פרשני:בבלי:שבת קטו א

שבת קטו א

חברותא[עריכה]

תניא כוותיה דרבי יוחנן: יום הכפורים שחל להיות בשבת  מותר בקניבת ירק.
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: יום כיפורים שחל להיות בחול  1  - מפצעין באגוזים, ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה, מפני עגמת נפש. שמזמן המנחה כבר מצפים לאכילה, ומאז יש עגמת נפש מרובה בעיסוק באוכל.  2 

 1.  כתב הריטב"א דגם כשחל בשבת מותר באלו, שהרי אין כאן שום מלאכה ובכל שבת מותר. אלא עיקר הרבותא דלא חיישינן שיבא לאכול תוך כדי העיסוק בהם, ולכן נקט יוה"כ שחל להיות בחול, שהרי החידוש אינו מדין שבות אלא מדין עינוי נפש.   2.  רש"י. ובעל המאור מפרש להיפך, שהתירו לו כדי שלא יצטרך לטרוח בערב ויהיה לו עגמת נפש. ודוקא מן המנחה ולמעלה, שאין חשש שיבא לאכול ממנו, כי זמן האכילה קרוב ודומה למי שיש לו פת בסלו, אבל קודם לכן אסור מחשש שיבא לאכול.
דבי בני ביתו של רב יהודה היו מקנבי כרבא, כרוב.
דבי רבה גרדי היו מגרדים קארי, דלועין.
כיון דחזא רבה דהוו קא מחרפי,  3  מקדימין לעשות זאת לפני זמן המנחה בשעה שאין עדיין עגמת נפש, שאז לא התירו.

 3.  והר"ן מפרש דקודם המנחה אסור משום דנראה כמתקן את האוכל לצורך היום, אבל מן המנחה ולמעלה דרכן של בני אדם לתקן מאכלם לצורך הערב.
ולא היה רבה יכול למנוע אותם מהרגלם ולאסור להם את הקניבה בשעה הזו אם היה אומר להם שהוא האוסר להם זאת.
לכן אמר להו: אתא איגרתא ממערבא, הגיעה איגרת מארץ ישראל משמיה דרבי יוחנן, דאסיר לקנוב ירק ביום הכיפורים לפני זמן המנחה.  4 

 4.  ואפילו אחר המנחה משום סייג והרחקה. ריטב" א.

מתניתין:
כל כתבי הקדש, בין ספר תורה שקדושתו חמורה, ובין ספרי נביאים וספרי כתובים שקדושתן קלה - מצילין אותן מפני הדליקה, מותר לטרוח בהצלתם, ולהוציאם מפני הדליקה  2 , ואפילו למבוי שאינו מפולש שלא תוקן כראוי כדי שיוכלו לטלטל בו  3 .

 2.  כך מבואר במשנה להלן (קטז ב). וכתבו הראשונים, שמשמע בגמרא שלכבות את הדליקה לצורך הצלת כתבי הקדש, אסור. אבל הירושלמי מתיר לכבות, משום שכיבוי גרידא, שלא לצורך עשיית פחמים, אסור רק מדרבנן, כיון שכיבוי כזה נחשב כמלאכה שאין צריך לגופה, ורבי שמעון סובר כי מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. וכתב המגיד משנה (שבת כג, כו) שמכאן למד הרמב"ם לפסוק דלא כרבי שמעון, ומלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ולכן לא התירו לכבות, וכל הראשונים פסקו כרבי שמעון. ובביאור הגר"א (שלד, יב) תמה, היכן מצינו שהבבלי חולק בזה על הירושלמי? ולכן פירש, שכונת הירושלמי לרבי שמעון בעירובין (צז ב), הסובר שאין לך דבר של שבות העומד בפני כתבי הקדש, ולכן מותר לכבות. אבל אנו פוסקים שם שלא התירו כל שבות להצלת כתבי הקדש, ולכן אף שהלכה כרבי שמעון שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, לא התירו לכבות להצלת כתבי הקדש. ובירושלמי שלנו הגירסא כהגר"א. וכן כתב הקרן אורה. וכתבו המרדכי והריטב"א, שבזמן הזה נהגו לכבות דליקה בשבת, כי חוששים שמא ישרפו תינוקות שלא יוכלו לברוח, וכן מחשש נפשות, מהמלכות ומהנכרים. והבית יוסף (שלד) הוסיף שבשעת דליקה באים נכרים לבזוז, ואם יעמוד כנגדם יש סכנה. והרמ"א (שלד כו) כתב שכך נוהגים. והוסיף המרדכי, שאפילו באופן שאין ההיתר ברור, כיון שאנו פוסקים שכיבוי, כיון שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, פטור עליה, לכן הנח להם לישראל, ומוטב שיהו שוגגין ולא יהו מזידין.   3.  א. הר"ן הביא ספר התרומה שכתב, כי מה שאסרו להציל ולהוציא ממון וכלים הוא דוקא לחצר או למבוי הסמוך לרשות הרבים. אבל לבית חבירו הסמוך, מותר להציל הכל. ותמהו הרמב"ן והטור (שלד), הרי סיבת האיסור היא שמא יכבה, ומנין לנו לחלק בין הצלה לחצר או לבית? ותירצו הב"ח וחידושי הגהות על הטור (שלד), שהחשש שמא יכבה הוא דוקא כשעושה מעשה הדומה לאיסור, ויחשוב שמותר לכבות או ישכחו. אבל כשהתירו להציל דוקא לבית, לא חששו שיכבה. וראה בחידושי אנשי שם על הרי"ף שתירץ כעין זה. והב"ח והגר"א הוסיפו, שמהגמרא להלן (קכ א) מבואר כך, שגזרו דוקא כשמוציא למקום שסמוך ודומה לרשות הרבים. ב. המשנה ברורה (שלד ד) מביא, שיש שכתבו, כי בזמן הזה שנוהגים לכבות דליקה מפני הסכנה (הובא לעיל בהערה), בטל האיסור להציל ממון, שאין לגזור שמא יכבה. והמשנה ברורה חולק. וכתב, שמספר התרומה מבואר, שהגזירה אף משום שאר איסורי שבת כמו הוצאה, ולאו דוקא מחשש שמא יכבה. ולכן, גם בזמן הזה אסור. ראה שער הציון (שם א). וכן מבואר בשו"ע (שם, יט) שדין הצלה ממים ומפולת הוא כמו בדליקה (וראה להלן קטז א). והיינו, שחששו לכל איסורי שבת, ולאו דוקא לכיבוי.
היתר מיוחד זה של הצלה מפני הדליקה הוא בין בכתבי הקודש שקורין בהן בשבת, כגון ספר תורה וספרי נביאים, ובין כתבי הקודש, כגון ספרי "כתובים", שאין קורין בהן בשבת.
ומצילים אותם, אף על פי שכתובים בכל לשון, כי על אף שאין קורין בהם בכל זאת יש בהם קדושה. והרי הם טעונים גניזה, דהיינו, שצריך לשומרם, ואסור להניחם במקום הפקר.
ומפני מה אין קורין בהם, בספרי כתובים, בשבת?
מפני ביטול בית המדרש. שהיו נוהגים לדרוש לפני הציבור בשבת, ובתוך הדרשה היו מלמדים את העם הלכות איסור והיתר, וזה עדיף מקריאה בכתובים, ולכן אין קורין בכתובים בשבת שלא ימשכו בקריאתם וימנעו מלבא לדרשה בהלכות.
גמרא:
איתמר: כל כתבי הקודש שהיו כתובים תרגום או בכל לשון -
רב הונא אמר: אין מצילין אותן מפני הדליקה.
ורב חסדא אמר: מצילין אותן מפני הדליקה.
ומבארת הגמרא את מחלוקתם:
אליבא דמאן דאמר: כתבי הקודש שהיו כתובים בכל לשון ניתנו מותר לקרות בהן - דכולי עלמא, רב הונא ורב חסדא, לא פליגי, דמצילין  4 . כי פליגי - אליבא דמאן דאמר במסכת מגילה שכתבי הקודש שנכתבו תרגום או בכל לשון לא ניתנו לקרות בהן  5 .

 4.  כתבו התוספות והרא"ש, שבזמן הזה, שמותר לכתוב כתבי הקדש בלי דיני ספר, ובכל לשון, וניתנו לקרות בהן משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" כמבואר בגמרא גיטין (ס א), מצילין כתבי הקדש לכולי עלמא, גם את הכתובים בכל לשון. והרי"ף והרמב"ם (שבת כג, כו) פסקו כרב הונא שאין מצילין. והקשה בעל המאור, הרי ניתנו לקרות בהן בזמן הזה, ומבואר בגמרא שאם ניתנו לקרות בהן מודה רב הונא שמצילין? והביא הר"ן שתי שיטות ליישב, שיש אופנים שאסור לכתוב גם בזמן הזה. הראב"ד תירץ, שההיתר בזמן הזה לכתוב בכל לשון הוא דוקא הכותב במדינה כלשונה, מדיית במדי, וכדומה. אבל לכתוב בשפה אחרת, שלא במקום שמדברים בה, אסור. ועוד, שהתירו דוקא במקום שלא יודעים לשון הקדש, ובאופן שאסור לכתוב, אין מצילין. ופסק כן המגן אברהם (שלד, יז), והוסיף עוד, שספרים הכתובים בשאר לשון שנמצאים בידי גויים, אין מצילין, כי לגבם אין את ההיתר לכתוב משום עת לעשות לה'. והרמב"ן (במלחמות) תירץ, שגם אם הותר לכתוב תרגום אונקלוס ויונתן בן עוזיאל. אבל לתרגם לשפות אחרות אסור אפילו בזמן הזה. ותמהו עליו הריטב"א והר"ן, למה יאסר לתרגם לשאר לשונות, והרי רבי סעדיה גאון כתב ספרו בלשון ערבי? וכל שיש בו צורך ללימוד, מותר לכתוב בכל לשון משום "עת לעשות לה"'? ותירץ החזון איש (ס, יג) כי מה שהותר לכתוב ספרים בכל לשון נאמר דוקא על תורה שבעל פה, כספרו של רבי סעדיה גאון. אבל תרגום תורה שבכתב, שהוא רק העתקה ותרגום המלים לשפה אחרת, הקורא בו דינו כקורא בעל פה, ואסור לקרוא תורה שבכתב בעל פה גם בזמן הזה. ותרגום אונקלוס אינו העתקה ותרגום, אלא חיבור ותורה לעצמה, ודינו כתורה שבעל פה, ולכן מותר לכותבו בזמן הזה. והרי"ף שפסק כרב הונא, מדבר על תרגום מילולי של התורה שבכתב, וזה אסור לכתוב, ואין מצילין.   5.  רש"י. ובאמת במסכת מגילה מצאנו רק שאסור לכתוב. אבל זה שאם כתב אסור לקרות בהן, לא מפורש שם. והתוספות פירשו בשם הרב פורת שאם כתב באיסור, כשקורא בו נחשב כקורא בעל פה, ולכן אסור לקרות בהן, משום "דברים שבכתב אסור לאומרן בעל פה". והקשו התוספות, שאם הספר כתוב תרגום וקורא את מה שכתוב לפניו, אין זה קורא בעל פה? ומבואר, שנחלקו הרב פורת והתוס' האם האיסור לקרוא בעל פה הוא משום שאינו קורא מתוך ספר שנכתב בקדושה וכדין, או משום שקורא בעל פה ולא מתוך כתב. והשפת אמת הקשה, שנפסק בשו"ע (או"ח, מט) שקריאת שמע ושירת הים ופסוקים השגורים בפי הכל מותר לקרא בעל פה, ובפשטות מבואר, שהאיסור לקרא בעל פה הוא מחשש שיטעה ולא ידקדק, ואם כן, אם קורא מתוך ספר שנכתב באיסור, לא שייך חשש זה? ותירץ, שהרב פורת סובר שסיבת האיסור היא כמו שהביא הבית יוסף (שם) מהירושלמי, שאם יקרא מתוך ספר בעל פה ויחסר או יוסיף יטעו בחסירות ויתרות. עוד הקשו התוספות (ראה רש"ש שגורס ועוד) שתרגום מותר לקרא בעל פה. וכונתם, שלתרגום אין דין תורה שבכתב אלא תורה שבעל פה (ראה לעיל מהחזון איש (ס יג) שכתב כך). וכתב השפת אמת שהפירוש הפשוט בגמרא הוא, שנחלקו אם כשאסרו לכתוב גזרו גם כן שלא יקרא בספר כזה כדי שלא יבא לכתוב.
רב הונא אמר: אין מצילין - דהא לא ניתנו לקרות בהן.
רב חסדא אמר: מצילין - משום בזיון כתבי הקדש.
ומקשינן לרב הונא, דתנן במשנתנו:
כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן, אף על פי שכתובין בכל לשון.
מאי לאו, כך הוא פירוש משנתינו: כל כתבי הקודש,
בין שקורין בהן - נביאים.
ובין שאין קורין בהן - כתובים.
אף על פי שכתובין בכל לשון - והחידוש שהוסיף התנא בלשון אף על פי - דלא ניתנו לקרות בהן.
ובכל זאת קתני בתחילת המשנה - "מצילין אותן מן הדליקה".
ותיובתא דרב הונא, שאמר: אין מצילים את כתבי הקודש שנכתבו תרגום ובשאר הלשונות למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם.
אמר לך רב הונא: ותסברא, וכי סבור אתה שאכן כך יש לפרש את המשנה, ש"אף על פי שכתובין בכל לשון" מתייחס לעיל, לאמור בתחילת המשנה, שמצילין את כתבי הקודש מהדליקה, ואף על פי שלא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן מהדליקה?
אימא, נראה מה שאומרת המשנה, לדברך, כהלכה בפני עצמה, בסיפא: טעונין גניזה.
בשלמא לדברי, פירוש המשנה הוא: אף על פי שכתובין בכל לשון ואין קורין בהן ולכן לא מצילים אותם - בכל זאת הם טעונים גניזה.
אלא לדברך, שתחילה חידשה המשנה שמצילים אותם מן הדליקה אפילו בשבת מחמת קדושתם, למרות שלא ניתן לקרות בהן. ובסיפא אומרת המשנה הלכה חדשה ונפרדת, שהם טעונים גניזה. קשה:
השתא, לדבריך, אפילו אצולי מצילינן בשבת לכתבי הקודש הכתובים תרגום ובשאר לשונות, ומקילים לצורך הצלתם באיסורי שבת.
אם כן, זה שאסור להפקירם בידים וחייבים להביאם לגניזה - מיבעי למימר?!
אלא, מכח קושיה זאת, חוזרת בה הגמרא מההסבר הקודם בדברי משנתנו, ומבארת אותה כך:
רב הונא מתרץ לטעמיה, ורב חסדא מתרץ לטעמיה.
רב הונא מתרץ לטעמיה, שכך אמר התנא במשנתנו: כל כתבי הקודש
בין שקורין בהם - נביאים.
ובין שאין קורין בהם - כתובים.
מצילין אותן מהדליקה.
במה דברים אמורים שמצילין אותן בשבת - שכתובין בלשון הקדש. אבל אם היו כתובין בכל לשון - אין מצילין כיון שלא ניתנו לקרות בהן.
ואפילו הכי - גניזה בעו. אם בלו, גונזם מפני קדושתם.
רב חסדא מתרץ לטעמיה, שכך אמר התנא: כל כתבי הקודש
בין שקורין בהן - נביאים.
ובין שאין קורין בהן - כתובים.
אף על פי שכתובין בכל לשון ואין קורין בהם - נמי מצילין, ופשיטא שהם טעונים גניזה.
והכי קאמר התנא בסיפא, שיש דבר חידוש ביחס לגניזה:
ומקק, רקבוביות, שלהן,  6  הנוצרות כתוצאה מאכילת התולעים - טעונין גניזה.

 6.  הגמרא הוסיפה כאן על המשנה שטעונין גניזה מדובר על מקק הספרים, והביאור במשנה, שלא תיקנו רק שמצילין מדליקה מפני הכתב של תורה כדי שלא יתבזה, אלא אפילו נמחק ובלה צריך גניזה, מצד "קדושת" כתבי הקדש. וראה להלן שהאיסור איבוד כתבי הקדש ובזיון, וחיוב גניזה הם שני דינים נפרדים.
מיתיבי לרב הונא, מברייתא מפורשת, האומרת:
היו כתובים תרגום וכל לשון - מצילין אותן מפני הדליקה.
תיובתא דרב הונא.
אמר לך רב הונא: האי תנא דברייתא סבר כמי שסובר כי ניתנו לקרות בהן. ורב הונא מודה שאם ניתנו לקרות בהם מצילים.
תא שמע מברייתא מפורשת האומרת שאפילו למאן דאמר אין קורין בהם חייבים להצילן:
כתבי הקודש אשר היו כתובין בלשון גיפטית, מדית, עיברית בכתב של "עבר הנהר", עילמית, יוונית, אף על פי שלא ניתנו לקרות בהן - מצילין אותן מפני הדליקה.
תיובתא דרב הונא!
אמר לך רב הונא: מחלוקת תנאי היא האם למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם מצילים אותם מהדליקה.
דתניא: היו כתובין תרגום ובכל לשון - מצילין אותן מפני הדליקה.
רבי יוסי אומר: אין מצילין אותן מפני הדליקה.
אמר רבי יוסי: מעשה באבא חלפתא רבי יוסי היה בנו של רבי חלפתא  7  שהלך אצל רבן גמליאל בריבי (כך נקרא אדם גדול, והוא היה נכדו של רבן גמליאל הזקן) לטבריא, ומצאו שהיה יושב על שלחנו של רבי יוחנן בן ניזוף ובידו ספר איוב תרגום, והוא קורא בו.

 7.  רש"י. ובשו"ע (יו"ד רמ ב) נפסק שאסור לקרא לאביו בשמו לא בחייו ולא לאחר מותו והקשה בגליון רבי עקיבא איגר איך כאן קרא רבי יוסי לאביו בשמו? אבל בביאור הגר"א (יו"ד רמב, טו) למד מכאן ראיה לרש"י בסנהדרין (ק א) שאם מוסיף כינוי לחשיבות כמו רבי, מותר לקרא לרבו בשמו, וכשמוסיף אבא נחשב כינוי לחשיבות. וכן תירץ רבי שלמה איגר (בליקוטי רע"א כאן).
אמר לו אבא חלפתא לרבן גמליאל: זכור אני ברבן גמליאל הזקן, אבי אביך, שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, והביאו לפניו ספר איוב הכתוב בלשון תרגום.
ואמר רבן גמליאל הזקן לבנאי מהבנאים שבהר הבית: שקעהו, גנזהו לתרגום הזה תחת הנדבך שורת אבנים בבנין!
אף הוא, צוה עליו, וגנזו.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: לא תחת הנדבך שיקעו אותו, אלא עריבה מליאה של טיט כפו עליו, וכיסוהו בטיט.
אמר רבי: שתי תשובות תמיהות יש בדבר שאמר רבי יוסי ברבי יהודה:
חדא - וכי טיט בהר הבית, מנין? הרי לא היו בונים בו בטיט אלא בחומרים אחרים (ראה רש"י).
ועוד: וכי מותר לאבדן לכתבי קודש מתורגמים ביד?  8  אלא רק מניחן במקום התורפה, שעלולים להאבד בו, והן מרקיבין מאליהן  9 .

 8.  א. הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת סה) כתב, שהמאבד כתבי הקדש עובר בלאו ד"לא תעשו כן לה' אלוקיכם" כמו מוחק שם ה', והביאו המגן אברהם (קנד, ט) והפתחי תשובה (שם) מתשובות באר שבע. אבל בהלכות יסודי התורה (ו, ח) פסק הרמב"ם שהמאבד או שורף כתבי הקדש לוקה מכת מרדות, והלאו הוא דוקא במוחק שם ה' שלוקה מהתורה כמו שפסק הרמב"ם (שם, ו א). והתשב"ץ (ח"א סימן ב) הוכיח מהגמרא כאן שמאבד כתבי הקדש אינו איסור מהתורה, שעל זה לא היה רבי יוסי בן חלפתא אומר שמותר לאבד ביד, ועל כרחך שהיה הספר תרגום בלי שמות הקדש, ונחלקו אם אסרו רבנן לאבד תרגום. וכן הוכיח מרבי יוסי להלן (קטז א) הסובר שספרי מינים קודר האזכרות וגונזן והשאר שורף, והיינו, שאיבוד שם חמור יותר מאיבוד כתבי הקדש. ועל סמך יסוד זה התירו כמה אחרונים לשרוף ספרי קדש שבלו או כדי שלא יתבזו, וכן שיירי הדפוס. ראה שו"ת שבות יעקב (ג, י) ומשאת בנימין (סימן ק) ואחיעזר (ח"ב מח, ג). ב. האחיעזר (ח"ב מח ב) הוכיח מכאן שאסור לכסות בטיח וטיט כתב של תפילה עם שמות הקדש הכתובים על קיר בית הכנסת, כמו כפיית עריבה של טיט דמקשינן וכי מותר לאבדן ביד. וכן פסק המעיל צדקה הובא בפתחי תשובה (יו"ד רעו, ט).   9.  הרמב"ם (שבת כג, כו) פסק כך וכן המגן אברהם (שלד, יז). והקשו התהלה לדוד (שלד, כ) ובשער הציון (שלד, ל) הרי ההלכה כרב הונא שאם לא ניתנו לקרות בהן אין מצילין, והוא פירש את המשנה שבכל זאת הם חייבים בגניזה ואיך מותר להניחם שיאבדו מאליהן? ותירץ השער הציון שיש כאן שלש שיטות בברייתא ורבי הוא מכריע בין התנאים, והלכה כדברי המכריע אפילו נגד משנתנו. אבל בפירוש ר"ח מבואר שרבי שאמר להניחם שיאבדו מאליהם ורבי יוסי בן חלפתא לא חולקים, והגניזה כאן אינה בכלי חרס אלא שלא לאבד דרך בזיון, וכן דייק לשונו בתהלה לדוד (שלד כג). וכן כתב החזון איש (ס, טו). ונראה מדבריו שהוא פירש כך גם את המשנה לפי רב הונא, שטעונין גניזה הכונה היא שלא לאבדן דרך בזיון.
ומפרשת הגמרא את מה שאמר רב הונא שמחלוקתו עם רב חסדא ביחס להצלת תרגום (למאן דאמר לא ניתנו לקרות בהם) היא מחלוקת תנאים, והוא עצמו פוסק כמי שאומר שאין מצילין - מאן תנאי? לאיזה מחלוקת תנאים כונתו?

דרשני המקוצר[עריכה]