פרשני:בבלי:שבת לט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת לט ב

חברותא[עריכה]

אמר רב חסדא:  ממעשה שעשו אנשי טבריא, שהניחו סילון של צונן מבעוד יום בתוך חמי טבריה, ואסרי להו רבנן לשתות ולרחוץ במים, יש להוכיח כי בטלה (נאסרה) הטמנה בדבר המוסיף הבל, ואפילו מבעוד יום.
שכן אנשי טבריה הטמינו את הסילון עם המים בתוך חמי טבריה, ואסרו להם חכמים מפני החשש שמא יטמין ברמץ ויחתה בגחלים.  111  אמר עולא, אף על פי שאסרו חכמים את המים שנתחממו בסילון, הלכה כאנשי טבריא, ומותר לשתות ולרחוץ במי הסילון.  112 

 111.  מבואר שרב חסדא מפרש שחכמים אסרו להניח בחמי טבריה לא מצד שגזרו חמה אטו אור כדעת רבנן, ולא משום שזה תולדות האור כרב יוסף בדעת רבי יוסי, אלא מחמת החשש שמא יטמין ברמץ, וכרבה בדעת רבי יוסי, אלא שרב חסדא מפרש שכך היא ההלכה גם לדברי חכמים. ורש"י מפרש שראייתו של רב חסדא היא מכך שהסילון הרי הונח מערב שבת והמים שבו מתחממים מאליהם בשבת, ואם כן מאיזה טעם אסור להניחו שיתחממו בשבת, על כרחך משום שמטמין בדבר המוסיף הבל. אבל אי אפשר לומר שגזרו חמה אטו אור ואסרו גם דבר שהונח להתבשל מערב שבת בחמה אטו אור, וכפי שכתב הרשב"א "משהה על תולדות חמה לא שמענו מי שמחמיר עליו לשהות". וביותר שהרי אפילו אם הונח באור עצמו בערב שבת מותר להשהותו (בגרוף למאן דאמר להשהות. ובאינו גרוף ומבושל כמאכל בן דרוסאי למאן דאמר להחזיר תנן) שכן בחמי טבריה אין חשש חיתוי והוי כגרוף ומותר אפילו פחות ממאכל בן דרוסאי. והפני יהושע כתב דמשמע לרב חסדא שלא גזרו חמה אטו אור אלא רק בסודרים שהרואה סבור שהסודר נתחמם בתולדות האור. אבל בחמי טבריה שידוע לכל שהם מתחממים מתולדות חמה לא גזרו בהם חמה אטו אור, ועל כרחך שהאיסור הוא משום שאסור להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל. והראשונים נתקשו, וכי כאן נתחדשה ההלכה שאסור להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, הרי זו משנה להלן, ומה בא רב חסדא ללמוד ממשנתנו. ונאמרו בזה כמה תירוצים: א. בתוס' פירשו שהמשנה להלן אפשר שהיא מדברת באיסור הטמנה בין השמשות, וכאן נתחדש שאפילו מבעוד יום אסור. ב. עוד פירשו בשם הר' שמואל מוורדין שכאן נתחדש שאסור אפילו בדיעבד שהרי אסר להם באכילה ובשתיה. והוסיף הר"ן שקודם אסרו להם באכילה היו טומנים ואוכלים, אבל משאסרו להם אפילו בדיעבד פסקו מלטמון. וכן פסק השו"ע (רנז א). והגר"א ציין שמקורו מדברי הר' שמואל. (וכן כתב בסימן שכו ג). וראה להלן שאף שלענין תולדות חמה אין ההלכה כרב חסדא, מכל מקום לענין תולדות האור ההלכה כמותו. ונמצא שאם יטמין באור אסור בדיעבד ובתולדות חמה מותר בדיעבד. וכתב הרמב"ן שדווקא בחמי טבריה שהחמום הועיל להם שיכלו לרחוץ במים, אסרו חכמים אפילו בדיעבד, אבל אם הטמין דבר חם ולא נוסף בחמימותו כלום, אלא רק שימר את החום, מותר בדיעבד. וכן הביא הריטב"א מעשה בחופת חתנים שהטמינו בשר ומרק בשבת, ואסר ריב"א את המרק והתיר את הבשר מפני שהיה ראוי לאכילה בלאו הכי. וכן כתב הרשב"א ושיטה להר"ן. וכן פסק השו"ע (שם). ודייק הגר"א מלשון המשנה "כחמין שהוחמו בשבת", משמע שהאיסור הוא מפני שנתחממו בשבת עצמה. (וצריך ביאור, דלמסקנא האיסור במשנה אינו מצד הטמנה אלא משום גזירה חמה אטו האור וצ"ע). ג. ועוד הביאו בשם רבינו יונה שכאן נתחדש שאסור להטמין אפילו קדירה חייתא בדבר המוסיף הבל. ובגליון הש"ס ציין שזו מחלוקת בתוס' להלן מז ב ד"ה במה טומנים. ד. הרמב"ן הרשב"א והריטב"א נקטו שאכן כאן הוא מקור הגזירה שנשנית להלן. ה. בהגהות רא"מ הורוויץ דקדק מדברי התוס' (לעיל לט א ד"ה מעשה) שלא נתחממו המים אלא מעט ולא באו לידי בישול ולפי זה נתחדש כאן שאסור להטמין אפילו אם על ידי זה יתחמם רק מעט.   112.  צריך לבאר כיצד סבר עולא שההלכה כאנשי טבריה ולא כחכמים. א. בעל המאור כתב שעולא מפרש ששפכו את הצוננים לחמין כדי לצנן את חמי טבריה ולא כדי לבשל את הקרים, ובאופן זה אין איסור הטמנה שכן אין לחוש שמא יחתה שהרי רוצה לקרר ולא לחמם. וכן כתב המאירי. וכן הובא בחידושי הרמב"ן. אבל במלחמותיו דחה פירוש זה, וכי היו צריכין לשתות מחמי טבריה שרצו לצננן, והלא מרים הן וכחרבות לגוף. ב. הרמב"ן במלחמות והרשב"א כתבו שלדעת עולא רבנן לא גזרו לאסור הטמנה בתולדות חמה מבעוד יום, אלא רק בשבת עצמה ומשום גזירת חמה אטו אור, ורבי יוסי חולק וסובר שלא גזרו חמה אטו אור, ועולא סובר כרבי יוסי, ולכן מותר לרחוץ בחמי טבריה, ודלא כרב יוסף דמסיים לעיל שרבי יוסי אוסר משום שלשיטתו חמי טבריה הם תולדות האור. ג. באופן דומה תירצו הרמב"ן הרשב"א והריטב"א שעולא סובר כרבי יוסי וכדמפרש רב יוסף שרבי יוסי מודה היכן שיש חשש שיזיז עפר. אבל בחמי טבריה אין לחשוש לזה ולכן מותר לחמם בחמי טבריה בשבת. ד. עוד כתבו הרמב"ן והר"ן דאפילו אם ההלכה כרבנן שגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור הני מילי במחמם בשבת עצמה. אבל מותר להניח הסילון מערב שבת שכן לא גזרו תולדות חמה מערב שבת. ומטעם הטמנה סבר עולא שאין מקום לאסור. ויתכן שהטעם הוא מפני סברת הרשב"א לעיל בדעת רבה ורב יוסף שאין איסור הטמנה מבעוד יום בחול מפני שאינו מוסיף הבל מחמת עצמו וגם הוא מצטנן בשבת. ה. הריטב"א כתב שלדעת עולא מים במים אינה הטמנה ואפי' עי סילון. וכן כתב הרא"ה והרמב"ן במלחמות. ותמה השיטה להר"ן דלעיל אמרינן בפשטות בשלמא למאן דאמר שמא יטמין ניחא וכו' והרי יתכן שהטמנת מים במים אסורה.
אמר ליה רב נחמן לעולא, כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו, מפני שהודו לדברי חכמים.  113 

 113.  לא נתבאר בדברי רב נחמן האם כונתו שההלכה כרב חסדא ורבה ואסור לרחוץ גם במי הסילון שנתחממו מבעוד יום, או שמא אסור רק בשבת עצמה מצד גזירת תולדות חמה אטו תולדות האור, וכרבנן. ומדברי הראשונים (ר"ח, רי"ף, רמב"ן, רא"ש, רמב"ם ט ג וכב ג) שפסקו כרב נחמן ולא הזכירו את דברי רב חסדא, משמע שהאיסור להניח סילון בחמי טבריה הוא רק בשבת גזירה תולדות חמה אטו תולדות האור. אבל אין איסור הטמנה מבעוד יום. (ובעל המאור פסק כדעולא שההלכה כאנשי טבריה). והנה התוס' הביאו בשם הר' שמואל שבדברי רב חסדא נתחדש שאם הטמין מבעוד יום אסור אפילו בדיעבד, ואם אכן לא פסקינן להלכה כרב חסדא, נמצא שאין מקור לאסור בדיעבד. אכן השולחן ערוך פסק (רנז א) שבהטמנה מבעוד יום (בתולדות האור) אסור אפילו בדיעבד. וציין הגר"א שמקורו מדברי התוס' כאן בדעת רב חסדא, ומבואר שלהלכה פסקינן כמותו. וכן פסק (שכו ג) שאסור להטמין סילון של צונן בתוך אמה של חמין ואם המשיכו המים אסורים אפילו בדיעבד. וצריך ביאור מהיכן למד המחבר לאסור מבעוד יום כדרב חסדא? ואפשר לומר, שההלכה כדברי רב חסדא רק לענין תולדות האור ולא בתולדות חמה. ואכן לענין תולדות חמה לא הוזכר בטור ובשולחן ערוך (שיח) שאסור להטמין מבעוד יום בתולדות חמה. וראה בב"ח שתמה מדוע באמת השמיט הטור שאסור מבעוד יום. (ומה שכתוב בסימן שכו ג לגבי הטמנת סילון שאסור אפילו מבעוד יום ואפילו בדיעבד לא הוזכר שם שמדובר בתולדות חמה ועיין ב"י שם). אמנם המג"א (סק"י) פסק שאסור להטמין בתולדות חמה מבעוד יום, וכדעת הרא"ש (והמשנ"ב (יט) הביא בזה את דעת הרשב"א שהתיר להטמין בתולדות חמה). ואם כן משמע שפסק כרב חסדא? וצריך לומר, שאף לדברי המג"א המקור לאסור הטמנה הוא ממה שהזכיר הרא"ש את דברי רבה משמע שגם רבנן סוברים כן, אבל לא מדברי רב חסדא. ונפקא מינה שלדברי רב חסדא אסור אפילו בדיעבד. אבל לרבה לא. ולפי זה צריך לומר, שגם המגן אברהם יודה שאם הטמין בתולדות חמה בדיעבד יהיה מותר.
שנינו במשנה: מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים, אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין בשתיה וברחיצה. ואם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ומותרים בשתיה ואסורין ברחיצה.
בסוגיית רחיצה יש להבחין בין כמה דברים:
א. ביום טוב מותר מן הדין לחמם על האש מים לשתיה, ונחלקו התנאים האם הותר להחם גם לרחיצה, אבל בשבת אסור לחמם על האש ותולדותיה מים לשתיה וכל שכן לרחיצה.
ב. מים שהוחמו מערב שבת אינם אסורים מעיקר הדין, אלא רק משום "גזירת מרחץ" וכפי שיתבאר להלן מ א, אבל מים שהוחמו בשבת עצמה יש להם דין "מעשה שבת" ואסורים בשתיה וברחיצה.  114 

 114.  כך מבואר בתוס' (ד"ה אלא) שכתבו שאם שתיה אסורה כל שכן רחיצה, וכן מבואר ברוב הראשונים. (הרמב"ן הרשב"א הריטב"א והר"ן). אבל המגיני שלמה (הובא גם בפני יהושע) נקט שרחיצה מותרת מפני שמעשה שבת אסור באכילה ולא ברחיצה. ורבים תמהו שהרי מבואר כמה פעמים ברמב"ם ובטור שאסור להנות ממעשה שבת. ובשביתת השבת כתב שכונתו להתיר הנאה למוצאי שבת. וראה במנחת שלמה סימן מה.
ג. יש חילוק בין פעולת "רחיצה" הבאה לנקות את הגוף מזוהמתו, והיא נעשית על ידי טבילה במים, לבין פעולת "שטיפה" שהיא רק שפיכת המים בהעברה בעלמא על גופו ואין דרך רחיצה בכך.  115 

 115.  רש"י (קמז ב) מפרש "להשתטף - שופכן על גופו דלא דרך רחיצה היא שרי לכתחילה אפילו בחמין". ובעל המאור כתב: "שטיפה לאחר שנתחמם אדם כנגד המדורה הוא שוטף זיעתו וזוהמתו בחמין או בצונן".
ודנה הגמרא: מאי רחיצה? כיצד רחצו בסילון שבחמי טבריה.  116 

 116.  הנידון בגמרא אינו בדין רחיצה בחמי טבריה גרידא, שכן זו מותרת וכמבואר במסקנת הגמרא להלן מ א, אלא בסילון שהוכנס למי טבריה כדי שיתחמם, ורבנן לא אסרו להם לרחוץ אלא משום הכנסת הסילון לתוך החמין אם משום גזירת תולדות חמה אטו אור או משום איסור הטמנה, ומשמע שללא הכנסת הסילון מותר לרחוץ בחמין אלו לפי שהוחמו מערב שבת, ולכן דנה הגמרא כיצד הותר לרחוץ בחמין שהוחמו מערב שבת.
אילימא רחיצת כל גופו ולא רק רחיצת פניו ידיו ורגליו, או שטיפה בעלמא, אלא רחיצה גמורה, ואסרוה עליהם מפני שנתחממו בשבת -
אזי יקשה מדברי חכמים במשנה: "אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת", ויש לנו לדייק: אלא, דווקא חמין שהוחמו בשבת הוא דאסורין לרחוץ בהם בשבת, הא חמין שהוחמו מערב שבת, מותרין לרחוץ בהם את כל גופו בשבת.
אם כן תיקשי: והתניא בברייתא: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר בשבת, רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו.  117  הרי שאפילו אם הוחמו בערב שבת אסורים ברחיצת כל הגוף, וכיצד אסרינן במשנתנו רחיצת כל הגוף מפני שהוחמו בשבת הא גם אם הוחמו מערב שבת אסורים ברחיצה.  118 

 117.  ולהלן (מ א) יתבאר שמקור האיסור הוא משום גזירת מרחצאות שמא יבאו להחם מים בשבת. ובתוס' ישנים תמה שמא המעשה דאנשי טבריה היה קודם גזירת מרחצאות. ותירץ, דמסתמא אחר גזירה, דגזירה קדמונית היתה. ולהלן מ ב איתא שרבי נכנס למרחץ, ואמרינן שודאי היה לאחר הגזירה, ועיין שם בהערות שמדברי רש"י משמע קצת שבימי רבי נאמרה הגזירה, והפני יהושע הוכיח שכבר לפני כן נגזרה שהרי בסמוך נחלקו רבי מאיר רבי יהודה ורבי שמעון לענין שטיפה בחמין האם נאסרה יחד עם רחיצת חמין, והם היו רבותיו של רבי. וראה עוד בדברי הפנ"י בסוגיין.   118.  א. התוס' הקשו מדוע הגמרא לא הוכיחה גם מהסיפא דאי כל גופו מי שרי רחיצת כל גופו בחמין שהוחמו מערב יום טוב. ותירצו שכך הוא דרך הש"ס לדייק מהרישא. והריטב"א (להלן מ א) הוכיח מקושיה זו שמותר לרחוץ בחמין שהוחמו בערב יום טוב. וראה להלן שנחלקו הראשונים האם מותר לרחוץ את כל גופו או רק אבר אבר. ובאמת הגרע"א תמה על התוס' כיצד סברו לדייק מהסיפא הרי בהוחמו בערב יום טוב מותר לרחוץ. ובראש יוסף דקדק מקושיתם שהם חולקים על הראשונים דלהלן ולשיטתם אסור לרחוץ כלל בחמין שהוחמו בערב יום טוב חוץ מפניו ידיו ורגליו. (ודלא כפסק המ"ב תקיא יח שלכולי עלמא מותר לרחוץ כל הגוף אבר אבר.) ב. עוד הקשו התוס' מדוע הגמרא לא הוכיחה שאסור לרחוץ את כל גופו ואפילו פניו ידיו ורגליו ממה שאסור בשתיה וכל שכן ברחיצה. ותירצו הרמב"ן הריטב"א והר"ן שאכן פשוט לגמרא שאסור אפילו להושיט אצבע קטנה במים שהרי אם אסורים בשתיה כל שכן ברחיצה, אלא שהגמרא דנה דאם נפרש שאסור לרחוץ את כל גופו נלמד מזה שבהוחמו בערב שבת מותר לרחוץ את כל גופו ועל זה קשה כדלהלן דמצינו שהותר לרחוץ רק פניו ידיו ורגליו. ובמגיני שלמה תירץ, שמעשה שבת אסור באכילה ומותר בהנאה ואם כן יתכן שהוחמו בשבת אסור באכילה ומותר ברחיצה, ולכן לא הוכיחה הגמרא מהמשנה שאסור לרחוץ את כל גופו.
אלא על כרחך, מה שאסרו להם חכמים רחיצה בחמין שהוחמו בשבת, היינו אפילו רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין, ויש לדייק מכאן שאם הוחמו מערב שבת, מותרים ברחיצת פניו ידיו ורגליו.
אם כן אימא סיפא, אם ביום טוב, הרי הן כחמין שהוחמו ביום טוב, ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה.
ואם ברישא נאסרה רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין שנתחממו בשבת (על ידי הסילון שהונח מערב שבת), אזי מסתבר שגם מה שנאמר בסיפא לענין יום טוב "ואסורין ברחיצה", המדובר באיסור רחיצת פניו ידיו ורגליו.
ולפי זה קשה: לימא תנן סתמא דמתניתין כבית שמאי, הסוברים שאסור לחמם מים ביום טוב לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו.
דתנן: בית שמאי אומרים, לא יחם אדם חמין לרגליו ביום טוב, לפי שהתורה התירה לבשל לצורך אוכל נפש, ורחיצת רגליו אינה בכלל אוכל נפש. אלא אם כן אותם המים ראויין ועומדים לשתיה, אזי כיון שחיממם לצורך שתיה מותר לרחוץ במותר את פניו ידיו ורגליו.  119  ובית הלל מתירין להחם מים לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו.  120 

 119.  א. לדעת התוס' (ד"ה אלא) בית שמאי מתירין רק כשמחמם לצורך שתיה ממש. ובשיטה לר"ן הביא בשם יש מפרשים שבית שמאי מתירין כל חמין הראוים לשתיה למרות שלא נתחמו לשם שתיה. והתוס' הקשו על זה שהרי בית שמאי אינם סוברים "מתוך" ומה יועיל שהמים ראוים לשתיה אם אינו מחמם לשם שתיה. אמנם בירושלמי ביצה נחלקו בזה אמוראים האם בית שמאי מצריכים שישתה ממש או שיהיו רק ראוים לשתיה. ב. התוס' (שם) נקטו שיכול לחמם יותר מכדי שתיה כדי רחיצת רגליו וכדמצינו שאפשר להרבות בשיעורים כשמחממים עבור מילה לצורך אמו. ותמה התוס' רא"ש דהתם לצורך מצוה התירו להוסיף. אבל כשמחמם לצורך שתיה בעלמא מנין שמותר להוסיף, וכתב דאפשר שביום טוב הקילו כדמצינו ממלאה אשה קדירה מלאה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. וע"ש שדחה ראיתו. והריטב"א הוכיח שמותר להוסיף מהא דביצה ממלא נחתום חבית מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד. ועיין רעק"א. ומכל מקום לא התירו להוסיף כדי רחיצת כל גופו מפני גזירת הבלנים שיבואו לחמם לכתחילה לשם רחיצה. ג. צריך ביאור, כיצד אפשר לפרש לפי בית שמאי את הנאמר במשנה "מותרין בשתיה ואסורין ברחיצה", הרי ממה נפשך, אם חימם לצורך שתיה מותרים גם ברחיצה, ואם חימם לצורך רחיצה הרי חימם באיסור, ולכאורה אסורים אף בשתיה. וצריך לומר, שאם חימם לרחיצה ואחר כך שותה הרי הוא מתקן את המעשה שחימם מעיקרא לשם רחיצה, ואם כן אדרבה עדיף שישתה כדי שלא יעבור באיסור. וכן מבואר בביאור הלכה (תקיא ד"ה להחם) שאם עבר וחימם לכל גופו מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו, וע"ש שכתב שמוכח כן בגמרא. ואפשר שראייתו היא מהקושיה הנ"ל.   120.  כך דייקו התוס' (ד"ה ובית הלל) שגם לבית הלל לא התירו לחמם לצורך רחיצת כל גופו אלא רק לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו. והוכיחו כן מסוגיית הגמרא להלן מ א שהושווה דין שבת ליום טוב וגזרו על שניהם גזירת מרחצאות שמא יבא לחמם ביום טוב לצורך רחיצת כל גופו. אך יש להבין, מדוע אכן אסור לחמם לצורך כל גופו, הרי מצינו (ביצה יב א) שמותר להבעיר מדורה ביום טוב להתחמם כנגדה, וכמו כל הנאה השוה לכל נפש שמותר לעשותה ביום טוב. וכן משמע להלן מ א שמותר מן הדין להזיע ביום טוב ומדוע רחיצה אסורה, והרמב"ן הוסיף שאי אפשר לומר שגזרו יום טוב אטו שבת דמלאכת אוכל נפש לא גזרו אטו שבת. ונאמרו בזה שני דרכים בראשונים: א. התוס' נקטו שרחיצת כל הגוף היא דבר הבא לתענוג, ואינה נקראת דבר השוה לכל נפש, ולכן אסור לחמם לצורך רחיצת כל גופו מן התורה, אבל זיעה אינה באה לתענוג אלא לבריאות, והרי היא דבר השווה לכל נפש, ולפיכך מותר לחמם בשביל זיעה מן התורה, וגזרו חכמים זעה אטו רחיצה. (ועיין בפני יהושע שדן האם התענוג הוא חסרון, כלומר, שאפילו דבר השווה לכל נפש אלא שהוא משמש לתענוג אסור, או שמא בדרך כלל דבר שהוא לתענוג בלבד אינו שווה לכל נפש. אבל אם הוא שווה לכל נפש התענוג אינו מגרע. וע"ש מה שכתב לגבי עישון הטבק ביום טוב.) וכדעת התוס' שאסור מן התורה לחמם ביום טוב מים לרחיצת כל הגוף, כן כתבו הרשב"א הר"ן (בחידושיו) והריטב"א בסוגיין. ב. וכתב הרמב"ן אלו דברי נביאות לאסור רחיצת כל הגוף ולהתיר זעה. שיותר יש להתיר רחיצת כל הגוף מפני שכל הגוף נהנה ממנה כמו אכילה ושתיה מאשר הנאת אבר אחד. ולפיכך נקט הרמב"ן שאכן מדאורייתא מותר לחמם מים לשטיפת כל גופו, שכן הנאת כל הגוף דומה לאכילה ושתיה שכל הגוף נהנה ממנו (ומבואר שרחיצה היא בכלל אוכל נפש וראה בריטב"א ובר"ן שכתבו שההיתר לבית הלל הוא משום "מתוך" ונפקא מינה האם צריך שיהיו ראויים לשתיה. ועיין ב"ח תקיא א) ומה שגזרו להלן על רחיצה ביום טוב היינו משום שמא ידיח הקרקע או יסחוט אלונטית. וכדבריו מבואר ברמב"ם (יו"ט א טז) "רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה ועושין אותם ביום טוב. שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף. לפיכך מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהם פניו ידיו ורגליו. אבל כל גופו אסור, משום גזירת מרחץ". הרי שמן התורה מותר לרחוץ כל גופו. ומה שכתב שאסרו משום גזירת מרחץ כונתו לדברי הרמב"ן שהוא גזירת אלונטית. וכן כתב בשיטה להר"ן בשם הרא"ה. וכן כתב הר"ן בדעת הרי"ף. והרשב"א תמה, דאם הגזירה היא משום שמא יסחוט אלונטית, מדוע לא גזרו אף על חמי טבריה. ובשער הציון (תקיא ט) הביא בשם העולת שבת שהנפקא מינה בין התוס' לרמב"ם היא בחולה שאין בו סכנה האם מותר להחמם לו מים לרחיצת כל גופו.
ולפי זה, נמצא שאם נפרש את האיסור רחיצה במשנה ברחיצת פניו ידיו ורגליו נמצא שסתמא דמתניתין כבית שמאי, שאסרו לחמם לצורך רחיצת רגליו, וקשיא איך סתם רבי משנה כבית שמאי!?
אלא אמר רב איקא בר חנניא: לעולם אסור לרחוץ כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת, ומותר לרחוץ בהם רק פניו ידיו ורגליו  121 . ולענין רחיצה ביום טוב ההלכה כבית הלל שמותר לחמם לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו.

 121.  הגמרא הביאה לעיל ברייתא, "חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בהם כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו". ומשמע בפשטות שפניו ידיו ורגליו מותרים אפילו ברחיצה גמורה, ולא חששו שיחמם לצורך פניו ידיו ורגליו. אבל רחיצת כל גופו אסורה כדלהלן בגמרא (מ א), והמשנה מדברת לענין שטיפה. ולפי זה נמצא שמותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו לכולי עלמא, ולענין שטיפה נחלקו התנאים. והרשב"א כתב, שאפשר לפרש שהברייתא התירה רק לשטוף פניו ידיו ורגליו ולא לרחוץ. כי הברייתא היא אליבא דרבי מאיר ורבי יהודה בסמוך שאוסרים שטיפת כל גופו בחמין, ומתירין שטיפת פניו ידיו ורגליו, ודלא כרבי שמעון שהתיר שטיפת כל גופו. אבל רחיצת פניו ידיו ורגליו ממש אסור לכולי עלמא. וכן מבואר מדברי הר"ן, שהקשה בשם רבינו יהונתן, מדוע הוצרך הרי"ף להביא את דברי רבי יהודה דבסמוך שאסר שטיפה בחמין, הרי ההלכה כמו הברייתא הנ"ל שמותר לרחוץ רק פניו ידיו ורגליו, הרי שאסור לשטוף כל גופו בחמין. ומבואר מדבריו שרחיצת פניו ידיו ורגליו שהתירה הברייתא היינו בשטיפה. ולפי זה לא מצינו מי שיתיר לרחוץ ממש פניו ידיו ורגליו. אבל להלכה פסקו הרמב"ם (כב ב) הטור והשו"ע (שכו א) שמותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו מערב שבת.
אבל משנתנו אינה מדברת ברחיצה אלא במי שרוצה להשתטף בהן (לשטוף בעלמא ולא לרחוץ את) כל גופו עסקינן, ועל כך אמרו להם חכמים "אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת", ואסורין בשטיפה, אבל אם הוחמו בערב שבת מותרין בשטיפת כל הגוף בחמין.
והאי תנא, רבי שמעון, הוא, שמתיר להשתטף בחמין בשבת:
דתניא: לא ישתטף אדם כל גופו בשבת, בין בחמין שהוחמו בערב שבת  122  ובין בצונן, דברי רבי מאיר.  123 

 122.  כך פירש רש"י שמדובר בחמין שהוחמו בערב שבת, והתוס' הוכיחו כן ממה שאסר רבי מאיר שטיפה בצונן משמע שהוא הדין בחמים שהוחמו מערב שבת. וכן כתבו רוב הראשונים. אבל בספר התרומה (רלב) כתב בשם רבינו שמואל שהמחלוקת היא בחמין שהוחמו בשבת עצמה. ועיין ריטב"א שתמה על דבריו.   123.  ביאור שיטת רבי מאיר שאסר אפילו שטיפה בצונן: א. הרמב"ן במלחמות, הרשב"א, הר"ן והמאירי מפרשים, שבחמין אסור אף על פי שהוחמו מערב שבת גזירה אטו הוחמו בשבת, וכדאמרינן להלן שגזרו על המרחצאות. ובצונן אסור שנראה כאילו רחץ כבר בחמין שכן דרך הרוחצין להשתטף אחר כך בצונן. ב. בעל המאור ורבינו תם (בספר הישר (רכו) והובא בתוס' רא"ש) נקטו שהאיסור בצונן אינו משום שנראה שכבר רחץ בחמין אלא משום שהוא מפשיר מים שעליו, שכן לאחר שנתחמם בא לשטוף את עצמו והמים מתבשלים עליו. (ויש חילוק בין המאור לרבינו תם, כי המאור מדבר על שיטוף לאחר שעמד כנגד המדורה, ורבינו תם על שיטוף שלאחר זיעה בעלמא, ויש בזה נפקא מינה ראה להלן מ ב בהערה) והרמב"ן במלחמות תמה שאין אדם עשוי לצלות עצמו באור עד שיפשיר המים שיבאו עליו. וע"ש שהרבה לתמוה על שיטה זו. ג. הריטב"א נקט שהאיסור בצונן גזירה אטו חמים.
רבי שמעון מתיר לשטוף את כל גופו בין בחמין ובין בצונן, משום שלא גזרו אלא על הרחיצה בחמין ולא על שטיפה.  124  רבי יהודה אומר: בחמין אסור להשתטף, אבל בצונן מותר.  125 

 124.  הר"ן כתב דרבי שמעון סבר שבשטיפה לא גזרו כלל כיון שבערב שבת הוחמו ומשמע שברחיצה רבי שמעון מודה שגזרו לאסור. אבל ברשב"א מבואר דרבי שמעון לית ליה גזירת מרחצאות כלל.   125.  בטעמו של רב יהודה לאסור חמין ולהתיר צונן, כתב הר"ן ששטיפה בחמין אסורה כרחיצה, אבל בצונן לא גזרו אטו חמין או שנראה שהתרחץ לפני כן בחמין. ומבאר הרשב"א דהרבה פעמים אדם רוחץ בקרים כדי להקר, ואינו נראה כאילו רחץ לפני כן בחמין. אבל המאירי כתב "שאין מחמירין בשטיפה במקום שאף הרחיצה מותרת", ולפי דבריו רבי יהודה סבר ששטיפה דומה ממש לרחיצה וכשם שאסור לרחוץ בחמין כן אסור לרחוץ בצונן, וכשם שמותר לרחוץ בצונן כך מותר להשתטף בצונן. ומבואר שפשוט דלרבי יהודה מותר לרחוץ בצונן. וראה בבית יוסף (שכו) שכתב מסברא שלפי רבי יהודה מותר לרחוץ בצונן, אלא שהמרדכי (שג) נקט שלרבי יהודה גם כן אסור לרחוץ בצונן ומותר רק להשתטף.
ומשנתנו היא כרבי שמעון שהתיר להשתטף בחמין שהוחמו מערב שבת, אבל בהוחמו בשבת עצמה אסור להשתטף, ועל כן אסרו חכמים לאנשי טבריה להשתטף בחמין שהוחמו על ידי הסילון בשבת.
אמר רב חסדא מחלוקת דרבי מאיר ורבי יהודה עם רבי שמעון לגבי שטיפה בחמין שהוחמו מערב שבת, (דרבי שמעון מתיר ורבי יהודה ורבי מאיר אוסרים), היא כשנוטל מים חמים בכלי ומשתטף. כי אז יש מקום לחוש שהרואה אותם משתטפים בחמים יסבור שנתחממו בשבת, ויבא לטעות ולהתיר לחמם מים בשבת.  126 

 126.  רש"י מפרש ואתי להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין. וקשה מדוע נקט רש"י שהחשש הוא דווקא באופן זה הרי כמו כן יש לחשוש שמא יחמם באור וכדלהלן מ א שהיו הבלנין מחממים, וכתב הפני יהושע דלא נחשדו ישראל על השבתות לחמם ממש על גבי האש, וכן להלן בגזירת הבלנים, אין הכונה שהיו מחממין ממש, אלא היו נותנים צונן לתוך החמין, וסברו שתולדת האש מותרת. ומכאן הביא הנודע ביהודה (תנינא כד) ראיה לדברי הקרבן נתנאל שהתיר טבילה בחמין בשבת, מפני שכל החשש ברחיצה ושטיפה הוא רק שמא יתן צונן לתוך החמין, אבל במקום שאין חשש שיתנו צונן לחמין, כמו במקוה שאין טובלים בשאובים, לא אסרו, ועיין שם שלא התיר לעשות כן למעשה.
אבל אם משתטף במים חמים הנתונים בקרקע, כגון אמבטיאות של מרחץ, דברי הכל מותר להשתטף בהם בחמין שהוחמו מערב שבת, שכן רגילים להניח מים חמין כמה ימים בקרקע  127  ולא יטעו לומר שהיום נתחממו.  128  ומקשינן, והא מעשה דאנשי טבריא היה באופן שהשתטפו בחמי טבריה שהם נמצאים בקרקע הוה, ואסרי להו רבנן לרחוץ בהם כחמין שהוחמו בשבת, ומוכח שאסור להשתטף בחמין בקרקע.  129  ומפרשת הגמרא: אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר רב חסדא, מחלוקת דרבי שמעון עם רבי יהודה ורבי מאיר לגבי שטיפה בחמין שהוחמו בערב שבת היא רק כשמשתטף בחמין בקרקע, דרבי שמעון מתיר ורבי יהודה ורבי מאיר אוסרים, אבל בכלי, דברי הכל אסור להשתטף, שהרואה אומר היום הוחמו, ויתיר לחמם מים בשבת.  130  אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה, דאמר משתטף אדם בשבת בצונן ולא בחמין, ואפילו אם הוחמו מערב שבת.  131  אמר ליה רב יוסף לרבה בר בר חנה: האם בפירוש שמיע לך מרבי יוחנן שההלכה כרבי יהודה, או שמא לא אמר לך בפירוש כן, אלא רק מכללא שמיע לך? מאחד מהכללים שאמר רבי יוחנן למדת שכך היא ההלכה.

 127.  טעם זה מופיע בראשונים, ורש"י כתב "דבטלי להו מתורת חמין".   128.  ניתן לבאר את דברי רב חסדא בכמה אופנים: א. כמו שכתבנו למעלה, שרב חסדא בא לפרש כי המחלוקת בחמין, שרבי מאיר ורבי יהודה אוסרים ורבי שמעון מתיר, היא רק כשמשתטף בכלי, דנראה שנתחממו היום ויבאו להחם בשבת, מה שאין כן כשרוחץ בקרקע, שהרגילות להניח שם מים כמה ימים, מותר אפילו לדעת רבי יהודה להשתטף שם בחמין. אבל לרבי מאיר אסור, שהרי אסר אפילו צונן. ולפי זה נמצא ש"דברי הכל" היינו רבי יהודה ורבי שמעון. ב. וכעין זה מפרש הרמב"ן שרב חסדא מתיחס למחלוקת של רבי יהודה עם רבי שמעון לענין חמין, שעד כאן לא אסר רבי יהודה חמין אלא בכלי, שהרואה סבור שנתחממו באור בשבת, אבל בקרקע מותר להשתטף בחמין, שכן לא מוכח שהם חמי האור, ויתכן שהוחמו בחמה. אבל לרבי מאיר אסור אפילו בקרקע שכן אסר צונן. ג. ובמלחמות מפרש הרמב"ן באופן אחר, שדברי רב חסדא מתייחסים למחלוקת לענין חמין, דעד כאן לא אסר רבי יהודה בחמין משום גזירת מרחצאות אלא בכלי שכך הוא דרך המתרחצים לשפוך על עצמם מים חמים לאחר שהזיעו, וחששו שמא יבא להחם מים בשבת, אבל אין דרכן של המזיעים להשתטף בקרקע ולפיכך לא גזרו בזה גזירת מרחצאות. וכן כתבו הרשב"א והר"ן. וגם לפי פירושם רב חסדא לא דיבר אליבא דרבי מאיר. ד. והריטב"א מפרש שרב חסדא דיבר גם בצונן ואליבא דרבי מאיר, דלא אסר רבי מאיר צונן אלא דווקא בכלי, שדרך להשתטף בצונן אחר רחיצה בחמין, אבל בקרקע מותר להשתטף ואפילו בחמין. וכן כתב השיטה להר"ן. אלא שיש לדון האם הותר גם להשתטף בקרים בקרקע, שהרי יטעו לומר שהתרחץ בחמין לפני כן. וצריך לומר שהריטב"א לשיטתו בדעת רבי מאיר שגזרו קרים אטו חמים ולא משום שיטעו לומר שהתרחץ לפני כן, ולפי זה בקרקע לא גזרו בין בחמין ובין בצונן. ה. וכעין זה כתב הרמב"ן במלחמות בפירוש שני, דאפשר לפרש את דברי רב חסדא גם אליבא דרבי מאיר, דבקרקע לא גזרו לא חמין ולא צונן. ולא חששו שמא יאמרו שנתרחץ לפני כן בחמין אלא במרחצאות ולא בקרקע בעלמא. ו. בעל המאור ורבינו תם לפי שיטתם בביאור דעת רבי מאיר שאסר צונן משום שהוא כמפשיר מים מעליו, מפרשים שרב חסדא מתיחס רק לצונן ואליבא דרבי מאיר, שכן רק במשתטף במעט מים חשש רבי מאיר שהוא מפשיר מים שעליו, אבל כשמשתטף בקרקע שהמים צוננים מרובים אין חשש שמפשיר את המים. ולא יבואו לטעות להתיר רחיצה בחמין בשבת. ז. התוס' רא"ש הביא בשם יש מפרשים בביאור דברי רב חסדא "בקרקע מותר" היינו כשנתן מבעוד יום סילון של צונן במים חמים כדי שיתחממו במשך השבת המים שבסילון, וכמו מעשה דאנשי טבריה, ובאופן זה אפילו רבי מאיר מתיר בחמין, שכן אין חשש שיבא לעשות כן בשבת מפני שהניחו מבערב שבת. ח. הרמב"ן ובעל המאור הביאו גירסת הספרים: מחלוקת בכלי, אבל בקרקע לכולי עלמא אסור.   129.  קושיית הגמרא צריכה ביאור. שהרי בחמי טבריה אסרו חכמים מחמת שנחממו בשבת עצמה (גזרו חמה אטו אור), ואדרבה משמע שאם נתחממו בערב שבת מותר וכמו שדייקה הגמרא לעיל, ואם כן אדרבה, מוכח שמותר להשתטף בחמין שהוחמו מערב שבת. ובתוס' תירצו, דרב חסדא התיר לרחוץ בחמין בקרקע אפילו אם הוחמו בשבת עצמה (בהיתר), ולכן מקשינן דבמשנה אסרו להם חכמים. והרשב"א תירץ דחכמים במשנה הם רבי שמעון, וכשם שרבי שמעון אסר בהוחמו בשבת, כך אסרו רבי יהודה ורבי מאיר אפילו מערב שבת. ואם כן מוכח שאפילו בהוחמו בערב שבת אסור בקרקע לרבי מאיר ורבי יהודה. וכן כתבו הרמב"ן במלחמות הריטב"א ותוס' הרא"ש. אך עדיין אינו מובן, שכן חכמים אסרו מטעם בישול בחמה אטו אור או מטעם הטמנה, ובפרט שרב חסדא עצמו אמר לעיל שאסרו משום הטמנה, אבל לא אסרו את עצם הרחיצה, וכיצד הוכיחה הגמרא מחכמים שאסרו לאנשי טבריה לרחוץ מחמת הסילון שאסור להשתטף בחמין בקרקעות. וכתב הפני יהושע שהאיסור הטמנה דאמר רב חסדא לעיל (וכן גזירת חמה אטו אור) אינה אוסרת אלא אכילה ושתיה ולא רחיצה. ומדאסרו להם את הרחיצה מוכח שסברו שאסור להשתטף בחמין אפילו בקרקע. ויש לבאר את קושיית הגמרא לפי כל הביאורים שבהערה הקודמת. א. לפירוש רש"י הקושיה היא על עצם ההיתר לרחוץ בחמין בקרקע, ובמשנה מבואר שאסור. ב. לדברי הרמב"ן מקשינן דבמשנה מדובר בתולדות חמה ואף על פי כן אסרו חכמים להשתטף בקרקע. ג. לדעת הרמב"ן במלחמות והרשב"א הראיה מהמשנה שאסרו להשתטף בחמין שבקרקע למרות שאין רגילות לעשות כן לאחר הזיעה. ד. לביאור הריטב"א והשיטה להר"ן צריך לפרש שהקושיה היא רק על חמין דבמשנה אסרו אפילו בקרקע, אבל מצונן לכאורה אין קושיה. ה. לפירוש שני של הרמב"ן במלחמות הפירכא היא מכך שמצינו גזירת מרחצאות בקרקע, וכיון שבחמין יש גזירה הוא הדין בצונן, ודלא כרב חסדא שהתיר בצונן ובחמין בקרקע. ו. לשיטת בעל המאור ורבינו תם הקושיה היא דבחמי טבריה הכניסו את הסילון הצונן כדי לקרר את חמי טבריה ואף על פי כן אסרו חכמים, ומוכח אם כן שאסור להשתטף בקרקע של קרין המצננים את החמים שעל גופו. וראה בתוס' הרא"ש שתמה על פירושם. ז. לתוס' הרא"ש הקושיה היא כפשוטה, כיצד אמר רב חסדא שבמעשה של אנשי טבריה לכולי עלמא מותר, הרי במשנה מבואר שחכמים אסרו לאנשי טבריה לרחוץ בחמין למרות שהונח הסילון מבעוד יום. ח. לגירסת הספרים הקושיה היא דחמי טבריה דווקא אסרו משום שנתחממו בשבת, משמע שאם נתחממו בערב שבת מותר אף על פי שנתחמם בקרקע.   130.  המאירי הביא יש אומרים שבכלי אסור אפילו בצונן. וזהו לפי שיטת בעל המאור, הריטב"א, השיטה להר"ן, והרמב"ן במלחמות בפירושו השני, שרב חסדא התיחס גם לצונן, ואם כן למסקנא נמצא שצונן בכלי אסור. להלכה כתבו הטור והשו"ע (שכו א) דבחמין אסור בין בקרקע ובין בכלי, ובצונן מותר אפילו בכלי.   131.  היינו הלכה כרבי יהודה לענין שטיפה בחמין שהוחמו בערב שבת שאסור להשתטף בהם בשבת, ובצונן מותר, ודלא כמשמעות המשנה שמותר אפילו בחמין וכרבי שמעון. וראה בתוס' וברשב"א מדוע לא פסקינן כסתם משנה. אבל לענין חמין שהוחמו בערב יום טוב ראה להלן שמותר לרחוץ ביום טוב (או כל גופו אבר אבר או כל גופו ממש), ובזה אין הלכה כרבי יהודה אלא כרבי שמעון. או שרבי יהודה מודה לרבי שמעון.
אמר לו רבה בר בר חנא לרב יוסף, מאי כללא, מאיזה כלל שאמר רבי יוחנן הינך סבור שהסקתי הלכה כרבי יהודה.
אמר לו רב יוסף: דאמר רב תנחום אמר רב יוחנן אמר רב ינאי אמר רבי: כל מקום שאתה מוצא שנים (שני תנאים) חלוקין, שנחלקו זה עם זה, ואחד, תנא שלישי מכריע ביניהם, כגון שבחלק אחד הוא פוסק כתנא הראשון ובחלק אחר פוסק כמו התנא השני, אזי הלכה כדברי המכריע, ("מכריע" מלשון מכביד את כף המאזניים), מפני שבכל דבר שהוא אומר יש לו תנא המסייע לדבריו, והחולק עליו הוא יחיד במקום שניים, והולכים אחר הרוב.  132  חוץ ממחלוקת אחת במשנה שנחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע לעיל (כט א) בדין "מקולי מטלניות", ורבי עקיבא הכריע ביניהם. שאף על פי שרבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל, ורבי עקיבא מכריע, מכל מקום אין הלכה כדברי רבי עקיבא, על אף שהוא המכריע.

 132.  רש"י מפרש שרבי שמעון המתיר בחמין הוא יחיד כנגד רבי יהודה ורבי מאיר האוסרין, ורבי מאיר האוסר בצונן הוא יחיד כנגד רבי יהודה ורבי שמעון המתירין. ולפי זה ההלכה כהמכריע הוא משום רוב. והתוס' פירשו שמאחר ורבי מאיר ורבי שמעון הזכירו בדבריהם חמין וצונן, משמע שגם הם סוברים שהיה מקום לחלק ביניהם, ובזה אמרינן שההלכה כדברי המכריע. אבל אם השלישי מחלק בדבר שלא הזכירו החולקים אינו נקרא מכריע. וכן כתב הרא"ש בפ"ק דקידושין (ל). ולדבריהם הולכים אחר המכריע משום שהיא הדעה האמצעית המכרעת, אבל לא מצד רוב. וכן משמע בריטב"א בחולין (קלז א). אמנם רש"י בב"ק (קטז) מוסיף את סברת התוס' לדבריו, דבזמן שהחולקים גילו דעתם שיש מקום לחלק בין הדברים אזי הולכים כדברי המכריע מדין אחרי רבים להטות, ואם לא גילו דעתם אזי אין כאן רוב משום שהשלישי אמר מטעמא דנפשיה. והקשה הקובץ שיעורים (פסחים נב) מדוע כשטעמיהם אינם שווים אי אפשר לצרף רוב דיעות כמו שפסק הרמ"א (חו"מ כה) בשם מהרי"ק.
וטעמו של דבר:
חדא, דרבי עקיבא תלמיד הוא לגבי החולקים ואין התלמיד מכריע במקום רבו.

דרשני המקוצר[עריכה]