פרשני:בבלי:שבת פח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת פח א

חברותא[עריכה]

לרבנן, שמונה חדשים חסרים עבוד,  1  ולא היה הבדל בין שני ראשי החדשים של ניסן בשנה הראשונה ובשנה השניה אלא שני ימים בלבד. ור"ח ניסן בשנה ראשונה חל בששי בשבת, ובשניה חל בראשון בשבת. ואילו ר"ח סיון של השנה הראשונה חל בשני בשבת.

 1.  היה יכול לומר לרבנן כמו לרבי יוסי, דעביד שבעה חסרים, ור"ח ניסן אשתקד היה בחמישי בשבת, אלא שעברוה לחדש אייר כדאמר לעיל. אלא משום דלרבי יוסי נקט שבעה חסרין נקט נמי לרבנן שמונה חסרין, תוד"ה לרבנן, לעיל פז ב. ועיין מהרש"א ומהרש"ל ורש"ש על התוס'.
תא שמע: דתניא בסדר עולם: ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, בארבעה עשר שחטו פסחיהם, בחמשה עשר יצאו, ואותו היום ערב שבת היה.
ודייקינן: ומדריש ירחא דניסן, ערב שבת היה. אם כן, ריש ירחא דאייר, חד בשבא הוי. וריש ירחא דסיון בתרי בשבא הוי.
קשיא לרבי יוסי!
ומתרצינן: אמר לך רבי יוסי: הא מני - רבנן היא.
תא שמע: תניא: רבי יוסי אומר:
בשני בסיון - עלה משה, ושמע "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", וירד והגיד לעם.
בשלישי בו - עלה ושמע מצות הגבלה וירד ואמרה לעם.
ברביעי - ירד ואמר להם מצות פרישה. ושוב לא עלה עד מתן תורה.
ומקשינן: ומאחר שלא עלה ביום הרביעי
- מהיכן ירד?
ומתרצינן: אלא אימא: ברביעי עלה וירד. ושוב לא עלה.
וממשיכה הברייתא:
בחמישי בנה משה מזבח והקריב עליו קרבן. כדכתיב "ויבן מזבח תחת ההר".
בששי לא היה לו פנאי לעלות.
ודייקינן: מאי לאו, משום תורה לא היה לו פנאי לעלות, כלומר שאז עלו כל ישראל לקבל את התורה.
וקשיא מדרבי יוסי אדרבי יוסי דסוגיין, דאמר בשביעי בחדש ניתנה תורה?
ומתרצינן: לא! אלא משום טורח שבת לא היה לו פנאי לעלות בששי, ולעולם בשביעי ניתנה תורה.
דרש ההוא גלילאה (איש הגליל) עליה דרב חסדא, לפני רב חסדא (לפי שרב חסדא היה יושב והדרשן עומד, נדמה כאילו העומד הוא למעלה מהיושב):
בריך רחמנא, דיהיב אוריאן תליתאי,, תורה משולשת דהיינו, תורה נביאים וכתובים, לעם תליתאי, כהנים לוים ישראלים, על ידי תליתאי, משה, שהוא שלישי לבטן אחר מרים ואהרן. ביום תליתאי לפרישה. בירחא תליתאי, סיון.
ואמרינן: כמאן דרש? כרבנן, שלדבריהם הופרשו בחמישי בשבת וניתנה תורה בשבת שהוא שלישי לפרישה. דאילו לרבי יוסי הופרשו ברביעי בשבת וניתנה תורה בשבת שהוא רביעי לפרישה.
כתיב "ויתיצבו בתחתית ההר". משמע תחת ההר ממש.
אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, חבית של שיכר, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם.  2 

 2.  הקשו תוס' בד"ה כפה, הרי כבר הקדימו נעשה לנשמע ומה היה צריך לכפות עליהם? ותירצו שהקב"ה חשש שמא יחזרו בהם כשיראו האש הגדולה שיצתה אז נשמתם. וז"ל המדרש תנחומא פרשת נח ס"ג: ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער, והיא מעט. אלא, אמר להן על התורה שבע"פ, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ונפשו ובכל מאודו. ובעץ יוסף שם הביא מהאלשי"ך, שגם זה היה מאהבת ישראל להקב"ה, שחששו שלא יוכלו לעמוד בכל דקדוקי תורה שבע"פ. על כן אמרו כי טוב להם בתורה שבכתב לבדה. וכפה עליהם הר כגיגית עד שהוכרחו לקבלה. והגרי"ז תירץ עפ"י התוספתא בבבא קמא: וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין לפני הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה שנאמר "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". כביכול, נגנב הוא להם. דהיינו, שלא היתה קבלתם בלב שלם, ולכן הוצרך הקב"ה לכפות עליהם הר כגיגית (הובא בספר מאורי המועדים).
אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא! שאם יזמינם הקב"ה לדין על שלא קיימו את התורה שקיבלו עליהם, יש להם תשובה, שקיבלוה מאונס.  3 

 3.  ומה שכרת משה עמהם ברית בערבות מואב והשביעם, וכן הקבלה שהיתה בהר גריזים והר עיבל, גם זה נחשב כבעל כרחם, כיון שהיה עפ"י הדיבור. אבל בימי אחשורוש קבלו מדעתם ומאהבת הנס, תוס' ד"ה מודעא. והריטב"א כתב שאין הכונה שזו האמת, שהרי התורה העידה שקבלוה בלב שלם כדכתיב "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי". ועוד שאפילו שבועה באונס כזו חלה, כיון שהיה פיהם וליבם שוים בשעת השבועה, וכבר נתחייבו קודם לכן לשמוע ולעשות. וראיה לדבר, שהרי נענשו על עוון העגל ועוד עונשים שקיבלו קודם אחשורוש. אלא, הכונה היא כי מכאן נותנים פתחון פה למינים בדורות הללו לטעות, שסבורים שיש להם מודעא. אבל אנו משיבים להם שאפילו לפי טעותם אין להם טענה, שכבר קיבלוה בימי אחשורוש.
אמר רבא: אעפי"כ הדור, שוב קבלוה מרצון בימי אחשורוש מאהבת הנס שנעשה להם. דכתיב במגלת אסתר "קימו וקבלו היהודים" - קימו עתה, שקיבלו על עצמם מרצון את מה שקבלו כבר במתן תורה, באונס.
אמר חזקיה: מאי דכתיב בתהלים "משמים השמעת דין (היינו מתן תורה) ארץ יראה ושקטה".
אם יראה למה שקטה? ואם שקטה למה יראה?
אלא בתחילה, קודם שאמרו ישראל נעשה ונשמע - יראה הארץ שמא לא יקבלו ישראל את התורה ויחזור העולם לתוהו ובוהו.
ולבסוף כשקבלוה - שקטה.
ולמה יראה? כדריש לקיש.
דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה ד"הששי" למה לי?
מלמד, שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין. ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו;. ו"הששי" היינו יום הששי המיוחד, שהוא ששי בסיון.
וביאור הכתוב: "ויהי ערב ויהי בקר" של גמר מעשה בראשית תלוי ביום הששי של מתן תורה.
דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל, קשרו לו שני כתרים מזיו שכינה, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע.
וכיון שחטאו ישראל בעגל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום.  4  שכל מלאך נטל כתר אחד. שנאמר "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" משמע "עדים" שהיה להם מהר חורב.

 4.  משום דמדה טובה מרובה על מדת פורענות היו צריכים שני מלאכים לכל אחד, שמלאך טוב היה קושר שני כתרים. אבל מלאך חבלה לא היה בכחו כי אם להסיר אחד. תוד"ה ירדו.
אמר רב חמא ברבי חנינא: בחורב טענו את הכתרים ! בחורב פרקו!
בחורב טענו: כדאמרן.
בחורב פרקו: דכתיב "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" משמע נמי שבהר חורב פרקו.
אמר רבי יוחנן: וכולן, כל הכתרים, זכה משה, ונטלן. דסמיך ליה לקרא ד"ויתנצלו" "ומשה יקח את האהל". ודרשינן: "ומשה יקח" אותם הכתרים.
פירוש אחר, "האהל" מלשון "בהלו נרו", שהוא אורה ושמחה, שזכה משה לקירון עור פניו.
אמר ריש לקיש: עתיד הקב"ה להחזירן לנו את הכתרים הללו.
שנאמר "ופדויי ה' ישובון, ובאו ציון ברנה, ושמחת עולם על ראשם". ומשמע כי הכתרים, שהם שמחה שמעולם - יהיו על ראשם.
אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה של הקדמת נעשה לנשמע, שמלאכי השרת משתמשין בו?
(ומבאר מרן הגרא"מ שך, שמלאך בשעה שהוא מקבל תפקיד הוא ממלא אותו מתוך שאיפה לקבל, עם סיום שליחותו, תפקיד נוסף, יותר נעלה. וכך היתה קבלת התורה על ידי עם ישראל. שלא רק שקיבלו עליהם לעשותה, אלא ביטאו שמגמתם ב"נעשה" היא כדי שיהיה בעקבותיו "ונשמע". שיזכו לשמוע עוד ועוד. כי תכלית עשיית המצוות היא להתקדם ולהתעלות כדי לקבל ("לשמוע") דרגות רוחניות נוספות, ולשמוע דברים נעלים יותר).
דכתיב "ברכו ה' מלאכיו, גבורי כח, עושי דברו - לשמוע בקול דברו". ברישא "עושי", והדר "לשמוע". שמוכנין לעשות קודם שישמעו, ולא כשאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר כדי לידע אם יכולין לקבל עליהם או לא.
אמר רב חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב "כתפוח בעצי היער". למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך: מה תפוח זה חנטת פריו קודם לצמיחת עליו,  5  בניגוד לשאר אילנות שהעלין קודמין. אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. ההוא צדוקי דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא. ויתבה אצבעתא דידיה אצבעות ידיו היו מונחות תותי כרעא תחת רגליו, וקא מייץ בהו לוחץ עליהן ואינו שם לב לכך מתוך עיונו, וקא מבען נוטפות אצבעתיה דמא.

 5.  ובתוס' בד"ה פריו, הקשו: הרי אנו רואים שהתפוח אינו שונה משאר אילנות? אלא מפרשים, שהכונה לאתרוג שהוא דר באילן משנה לשנה והעלין נושרים בכל שנה ובאים חדשים. נמצא שהפרי של אשתקד קודם לעלין החדשים.
אמר ליה הצדוקי לרבא: עמא פזיזא! עם פזיז הינכם, דקדמיתו פומייכו לאודנייכו שהקדמתם אמירת פיכם, נעשה, קודם שמיעת אוזניכם. ואכתי בפחזותייכו קיימיתו! עדיין אתם עומדים בפחזותכם, כמוך, שאינך שם לב לנעשה עמך.
ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו אם אתם יכולים לעמוד בכך קבליתו את התורה. ואי לא, לא קבליתו!

דרשני המקוצר[עריכה]