלים של כסף בערב שבת, כדי שיתעשנו ותוכר צורת החריטות שעליהם, ומתגפרין והולכין כל השבת כולה. ולא חיישינן לכך שממשיכה בשבת ההבערה מאליה.
ומניחין קילור (תחבושת) על גב העין לצורך רפואה בערב שבת, כדי שתשאר שם כל השבת. אבל בשבת עצמה אסור להניחה, לפי שאסור לעשות רפואה בשבת, גזירה משום שחיקת סממנים  9 .

 9.  והא דתנן לקמן "שורין קילורין מערב שבת ומניחן תחת העין בשבת", התם מיירי באדם בריא שאינו מניחו לרפואה אלא לתענוג. תוספות. והרא"ש כתב, דאף בחולה מיירי התם. אלא דבקילור צלול מיירי. דאינו אלא כרוחץ עיניו, ואינו נראה כרפואה. אבל הכא איירי בקילור עב, דאסור משום חשש שחיקת סמנין, וגם משום שמא ימרח דהיינו תולדה דממחק. עוד חילק הריטב"א דהכא מיירי בתוך גב העין ממש. והתם איירי במניח על גביני עיניו, דעראי הוא.
וכן מניחין איספלנית (רטיה) על גבי מכה בערב שבת, ומתרפאת והולכת כל היום כולו.
אבל אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים בערב שבת, כדי שיטחנו בשבת  10 . אלא נותן רק בכדי שיטחנו מבעוד יום קודם השבת (וכל שכן שאין נותנין בריחים הטוחנות על ידי חמור. שהרי האדם מוזהר על שביתת בהמתו).

 10.  והוכיח המגן אברהם בסימן רנ"ב מדברי תוספות בסוגיין, דאף בשבת עצמה אין בו חיוב חטאת. דהא גרמא בעלמא הוא. ואין איסורו אלא משום שבות. אלא דפקפק בזה מדברי תוספות בסוגיין, שכתבו גבי צידה, דאם בשעת פריסת המצודה מיד ניצוד, איכא חיוב חטאת. והכא נמי מיד בשעת נתינת החטים הריהם נטחנים. ויעויין בביאור הלכה שם בשם הרבה מן האחרונים, שהוכיחו דלא כדבריו. אלא אף במלאכה דאתי ממילא, איכא חיוב חטאת. וגם עיקר ראייתו מדברי התוספות תמוהה. וכבר כתב על זה קרבן נתנאל ששגג בזה (אף דהסכים עמו לדינא).
והוינן בה: מאי טעמא אסור ליתן בריחים של מים, ומאי שנא מכל הני דרישא דשרינן שתיעשה המלאכה מאליה בשבת?
אמר רבה: מפני שטחינת הריחים משמעת קול. וכיון ד"אוושא מילתא" שנעשית מלאכה בשבת, איכא בזה משום זילותא דשבת.
אמר ליה רב יוסף לרבה: ולימא מר דאסור מדאורייתא, משום שביתת כלים. שהאדם מוזהר שלא יעשו כליו מלאכה בשבת.
וכדתניא: כתיב "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר". וכתיב בתריה "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו". ואתי האי קרא לרבות "שביתת כלים".
אלא אמר רבי יוסף: הא דאסור ליתן חטים בריחים בשביל שיטחנו בשבת, משום שביתת כלים היא.
והוינן בה: והרי הך ברייתא, כבית הלל היא. דאילו לבית שמאי, יש לאסור גם במוגמר וגפרית. כשם שאסרו שרית דיו וכדומה בערב שבת. והשתא דאמרת דטעמא דברייתא הוא משום שביתת כלים, אם כן, לבית הלל נמי אית להו דשביתת כלים היא דאורייתא. שהרי ברייתא כוותייהו אזלא. ואם כן - גפרית ומוגמר מאי טעמא שרו? והרי נעשית בכליו מלאכת הבערה.
ומשנינן: ליתא בזה משום שביתת כלים, משום דלא קעביד הכלי שהגחלים בתוכו את מעשה ההבערה, אלא מאליהם הם בוערים. מה שאין כן ריחים, שעושים בגופם את מעשה הטחינה.
ונתינת אונין של פשתן בתנור בשביל שיתלבנו בשבת, מאי טעמא שרו בית הלל? - התם נמי משום דלא קעביד התנור מעשה. אלא הוא מינח נייחא, והבישול נעשה מעצמו.
ושוב הוינן בה: והרי מצודת חיה ועוף ודגים, דקא עביד המצודה את מעשה הצידה, שהרי כשנוגעין בה החיות ברגליהן, היא קופצת וסוגרת עליהן. ומאחר דעובר בזה על שביתת כליו, מאי טעמא שרו בית הלל לפורסן בערב שבת?
ומשנינן: התם נמי, לא במצודות שלוכדות על ידי מעשה עסקינן. אלא בלחי (חכה), שהדג מהדקו בפיו, ועל ידי כך הוא ניצוד. אבל החכה עצמה לא זזה ממקומה, ואינה עושה שום מעשה.
וכן בקוקרי (סל) שפתחו האחד רחב ופתחו השני צר מאד. ונכנס הדג דרך הפתח הרחב, ומוציא את ראשו בפתח הצר. ואינו יכול להוציא את גופו דרכו. וגם להחזיר את ראשו אינו יכול, מחמת הזימים שיש לו בלחייו. נמצא שהדג נלכד מעצמו, ולא קעביד הכלי שום מעשה.
וכן אית להו לבית הלל. אבל לבית שמאי, יש בכל אלו משום שביתת כלים. שמאחר והמוגמר והפשתן והדגים מונחים בתוך הכלי בשעה שנעשית בהם המלאכה, אף זה נחשב למעשה הכלי.
ומסקינן: לא כן הוא.
כי השתא דאמר רב אושעיא אמר רב אסי: מאן תנא להא ברייתא דדריש מקרא דשביתת כלים דאורייתא - בית שמאי היא ולא בית הלל, אין לחלק בין עבד הכלי המעשה לבין לא קעביד מעשה.
אלא, לבית שמאי - בין קעביד מעשה ובין דלא קעביד מעשה, אסור משום שביתת כלים.
ולבית הלל - אף על גב דקעביד הכלי מעשה שרי, דהא לית להו כלל שביתת כלים.
וברייתא דאסרה נתינת חטים בריחים בערב שבת, משום שביתת כלים היא, וכבית שמאי. אבל בית הלל שרו לעשות כן. ולא אסרינן מפני השמעת קול.
ושוב מקשינן: והשתא דאמרת דלבית שמאי אף על גב דלא עביד הכלי מעשה,

דרשני המקוצר[עריכה]