פרשני:בבלי:שבת קז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קז ב

חברותא[עריכה]

וחכמים אומרים: אין "עור" אלא  למה, לאותם שרצים, שמנו חכמים לגבי טומאה, שעורן הוא עור.
ותמהינן: אדרבה, למה שמנו חכמים שעורותיהן מטמאין כבשרן הרי אין להם עור?! ואמר אביי: הכי קאמר: אין עור חלוק מבשר לענין שבת, וחייב על צידה וחבלה, אלא למה שלא מנו חכמים, והיינו לאותן ארבעה שרצים שאין עורותיהם מטמאין, משום שהם חשובים עור ולא בשר, והם: החולד והעכבר והצב והתנשמת. אבל אותן ארבעה שמנו חכמים שעורותיהן כבשרן לענין טומאה, הוא הדין לענין שבת, שהצדן והחובל בהן פטור.
וקשיא לרב דאמר דלא פליגי רבנן בשבת?
ומתרצינן: אמר ליה רבא לאביי: הא "למה שמנו חכמים" קאמר התנא, ולא מסתבר שטעה בין "מנו" ל"לא מנו"?
אלא, אמר רבא: הכי קאמר להו רבנן לרבי יוחנן בן נורי: אתה אומר שלענין שבת שמנה שרצים יש להן עור, ולגבי טומאה אין להן עור, אלא עורותיהן כבשרן. אין הדבר כן, אלא, אין עור מטמא כבשר אלא למה שמנו חכמים בלבד, ולא עורותיהן של כל שמונת השרצים. אבל לענין שבת לא פליגי.
ומקשינן: מכלל, דרבי יוחנן בן נורי סבר כי אפילו הנך נמי דלא מנו חכמים, מטמאין?!
והא קתני: רבי יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים יש להן עורות, ולא מטמאין?
אמר רב אדא בר מתנה: תריץ הכי: וחכמים אומרים לרבי יוחנן בן נורי: אמנם לענין שבת מודים אנחנו לך ששמנה שרצים יש להן עור, אבל לענין טומאה, אין עור למה שמנו חכמים. שאותן ארבעה - עורותיהן כבשרן. ולא גרסינן "אלא" למה שמנו חכמים.
ונתיישבו דברי רב, דלא פליגי רבנן לענין שבת.
ומקשינן: ואכתי תיקשי, וכי לענין שבת לא פליגי רבנן?
והתניא: הצד אחד משמנה שרצים האמורים בתורה או החובל בהן, חייב. באיזה שרצים? בשרצים שיש להן עורות, והיינו, באותן ארבע שלא מנו חכמים.
ואיזו היא חבורה שאינה חוזרת שחייבין עליה בשבת? נצרר הדם ונאסף במקום אחד, אף על פי שלא יצא הדם, שוב אינו חוזר ונבלע.  1 

 1.  הקשה התוי"ט, הא מבואר לעיל קו א דחובל אינו חייב אלא בצריך את הדם לכלבו, ואיך יתכן שיתחייב קודם שיצא הדם. ועיי"ש תירוצו, וברעק"א ותפא"י (בועז) שם, ובשביתת השבת סוף ח"א מה שכתבו בזה.
רבי יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים יש להן עורות.
הרי דפליגי רבנן גם לענין שבת?
ומתרצינן: אמר רב אשי: מאן תנא קמא דהך ברייתא? רבי יהודה היא, דאזיל בתר גישתא. שסובר שהולכים אחר איכות העור, שאותן שרצים שעורן רך הוו עורותיהן כבשרן. ואותן שעורן קשה אין עורותיהן כבשרן, ולא יליף מקרא ד"הטמאים" כרבנן.
דתנן: רבי יהודה אומר: הלטאה דינה כחולדה, שאין עורה כבשרה. ואילו לרבנן, דילפי מהמקרא, הלטאה היא מארבעה השרצים שעורן כבשרן, ועל כרחך טעמא דרבי יהודה משום שהענין תלוי במציאות, והלטאה עורה עב, הלכך דינה כחולדה.
ולדעת רבי יהודה טומאה ושבת שוין, אבל רבנן, דפליגי עליה דרבי יוחנן בן נורי לענין טומאה, הם סוברים כי דוקא לענין טומאה דרשינן מקרא לחלק בין השרצים, אבל לענין שבת מודו ליה, שכל השמנה שרצים יש להן עור.
ומקשינן: אי הכי, האי דקתני בברייתא דלעיל "הצד אחד משמנה שרצים, חייב, דברי רבי יוחנן בן נורי".
הא "דברי רבי יוחנן בן נורי ומחלוקתו" מיבעי ליה למימר. שהרי רבנן מודו ליה לענין שבת?!
ומשנינן: תני בברייתא: דברי רבי יוחנן בן נורי ומחלוקתו.
בעא מיניה לוי מרבי: מנין ל"חבורה" שחייבים עליה בשבת שהיא דוקא חבורה "שאינה חוזרת", ואם היא חוזרת אינה נקראת חבורה. כגון, חבלה באותן שרצים שאין להן עור, או מכה קטנה, שלא נצרר אפילו הדם?
וענה לו רבי: דכתיב "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו".
מאי "חברבורותיו"? אילימא דקאי אנמר ממש, שיש לו ריקמי ריקמי, גוונים שונים בעורו, ותמה הכתוב - היהפוך נמר את גוון עורו.
אם כן תיקשי, האי "ונמר חברבורותיו". והא "נמר גווניו" מיבעי ליה למיכתב?
אלא, על כרחך "ונמר" מלשון תמורה.
והכי קאמר: היהפוך כושי עורו וימיר חבורת עורו? ולמדנו שהחבורה הרי היא ככושי - מה עורו דכושי אינה חוזרת, אף חבורה אינה חוזרת. שהכתוב אומר וכי תחזור החבורה לקדמותה, שלא יתקשה העור במקום המכה?
שנינו במשנה: ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור.
ודייקינן: דוקא החובל בהן פטור. הא הורגן חייב.
מאן תנא דסובר שחייבים על הריגת שקצים ורמשים קטנים?
אמר רבי ירמיה: רבי אליעזר היא. דתניא: רבי אליעזר אומר: ההורג כינה בשבת - כהורג גמל בשבת! כלומר כהורג חיה גדולה.  2 

 2.  רבי ירמיה סבר דטעמא דרבנן דפטרי בכינה משום שאין בה גידין ועצמות ואינה מתקיימת י"ב חודש, וחשיבא כמת, ומתניתין קתני "רמשים" משמע דחייב בכל דבר שהוא חי ואפילו אין בו גידין ועצמות, הלכך מתניתין לאו רבנן היא.
מתקיף לה רב יוסף: הרי מתניתין אתיא אפילו כרבנן. כי עד כאן לא פליג רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה, שההורגה פטור משום דאינה פרה ורבה. אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין - לא פליגי.
ושניהם לא למדוה אלא מאלים מאדמים שנשחטו למלאכת המשכן לצורך עורותיהן, ומשם למדנו למלאכת "השוחט" בשבת.
רבי אליעזר סבר: כאלים - מה אלים שיש בהן נטילת נשמה אף כל שיש בו נטילת נשמה, חייב עליו בשבת, ואפילו על כינים.
ורבנן סברי: כאלים - מה אלים דפרין ורבין אף כל דפרה ורבה, לאפוקי כינים דאין פרין ורבין.
אמר ליה אביי לרב יוסף: וכי כינה אין פרה ורבה? והאמר מר: יושב הקב"ה וזן מקרני ראמים שהיא חיה גדולה ועד ביצי כינים.
וקא סלקא דעתין דהיינו, כינים קטנים כשיוצאין מביציהן, הרי דכנים אכן פרין ורבין?
ומתרצינן: אין הכונה לביצים של כינים אלא מינא הוא, מין שרצים דמיקרי ביצי כינים.
ומקשינן: והתניא: טפויי (מין שרצים) וביצי כינים (רש"י אומר שאינו יודע היכן הברייתא ולענין מה נאמרה) הרי שיש לכינים ביצים?
ומתרצינן: הכי נמי מינא הוא, דמיקרי ביצי כינים.
ומקשינן: והרי פרעוש דפרה ורבה, ותניא: הצד פרעוש בשבת רבי אליעזר מחייב, ורבי יהושע פוטר.  3  הרי דרבנן (שהם רבי יהושע) פליגי גם בדבר הפרה ורבה?

 3.  משמע דפטור אבל אסור, דמדרבנן אסור אפילו באין מינו ניצוד. וכתבו התוס' בד"ה הצד דהיינו באופן שאין הפרעוש נושכו. דאם היה נושרו מותר אף לכתחילה ליקחנו ולהשליכו מעליו, דבמקום צער לא גזרו רבנן.
ומתרצינן: אמר רב אשי: וכי צידה אהריגה קרמית? ! עד כאן לא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע אלא לגבי צידה של פרעוש, הואיל והוא דבר שאין הדרך לצודו, דמר, רבי אליעזר, סבר: דבר שאין במינו ניצוד חייב, ומר, רבי יהושע, סבר דפטור.
אבל לענין הריגה - אפילו רבי יהושע מודה דחייב, כיון שהוא פרה ורבה.
שנינו במשנה: ושאר שקצים ורמשים ... הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור.
והוינן בה: מאן תנא דפוטר בשלא לצורך?
אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעון היא, דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. וצידה שלא לצורך הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה.
איכא דמתני לה, אהא דתנן: המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה ליחה פטור. ועל זה אמרינן מאן תנא דפוטר בלהוציא ליחה? אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעון היא דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. דעיקר המלאכה היא בנית הפתח, ואדם זה אינו צריך כלל שיתקיים הפתח אלא לפי שעה, כדי להוציא את הליחה.
ואיכא דמתני לה אהא דתנן: הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו, פטור, אם לרפואה, חייב. ועל זה אמרינן מאן תנא דפוטר בשלא ישכנו? אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעון היא, דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. שהוא אינו צריך את עצם הצידה, שהרי אם היה בטוח שלא ישכנו לא היה צד את הנחש, שאינו צריך אותו להשתמש בו אלא צד אותו כדי שלא יגיע אליו ויזיקנו.
אמר שמואל: השולה מוציא דג מן הים (באופן שאין בו צידה, כגון שהיה כבר ניצוד מבעור יום בתוך הים)  4  כיון שיבש בו כסלע שנתייבש הדג בקוטר של "סלע" על גופו אעפ"י שהוא מפרכס עדיין וחזר והשליכו לים חייב משום נטילת נשמה, ששוב לא יחזור לחיות.

 4.  ובהגה"ה על הגליון העיר דלפי"ז דחוק מלת "הים", שהרי בים לא שייך שיהא ניצוד. וברמב"ם הגירסא השולה דג מן הספל.
אמר רבי יוסי בר אבין: ודוקא שיבש בין סנפיריו.
אמר רב אשי: לא תימא שאינו חייב עד שיבש ממש, אלא אפילו דעבד רירי שהרירין נמשכין עם האצבע הנוגעת בדג, גם כן חייב.
אמר מר בר המדורי אמר שמואל: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה, שעקר את הולד וגרם להפלתו - חייב.
מאי טעמא? אמר רבא: בר המדורי אסברה לי: וכי לאו אמר רב ששת: האי מאן דתלש כשותא (מין ירק) מהיזמי והיגי מעל גבי מיני קוצים, והכשות אינו מחובר לקרקע אלא גדל על הקוצים ויונק מריח הקרקע דרך הקוצים - מיחייב משום עוקר דבר מגידולו.
הכא נמי, מיחייב משום עוקר דבר מגידולו (הראשונים מבארים דלאו דוקא נקט "עוקר דבר מגידולו" בעובר,  5  אלא הטעם בעובר משום נטילת נשמה, והגמרא מדמה, שכמו בכשותא חייב משום עוקר מגידולו, אעפ"י שהכשותא אין חיותו מעצמו אלא אגב ההיזמי והיגי, הוא הדין בעובר, שאין חיותו אלא מחמת אמו, חייב על עקירתו ממנה משום נטילת נשמה).

 5.  שהרי בפשוטו עוקר דבר מגידולו היינו קוצר ואין קצירה אלא בגידולי קרקע, כדאמרינן לעיל עה א, דאין דישה אלא בגידו"ק. וברשב"א כתב דגם מדברי הרמב"ם משמע כן. והקשה ע"ז במנ"ח (מ' ל"ב במלאכת קוצר) שהרי הרמב"ם סובר לגבי דישה דבהמה נחשבת לגידו"ק (עיין לעיל קז, א, הערה 1) וא"כ למה לא יתחייב בעובר משום קוצר. ובקהלו"י סי' נ' תירץ דיש חילוק בין דישה לקוצר, דמלאכת דישה היא בדבר התלוש מהקרקע, דהיינו התבואה, אלא שהיא גדילה מהקרקע. ולגבי זה נחשבת הבהמה ג"כ לגידו"ק, כיון שניזונית מהקרקע. משא"כ לגבי קוצר, המלאכה היא שקוצר ממה שמחובר לקרקע, והבהמה אמנם נחשבת לגידו"ק אבל אינה מחוברת לקרקע, ודמי לתולש מענף תלוש, שאינו חייב משום קוצר.

דרשני המקוצר[עריכה]