פרשני:בבלי:שבת סא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת סא ב

חברותא[עריכה]

אצעדה או בטבעת, ויצא בו ברשות הרבים, משום מראית העין שלא יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט, וזה אסור.
ומקשינן: והתניא: איזהו קמיע מומחה - כל שריפא שלושה בני אדם כאחד. ומשמע שאם ריפא אדם אחד שלוש פעמים עדיין לא נחשב מומחה, וקשה מהברייתא לעיל דתניא כל שריפא ושנה ושלש אפילו אדם אחד נחשב קמיע מומחה  110 .

 110.  רש"י. ומבואר מדבריו בתירוץ הגמרא שמדובר בברייתא על שלשה בני אדם משלשה חולאים שונים. והקשו הראשונים (ריטב"א בשם ר"י, ומרומז בתוספות ד"ה כל, שרש"י לא גרס כאחד) אם כן מהו הלשון כאחד? ותירץ הריטב"א שיש חידוש בזה שלא נאמר שהשעה גרמה להצלחת הקמיעות. והתוספות פירשו ששאלת הגמרא היא: שריפא ושינה ושילש משמע שמדובר בקמיע אחד, וכאן שכתוב ג' בני אדם כאחד משמע שמדובר בשלשה קמיעים שונים. (ואין הכונה לשעה אחת, אלא להדגיש שמדובר בשלשה קמיעים)
ומתרצינן: לא קשיא.
הא דתניא שריפא שלושה בני אדם הוא לענין למחויי גברא - שהאדם נעשה מומחה לכל מיני הקמיעות בעולם  111  כשריפא שלושה בני אדם משלושה חלאים על ידי שלושה מיני קמיעין שונים.

 111.  רש"י, ודימה זאת לשור שנגח שור חמור וגמל שנעשה מועד לכל הבהמות. (וכן סובר רש"י שקמיע מומחה היינו שהלחש נעשה מומחה על ידי כל אדם שיכתבנו, ןהסברא בשני הדינים שוה) והתוספות והרא"ש חולקים והקשו מה הסברא שיעשה למומחה לכל המחלות שבעולם? ואינו דומה כלל לשור המועד שהוחזק שדרכו וטבעו לנגוח כל מי שיוכל, אבל מדוע יוכל להצליח ברפואת חולי אחד על ידי שהצליח בחולי אחר? ותירץ הריטב"א שבקמיע אין צורך לדעת (בחזקה) שהוא באמת ירפא אלא שאם בני אדם מחשיבים אותו כרפואה מועילה, הוא כבר לא נחשב משא אלא כמלבוש ותכשיט, וכשרופא הצליח ג' פעמים בכמה חולאים נחשבים קמיעותיו כרפואה בדוקה. (ומהמגן אברהם (שח, נז) נראה שלגבי חיוב חטאת כן דנים אם הקמיע באמת מרפא). והפני יהושע מתרץ שאין כונת רש"י שהוא נעשה מומחה לכל מחלה אלא שהוא יודע מה הוא יכול לרפאות, ואם הוא נותן קמיע ואומר שהוא מרפא, מותר לצאת בו שהוחזק הרופא שהוא יודע מה בכוחו לרפאות. (וראה ביאור הלכה (שא, כה) שדעת רוב הראשונים כרש"י). ודעת תוספות והרא"ש (והשו"ע שא, כה) שאיתמחי גברא - הכונה היא שאותו כותב נעשה מומחה שאם הוא עצמו יכתוב את אותו לחש (או אותם עיקרים - סממנים) מותר לצאת בו. ואיתמחי קמיע - הכונה היא שאותו קמיע וכתב בעצמו יכול לצאת בו גם חולה אחר, אבל אם יכתוב אותו הכותב את אותו הלחש לא יחשב הקמיע כמומחה. (והראשונים האריכו בדיוקים וקושיות במשא ומתן בגמרא להוכיח כשיטתם, וראה תוספות הרא"ש שמיישב את שיטת רש"י, וכן הריטב"א).
הא דתניא שריפא ושנה ושלש אותו אדם הוא לענין למחויי קמיעא - שהקמיע נעשה מומחה כשריפא ג' בני אדם או אדם אחד שלוש פעמים מחולי אחד. ואפילו אם נכתב אותו לחש על ידי שלושה רופאים וכל אחד מהם ריפא חולה אחד, נעשה לחש זה לקמיע מומחה מיד כל אדם שיכתבנו.
אמר רב פפא: פשיטא לי כי תלת מיני קמיע שונים לתלת גברי, וכל לחש ריפא תלתא תלתא זימני כל אחד מהם שלוש פעמים אפילו לאדם אחד, באופן כזה נחשב שאיתמחי גברא בכל קמיעות שבעולם שהרי שלוש קמיעות שונות שלו הועילו, וגם איתמחי קמיע - כל אחד משלושת קמיעות הללו נעשו מומחין מיד כל אדם שיכתבם, שהרי ריפאו ג' פעמים  112 .

 112.  והקשו התוספות הרי אם אותו כותב כתב ג' קמיעין וכל אחד הועיל פעם אחת כבר איתמחי גברא, ואם כן בקמיע השלישי כשהוא הועיל פעם הראשונה כבר אין הוכחה שהקמיע מומחה שהרי כבר נעשה הכותב מומחה ולכן הועיל הקמיע? ותירצו שמדובר באופן שבאו בבת אחת החזקה של הכותב ושל הקמיע, ראה בדבריהם איך מדובר, והתוס' הרא"ש והריטב"א כתבו אופנים נוספים, וכן פסק הרמ"א (שא, כה). והביאור הגר"א תמה על תירוצם (הובא בביאור הלכה), וראה תוספות שבת שמיישב את דבריהם בצירוף הסברא והתירוץ דלהלן. והתוספות ישנים והרא"ה (בר"ן) תירצו שאף שהכותב הוחזק כבר שהוא מומחה, בכל זאת כשגם הקמיע הוחזק אנו תולים את הרפואה גם בהמחאת הקמיע, ומשום שמסתבר יותר שהצלחת הרפואה היא מכחו של הקמיע ולא של הכותב אותו. ובאמת הריטב"א חולק על תוספות והקשה להיפך - אם מדובר שהומחו שניהם בבת אחת (כדעת התוספות), אין הוכחה וחזקה לאף אחד מהם, שאם נתלה את הצלחת הרפואה בהמחאת האחד נוכל להסתפק אולי השני גרם? ואם מדובר כשקודם הוחזק הכותב ואחר כך הקמיע ובכל זאת עדיף לתלות את הצלחת הרפואה בקמיע (כדעת הרא"ה), אם כן שוב תתבטל חזקת והמחאת הכותב? ותירץ, אחרי שהוחזק הכותב לא מתבטלת מומחיותו וחזקתו. (ודבריו מובנים יותר לפי סברתו הנ"ל שאין צורך שהקמיע באמת ירפא, אלא שבני אדם יסמכו עליו. ולפי דבריו מדובר דוקא כשהומחה הקמיע אחרי שהומחה הכותב, ולא בבת אחת).
ועוד פשיטא ליה לרב פפא: כתב תלתא קמיע לרפואת תלתא גברי והועילו קמיעותיו חד חד זימנא לכל קמיע, באופן כזה רק גברא איתמחי לכל מיני קמיעות שבעולם שהרי שלוש קמיעות שונות שלו הועילו, אבל קמיעא לא איתמחי שהרי כל קמיע הועיל רק פעם אחת.
כתב חד קמיעא והועיל לתלתא גברי החולים כולם באותו חולי, באופן כזה רק קמיעא איתמחי מיד כל אדם לחולי זה, אבל גברא לא איתמחי לקמיע אחר של לחש אחר וחולי אחר.
בעי רב פפא: תלתא קמיע של שלש מיני חולי לחד גברא - מאי?
קמיעא - ודאי לא איתמחי שהרי כל קמיע הועיל רק פעם אחת.
אלא שהסתפק רב פפא: גברא, שכתב את שלושת הקמיעות הללו - איתמחי או לא איתמחי?
מי אמרינן: הא אסי ליה על ידי שלוש קמיעות שונות שכתב אותו אדם.
או דילמא מזלא דהאי גברא  113  החולה הוא דקא מקבל כתבא, שמועיל לו קמיע?

 113.  ובאותו קמיע שריפא ג' פעמים את אותו חולה כן הוחזק הקמיע ואין לומר שמזל החולה גרם, שבודאי עדיף לתלות בהצלחת הקמיע עצמו. אלא שאם אנו באים להחזיק את האדם שכתב את הקמיע יש מקום לספק אולי הצלחת הרפואה תלויה באדם החולה.
ומסקינן: תיקו  114 .

 114.  הרמב"ם (יט, יד) והשו"ע (שא, כה) פסקו לחומרא. והפרי מגדים (משבצות זהב שא, טו) מפרש לפי המגן אברהם (שח, נז) שאם הקמיע אינו מרפא באמת הוא נחשב משא ואסור מהתורה לצאת בו, ולכן יש כאן ספק דאורייתא לחומרא. אבל הביאור הלכה נקט שאפשר להקל כדעת רש"י ורוב הראשונים, משום שכל ספק בהמחאת קמיע הוא ספק דרבנן, ודבריו הם לשיטתו בסימן שח (קכט) שהיוצא בקמיע שאינו מומחה איסורו הוא רק מדרבנן וכמו שכתב הרמב"ם (שם) שהוא פטור משום שאינו כדרך הוצאה, וחולק על המגן אברהם שנקט כדעת רש"י שהיוצא בקמיע פטור רק משום שהוא מרפא ונעשה בכך למלבוש, ובאינו מומחה פטור רק מספק שמא הוא מועיל לריפוי. ולדעת המשנה ברורה (והרבה אחרונים, ראה שם בשער הציון) שאיסור לצאת בקמיע הוא מדרבנן צריך לומר שכאן פסקו לחומרא, משום שכיון שהצריכו חכמים הוכחה לקמיע, כשיש ספק על ההוכחה של הקמיע - מידי ספק לא יצא ואינו נחשב לקמיע מומחה.
איבעיא להו: קמיעין - יש בהן משום קדושה או דילמא אין בהן משום קדושה  115 .

 115.  השפת אמת מפרש שהספק שמא אין בהם קדושה משום שלא נכתבו לשם קדושת שמות הקדש. (שיש מתירים מטעם זה אפילו למוחקם).
והוינן: למאי הילכתא הסתפקנו בזה?
אילימא לאצולינהו מפני הדליקה בשבת כשאר כתבי הקודש, שלא חששו בהצלתן לטרחה מרובה האסורה בשבת ולא חששו לחסרון עירוב, בהוצאתם למבוי שאינו מפולש, שחסר בו עירוב  116 .

 116.  רש"י להלן קטו, א במשנה. וכאן כתב רש"י לחצר המעורבת, ורבי עקיבא איגר תמה על כך שבאמת מותר להצילם לשם? והמהרש"ל גורס ברש"י לחצר שאינה מעורבת. ראה להלן קטו, א.
תא שמע דתניא בברייתא: הברכות שתקנו חכמים כגון תפלת ראש השנה שיש בה במוסף פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות, והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותיות,, ומענינות הרבה שבתורה שהיו כותבים בקמיע מקראות של רפואה, אמרו חכמים שאין מצילין אותן בשבת מפני הדליקה, לפי שקדושתם קלה מקדושת כתבי הקודש. ונשרפים במקומם.
ובעל כרחך שלענין היתר הצלתם בשבת לא הסתפקנו אם יש קדושה בקמיעין.
אלא, הספק הוא לענין חובת גניזה אם יש בהן.
תא שמע תניא בברייתא: היה כתוב שם ה' על ידות הכלים ועל כרעי המטה - יגוד, יקצוץ את מקום שכתוב בו שם ה' ויגנזנו.
ולפי זה קמיעים שמוזכר בהן שם ה' גם חייבים גניזה, ומדוע הסתפקו אם יש בהן קדושה.
אלא, הספק הוא אם מותר ליכנס בהן לבית הכסא. מאי?
האם יש בהם קדושה, ואסיר להכנס בהם לבית הכסא. או דילמא אין בהן קדושה, ושרי.
תא שמע ששנינו במשנתנו: ולא יצא בשבת בקמיע בזמן שאינו מן המומחה.
ודייקינן: הא קמיע מן המומחה - נפיק.
ואי אמרת קמיעין יש בהן משום קדושה ואסור להכנס בהם לבית הכסא, מדוע התירו לצאת בהן בשבת, הרי זמנין דמיצטריך נושא הקמיע לבית הכסא ויוריד את הקמיע, ואחר כך אתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים. וממה שלא חששו לזה מוכח שמותר להיכנס לבית הכסא בקמיע.
ודחינן: שמהמשנה אין ראיה. כי הכא מדובר בקמיע של עיקרין, שאין בו קדושה לפי שלא כתוב בו לחש, אלא מין צמח הוא.
ומקשינן: והתניא בברייתא שמותר לצאת בו בקמיע, אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין. ושוב יש להוכיח מקמיע של כתב.
ומתרצינן: אלא, הכא במאי עסקינן שהתירו לצאת בקמיע של כתב ולא חששו שיורידנו כשנכנס לבית הכסא ואחר כך יבוא לידי איסור הוצאה, בחולה שיש בו סכנה, שאין חשש שיורידנו בכניסתו לבית הכסא, בגלל פקוח נפש.
ומקשינן: והתניא בברייתא מותר לחולה לצאת בשבת בקמיע אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה!?
אלא, בעל כרחך, כיון דמסי שהקמיע מרפא, ולכך, אף על גב דנקיט ליה החולה בידיה נמי - שפיר דמי, שאין בו איסור הוצאה בשבת, והוא נחשב כמו תכשיט, גם בזמן שהוא בידו. ולכן גם אם הוא יטלטל את הקמיע בידו אין זו הוצאה האסורה מהתורה.

דרשני המקוצר[עריכה]