פרשני:בבלי:שבת קד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קד א

חברותא[עריכה]

דוקא פתוח ועשאו סתום כשר, משום  דעילויי קא מעלי ליה, שהסתום חשוב יותר מהפתוח.
דאמר רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות - בנס היו עומדין, ועל כרחך הכונה למ"ם וסמ"ך סתומים שבהם היה נס, לפי שהכתב היה חקוק על הלוחות מעבר לעבר ונמצא שהיה חלל מסביב לאותיות מם סופית ולסמך, מבלי שיהיו מחוברות ללוחות.
הרי שבלוחות היו אותיות סתומות ואילו אותיות פתוחות עדיין לא היו בהן, לפי שעדיין לא התחדשה כתיבתן, וכדמפרש ואזיל.
אלא סתום ועשאו פתוח דין הוא שיפסל, שהרי גרועי קא מגרע ליה. דאמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: אותיות מנצפ"ך  1  (שהם האותיות הכפולות שיש בהם פתוחות וסתומות) - צופים אמרום, נביאי הדורות חידשום, והיינו האותיות הפתוחות, שהרי הסתומות היו כבר בלוחות.  2 

 1.  נקט להו שלא כסדר האותיות, דמנצפ"ך משמע "מן צופים". תוס' ד"ה גרועי.   2.  רש"י ותוס' מקשים מסוגיא דמגילה, דמשמע התם דרבי ירמיה מיירי באותיות פתוחות. ועיי"ש מה שתירצו. ובתוס' הרא"ש מתרץ, דסוגיין ידעה בהוה אמינא דתרווייהו הוי מסיני. אלא דסלקא דעתין דצופים תיקנו איזה סוג אותיות יהיו באמצע תיבה ואיזה בסוף תיבה. והכי קאמר: דמדפתוח ועשאו סתום כשר, אע"ג שיש מעלה בסתום שבו נעשה הנס בלוחות, מיהו בפתוח נמי יש מעלה, שהוא משמש בין בתחילת תיבה בין בסופה, וסתום אינו משמע אלא בסוף תיבה. ועל כך קא מקשה, מי דמי? דסתום עדיף, דנעשה בו נס, ואילו מעלת הפתוח אינה חשיבה, דאינה מסיני, אלא צופים תיקנו איזה באמצע תיבה ואיזה בסוף. ועיי"ש ביאור המשך דברי הגמרא.
ואכתי תקשי לרב חסדא שלא מצינו תנא האומר דסתום ועשאו פתוח כשר?
ומתרצינן: ותיסברא שלא נאמרו אותיות פתוחות בסיני?!
והכתיב "אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה".  3  ודרשינן: שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, ודבר זה כולל צורת כתיבת האותיות שבספר תורה תפילין ומזוזות.

 3.  מקרא זה נאמר בסוף ספר במדבר. ובא למעט שאין לחוש רק על המצוות ומשפטים שנאמרו בארבעה ספרי החומש, וספר דברים אינו בא לחדש אלא שהוא משנה תורה. ח"א מהרש"א.
אלא, על כרחך, מיהוה הואי היו שניהם מסיני, אלא לא הוה ידען, הי איזה מהן באמצע תיבה, הי איזה מהן בסוף תיבה. ואתו צופים, תקנינהו שהפתוחות תהיינה באמצע, והסתומות בסוף.
וכיון ששניהם באותה דרגה של חשיבות יש לומר כדמעיקרא, דמדפתוח ועשאו סתום כשר אליבא דרבי יהודה בן בתירא, סתום ועשאו פתוח נמי כשר. ורב חסדא סבר כי האי תנא.
ואכתי תיקשי, האיך תיקנו צופים את מקומן של האותיות הפתוחות והסתומות? הא אמרינן "אלה המצוות" שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה?
ומתרצינן: אלא, מעיקרא נמסר בסיני גם מיקומן של האותיות הפתוחות והסתומות. ושכחום, וחזרו הצופים ויסדום.
גופא: אמר רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות - בנס היו עומדין.
ואמר רב חסדא: כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ. שמעבר השני נראו האותיות הפוכות, וגם התיבות הפוכות, כגון "נבוב" היה נקרא מבחוץ "בובן". "בהר" - "רהב". "סרו" "ורס" (לא היו תיבות כאלו בלוחות, אלא לדוגמא בעלמא נקט), ואין בזה כל חידוש, אלא אתא להשמיענו כדלעיל, שהכתב היה מעבר לעבר, ולפיכך היה נס במ"ם וסמ"ך. (ומרש"י בחומש שמות לב טו משמע שהיה נס שהאותיות נקראו בצד השני בצורה ישרה. וצ"ע. ועיין חי' אגדות מהרש"א כאן).
אמרי ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי: אתו דרדקי תינוקות של בית רבן האידנא עתה לבי מדרשא, ואמרו מילי, דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו:  4 

 4.  עפ"י מה שאמרו לעיל, דמנצפ"ך שכחום, וחזרו ויסדום. והיינו ששכחום בימי אבלו של משה (כבמסכת תמורה טז א). וא"כ בימי יהושע לא ידעו מאותיות הכפולות. והני דרדקי שדרשו גם האותיות הכפולות לא היה אפשר שבימי יהושע איתמר כוותיהו. ח"א מהרש"א.
אל"ף בי"ת נוטריקון: אלף בינה למוד תורה.
גימ"ל דל"ת - גמול דלים.
והסבירו אותם דרדקי: מאי טעמא פשוטה כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת? מדוע רגל הגימ"ל נוטה לצד הדל"ת שלפניה ולא לצד הבי"ת שאחריה?
שכן דרכו של גומל חסדים, לרוץ אחר דלים.
ומאי טעמא פשוטה כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל, שרגל הדל"ת נוטה מעט לאחור?
דלימציה ליה נפשיה, שהעני ימציא עצמו אל הנותן ולא יטריחנו לרוץ אחריו.
ומאי טעמא מהדר אפיה דדל"ת מגימ"ל? מדוע פני הדל"ת מסובבים מהגימ"ל? דליתן ליה בצינעה, כי היכי דלא ליכסיף שלא יתבייש העני מיניה.  5  ה"א ו"ו - זה שמו של הקב"ה ("והו" הוא משמותיו של הקב"ה, כמבואר בסוכה מה א "אני והו הושיעא נא").

 5.  עוד י"ל עפ"י הירושלמי, דמאן דאכיל דלאו דידיה מתבייש להסתכל בפני הנותן לו. רש"ש.
ז"יין ח"ת ט"ת יו"ד כ"ף למ"ד - ואם אתה עושה כן, הקב"ה זן אותך, וחן אותך, ומטיב לך, ונותן לך ירושה, וקושר לך כתר לעוה"ב.
מ"ם פתוחה מ"ם סתומה - מאמר פתוח מאמר סתום. יש דברים שניתן רשות לדורשים ויש דברים שמצוה לסותמן, כגון מעשה מרכבה.
נו"ן כפופה נו"ן פשוטה - נאמן כפוף. אדם כשר צריך להיות כפוף ועניו. נאמן פשוט, שסופו להיות פשוט וזקוף לעולם הבא.
סמ"ך <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  "יין - סמוך עניים.
לישנא אחרינא - סימנים עשה בתורה וקנה אותה. עשה סימנים על סדר המימרות של התנאים או האמוראים כדי שלא ישכחו (כפי המובא בש"ס בכמה מקומות סימנים לפני מימרות רצופות בענין אחד).
פ"א כפופה פ"א פשוטה - פה פתוח, כשאין חכמי הדור מרביצים תורה אזי עליך מוטל לשנות לתלמידים תורה.
פה סתום כשהגדולים מרביצים תורה אחוז במדת הענוה ואל תטול שררה ללמד לאח רים.
צד"י כפופה וצד"י פשוטה - צדיק כפוף צדיק פשוט.
והוינן בה: היינו נאמן כפוף נאמן פשוט, שכבר הוזכר לעיל?
ומתרצינן: הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו!
מכאן, שנתנה התורה במנוד ראש, ברתת וענוה יתירה.
קו"ף - קדוש. (הכונה להקב"ה).
רי"ש - רשע.
מאי טעמא מהדר אפיה דקו"ף מרי"ש פני הרי"ש מסובבים מהקו"ף (הגמרא נקטה בהיפוך משום לישנא מעליא כלפי הקב"ה)?
אמר הקב"ה: אין אני יכול להסתכל ברשע!
ומאי טעמא מהדרה תגיה דקו"ף לגבי רי"ש? מדוע התג שעל ראש הקו"ף נוטה כלפי הרי"ש?
אמר הקב"ה: אם חוזר בו - אני קושר לו כתר כמותי. דהיינו, הכתר (התג שעל הקו"ף) מיועד עבורו, אם יחזור בתשובה.  6 

 6.  אולי דרשי "קושר כתר" משני הכפי"ן (פתוחה וסתומה), וקו"ף וכ"ף מתחלפין. רש" ש.
ומאי טעמא כרעיה דקו"ף תלויה? רגל הקו"ף תלויה באויר ואינה דבוקה לגג הקו"ף? דאי הדר ביה הרשע, אם ירצה לחזור בתשובה - ליעייל וליעול בהך, דרך הפתח העליון הזה, שבין הרגל השמאלית של הקו"ף, ומקבלין אותו בחזרה, שפתח זה נוצר עבורו.
ופרכינן: מדוע יש צורך בפתח העליון, והרי יש לקו"ף גם פתח תחתון, בחלל שבין רגלו הימנית לרגלו השמאלית. ואם כן, וליעול, שיקיף הרשע הבא לחזור בתשובה את הקו"ף, ויכנס בהך הפתח התחתון שבו הוא יצא, ומדוע נוצר עבורו פתח מיוחד כדי לחזור בו?!
ומשנינן: יצירת פתח מיוחד זה לחוזר בתשובה מסייע ליה לריש לקיש.
דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב בספר משלי: "אם ללצים - הוא יליץ, ולענוים - יתן חן". לומר לך: הבא ליטמא, הוא יליץ מעצמו, ופותחין לו  7  פתח שיצא ויכנס בו לטומאה, שלא מונעים ממנו אך גם לא מסייעים בידו.

 7.  ובתוס' ד"ה אית, הביאו גירסא "פתחין לו". דהיינו שיש לו פתחים ליכנס, ולא שפותחין לו. אבל הבא ליטהר פותחין לו פתח ליכנס.
אבל הבא ליטהר - מסייעים אותו, שמכינים לו פתח מיוחד, כמו כאן, שהורחקה רגל הקוף השמאלית מגגה, כדי ליצור פתח מידי וסמוך לרשע (הנרמז באות קוף) החוזר, שלא יצטרך להקיף ולהכנס מתחת לקו"ף אלא מיד שיחזור לאחריו יהיה מוכן לו פתח לחזור בו.
והיינו "ולענוים יתן חן" שאם נמשך למדה טובה ינתן לו חן מהשמים לסייעו.
שי"ן - שקר.
תי"ו - אמת.
מאי טעמא? שקר מקרבן מיליה, שלשת אותיותיו קרובות בסדר האל"ף בית, ואילו אמת מרחקא מיליה, שזו בתחילת האל"ף בי"ת, וזו באמצע, וזו בסוף?
כי שיקרא שכיח כמו שאותיותיו שכיחות זו אצל זו. ואילו קושטא האמת לא שכיח, כמו שאותיותיו מרוחקות זו מזו בסדר האלף בית.
ומאי טעמא שיקרא אחדא כרעיה קאי, שכל אחת מאותיותיו עומדת על רגל אחת בלבד, ואילו אמת מלבן לבוניה, כמין לבינה תחת אותיותיה, שמושבן טוב, שהאל"ף והתי"ו עומדות על שתי רגלים, והמ"ם מושבה רחב?
משום דקושטא קאי, האמת עומדת ומתקיימת, ואילו שיקרא לא קאי.
א"ת ב"ש (מכאן ואילך דרשינן את האותיות של האלף בית לפי סדר א"ת ב"ש, שתחילה דורשים את האות הראשונה מהאל"ף בי"ת והאות האחרונה, ולאחר מכן דנים את האות השניה מתחילה ומסוף, וכן הלאה).
אמר הקב"ה:
א"ת - אותי תעב הרשע, וכי אתאוה לו?
ב"ש - בי לא חשק, וכי שמי יחול עליו?
ג"ר - גופו טימא, וכי ארחם עליו?
ד"ק - דלתותי נעל, וכי קרניו לא אגדע?
עד כאן היא מדת רשעים. אבל, מדת צדיקים -
א"ת ב"ש - אם אתה בוש מלחטוא, תזכה ל:
ג"ר ד"ק. אם אתה עושה כן, שאתה בוש להיות חוטא - גור בדוק, תהיה נפשך תהא צרורה תחת כסאי, ותחת דוק השמים.
וכן תזכה לה"ץ ו"ף - חציצה הוי בינך לחרון אף.  8 

 8.  המהרש"א מפרש דוי"ו משמו של הקב"ה יהיה לך חציצה להצילך מן האף.
וכן ז"ע ח"ס ט"ן - ואין אתה מזדעזע מן השטן.
י"ם כ"ל - אמר שר של גיהנם לפני הקב"ה: לים - כל! הגיהנם קרוי ים לפי שרוב האנשים הולכים לגיהנם, והוא אומר להקב"ה: לים שלי תן את כל העולם.
אמר הקב"ה: אח"ס בט"ע גי"ף (סדר האל"ף בי"ת בדילוג שבעה אותיות זה מזה) - אני חס עליהם על ישראל מפני שבעטו בגיף (ניאוף בלשון ארמית).
דכ"ץ - דכים הם, כנים הם, צדיקים הם.
הל"ק - אי לך, גיהנם, חלק בהן.
ומרז"ן ש"ת - ואמר גיהנם לפניו: רבונו של עולם, מרי זניני! (האדון הזן את העולם):
תן לי מזרעו של שת, בין עכו"ם בין ישראל (שכל העולם מזרעו של שת הם).
אמר לו הקב"ה: א"ל ב"ם ג"ן ד"ס (אות הראשונה מאל"ף בית והאמצעית).
א"ל ב"ם - אל יהא לך חלק בם, בישראל. אלא: ג"ן ד"ס - להיכן הוליכן - לגן הדס, גן עדן.
ה"ע ו"ף - אמר גיהנם לפני הקב"ה: רבונו של עולם! עיף אנכי ברעב (ה"ע ו"ף - הנני עיף ברעב).
אמר לו הקב"ה: ז"ץ ח"ק - הללו זרעו של יצחק.
ט"ר י"ש כ"ת - טר. שמור והמתן. כי יש לי כיתות כיתות של עובדי כוכבים - שאני נותן לך.

דרשני המקוצר[עריכה]