פרשני:בבלי:שבת פ ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת פ ב

חברותא[עריכה]

תנו רבנן: המוציא שיער - כדי לגבל בו את הטיט, שהשיער מועיל לטיט, והדרך לערבבו עמו.  1 

 1.  לכאורה מערבין השיער בטיט קודם גיבולו, וא"כ שיעור הטיט הוא, מה שנגבל ברביעית שופכין, כמבואר לעיל עח, א שטיט שלא נגבל שיעורו בכך (והוא יותר מלעשות פי כור של צורפי זהב). ובתוד"ה המוציא, הביאו גירסא "שיער כדי לגבל בו טיט לעשות פי כור של צורפי זהב" דהיינו שגם השיער שיעורו בטיט כזה, וכתבו דלפי"ז צ"ל שהיו מערבין השער אחר הגיבול.
וטיט עצמו - שיעורו כדי לעשות פי כור של צורפי זהב.
שנינו במשנה: סיד כדי לסוד קטנה שבבנות.
תנא: כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. שהיו נוהגות לשים סיד על גופן כדי שיקבל גוון אדום.
אמר רב יהודה אמר רב: בנות ישראל שהגיעו לפרקן, שצמחו להן שערות ולא הגיעו לשנים, לגיל הראוי לכך, ומתביישות בדבר -
בנות עניים - טופלות מושחות אותן בסיד להשיר השיער.  2 

 2.  רש"י. והריטב"א הקשה בשם התו' דהא לקמן בברתיה דרב ביבי על כרחך לא טפלה כדי להשיר השיער שהרי טפלה בכל גופה ואין שיער בכל הגוף, ולכן פירשו דשהגיעו לפרקן ולא הגיעו היינו שהגיעו סמוך לפרק הנישואין וטופלות כל גופן כדי לעדן וליפות הבשר.
בנות עשירים - טופלות אותן בסולת.
בנות מלכים - טופלות אותן בשמן המור. שנאמר "ששה חדשים בשמן המו ר".
ומבארינן: מאי שמן המור? רב הונא אמר: סטכת (רש"י בפסחים מג א כתב דלא איתפרש מהו. ובמהרש"ל כאן כתב דהוא שמן העשוי ומתוקן בבשמים).
רבי ירמיה בר אבא אמר: שמן של זית, שלא הביאה שליש. שהזיתים לא הגיעו לשלב של כדי "שליש גידול". והוא הגדרה של שלב בגידול שבו כבר ראוי הדבר לאכילה, אך עדיין אינו בשל.
תניא: רבי יהודה אומר: אנפיקנון שאמרו במשנה במסכת מנחות (פה ב) שאין מביאין שמן אנפיקנון למנחות - היינו שמן זית שלא הביאה שליש.
ולמה סכין אותו את שמן המור?
מפני שמשיר את השיער (לפי שהוא בוסר ויש בו כח. רש"י מנחות פו א) ומעדן הבשר.
רב ביבי הויא ליה ברתא בת. טפלה, מרח עליה סיד אבר אבר בזה אחר זה, ולא כיסה אותם ביחד בסיד.
נתייפתה, וקפצו עליה הרבה אנשים שרצו לשאתה. וכך שקל בה, קיבל רב ביבי עבורה, ארבע מאות זוז, מוהר מבעלה.
הוה הוא נכרי בשיבבותיה, בשכנות לרב ביבי. הויא ליה נמי ברתא. טפלה את כל גופה של בתו בסיד בחד זימנא, בבת אחת ולא אבר אבר, ומתה.
אמר הנכרי: קטל רב ביבי לברתי! שהייתי סבור לעשות כמותו.
אמר רב נחמן: רב ביבי דשתי שיכרא - בעיין בנתיה טפלא, צריכות בנותיו שיטפלו אותן בסיד, היות והשיכר משחית את העור ומרבה שיער. אבל אנן, דלא שתינן שיכרא - לא בעיין בנתן טפלא.
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר כדי לסוד כלכול. רבי נחמיה אומר כדי לסוד אנדופי.
והוינן בה: מאי כלכול ומאי אנדופי?
אמר רב: כלכול היינו צידעא, שסד את הרקה כדי להשכיב את השיער. ואנדופי היינו בת צידעא, שסד למטה מהרקה כדי להסיר את השיער הדק.
והוינן בה: למימרא, דשיעורא דרבי יהודה נפיש גדול מדרבנן שאמרו כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. שלכאורה הוא פחות מלסוד כלכל.
והא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש!
ומתרצינן: שיעורא דרבי יהודה הוא זוטא מדרבנן, ונפיש מדרבי נחמיה. שהשיעור כדי לסוד כלכל הוא פחות מלסוד אצבע קטנה, ויותר מכדי לסוד אנדיפי. ולעולם רבי יהודה מחמיר יותר מרבנן בשיעורי שבת.
מיתיבי מהא דתניא:
אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה בסיד חבוט, שנימוח לגמרי במים, שהוא עשוי לסוד כלכול.
ונראין דברי רבי נחמיה בביצת הסיד, בסיד מגובל ועשוי בצורת ביצים, שבו סדים אנדיפי.
ואי סלקא דעתך דכלכול ואנדיפי היינו צידעא ובת צידעא, והיינו, שסדים בסיד את השערות שעל הרקה ומתחת לרקה, אם כן איך מחלק רבי ביניהם?
והרי אידי ואידי, בין את שער הצידעא ובין את שער הבת צידעא סדים באותו הסיד, בסיד חבוט, שהרי שניהם הם שיער?
ומתרצינן: אלא אמר רבי יצחק: אמרי דבי רבי אמי: אנדיפי היינו אאנדיפא. דוד מים מכלי חרס שיש לו שני פתחים אחד למעלה ואחד למטה. וכשרוצה למלאותו סותם את הפתח התחתון בסיד. וסיד זה שונה מהסיד העשוי לכלכול.
מתקיף לה רב כהנא: וכי אדם עושה מעותיו אנפרות הפסד? שהיין ממחה את הסיד ויוצא דרך הפתח.
אלא, אמר רב כהנא: אנדיפי היינו שנתות. שבתוך הדוד יש בליטות לסימון המדות, וסדים אותן בסיד כדי שיהיו לבנות וניכרות.
כדתנן: שנתות היו במידת ההין שבמקדש, כדי לסמן בהן: עד כאן יש ליתן את חצי ההין לפר. עד כאן שלישית ההין לאיל. ועד כאן לכבש, רביעית ההין.
(רש"י מביא פירוש אחר בשם רבותיו, דאנדיפא דרבי יצחק היינו שסדין את כל הגוף שיקבל גוון אדום, ולא להשיר השיער. ומשתמשים לזה בסיד עבה. ורב כהנא מקשה על זה שאין הדרך לסוד כל הגוף מחשש שמא תמות, כשם שמתה בתו של הנכרי. אלא מתרץ שהיו סדין שנתות, היינו אבר אבר. ורש"י דוחה פירוש זה, שאין דרך הש"ס לקרוא לאבר אבר בלשון שנתות).
ואיבעית אימא: מאי אנדיפא? אפותא, פדחת, שהיו סדין את הפדחת (לא במקום השיער), כדי שיקבל גוון אדום, ולכן היו משתמשים בסיד עבה יותר מהסיד העשוי להשיר שיער.
וכי הא דההוא בר גליל, דאיקלע לבבל,, דאמרו ליה: קום דרוש לנו במעשה מרכבה.
אמר להו: אדרוש לכו כדדרש רבי נחמיה לחבריה.
ונפקא ערעיתא צירעה מן כותל, ומחתיה נשכתו באנדיפי בפדחתו, ומית.
ואמרו ליה אמרו על ההוא בר גליל: מן דיליה מידו דא ליה, באה לו זאת. כי לא היה לו לדרוש במעשה מרכבה.
הרי שאנדיפי לשון פדחת.
מתניתין:
אדמה טיט אדום, שיעור הוצאתו כחותם המרצופין, שיש בו שיעור כדי לעשות מהטיט חותם על שקים של סחורה, דברי רבי עקיבא.
וחכמים אומרים: כחותם האיגרות שחותמים מכתבים כדי שלא יקרא בהם איש אחר. והוא פחות מחותם המרצופין.
זבל וחול הדק - כדי לזבל קלח של כרוב, דברי רבי עקיבא.
וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא חציר. והוא פחות מקלח של כרוב.
חול הגס - כדי ליתן ממנו על מלא כף סיד של סיידין. שהיו מערבבין חול בסיד, וכמות חול הנצרכת לכף סיד הוא שיעור ההוצאה.
קנה - כדי לעשות קולמוס.
ואם היה הקנה עבה או מרוסס סדוק, שאינו ראוי לכתיבה, שיעורו כדי לבשל בו ביצה קלה שבביצים. והיינו ביצת תרנגולת, כאשר היא טרופה, מעורבבת, ונתונה באילפס שכבר הוחם, וממהרת להתבשל. (רע"ב).
ושיעור הקנה הוא כדי להסיק בו את האילפס הזה.
גמרא:
שנינו במשנה: על מלא כף סיד.
תנא: כדי ליתן על פי כף של סיידין.
והוינן בה: מאן תנא דסבר דחול מעלי משפר ליה לסיד? אמר רב חסדא: רבי יהודה היא!
דתניא: לא יסוד אדם את ביתו בסיד לאחר החורבן משום אבילות על ירושלים, אלא אם כן עירב בו תבן או חול, שלא יהא כל כך לבן.
רבי יהודה אומר: עירב בו תבן מותר. אבל עירב בו חול אסור, מפני שהוא טרכסיד. שהסיד מתקשה ומתחזק ע"י החול. הילכך אעפ"י שהוא משחיר קצת, אסור.
הרי שרבי יהודה סובר שהחול מועיל לסיד.  3 

 3.  הקשה השפת אמת אדרבה לרבי יהודה כיון דאסור לערב חול בסיד א"כ מסתמא אין עושין כן ואמאי משערינן את החול כדי ליתן ממנו בסיד. ותירץ דמוסיפין בו תבן גם כן ובהכי שרי. עוד תירץ דדוקא לסוד ביתו אסור אבל לסוד כלים וכדומה מותר. עוד תירץ דאם משייר אמה על אמה מותר אפילו בתערובת חול בסיד.
רבא אמר: אפילו תימא מתניתין רבנן היא, מכל מקום משערינן בחול כדי ליתן ממנו בסיד. דקלקולו זהו תיקונו. שבגלל שהוא מקלקל ומשחיר את הסיד לכן התירו לסוד על ידו. הילכך הדרך לערב החול בסיד.  4 

 4.  הקשה בתו' הרא"ש דא"כ שיעורא דמתניתין נאמר רק לאחר החורבן, ואדרבה הלא עיקר הנפ"מ הוא לענין חטאת וסקילה שהוא רק בזמן הבית, ותירץ דנפ"מ שיביא חטאת לאחר שיבנה המקדש.
(רש"י מביא פירוש בשם רבותיו דקלקולו זהו תיקונו היינו שאמנם החול מקלקל ומשחיר הסיד אך מאידך הוא מתקן ומחזק אותו ולכן הדרך לערבו בסיד.
ודחה רש"י פירוש זה דלפי זה הלשון אינו מדוייק. שלא הקלקול עצמו הוא התיקון אלא שלמרות הקלקול יש גם תיקון).
שנינו במשנה: קנה כדי לעשות קולמוס.
תנא: קולמוס המגיע קצה אורכו עד לקשרי אצבעותיו של האדם.
בעי רב אשי: לאיזה קשר הכונה? האם לקשר העליון שבאמצע כף היד, במקום שמתפצלים האצבעות. או לקשר התחתון שבאמצע האצבע?
ומסקינן: תיקו!
שנינו במשנה: ואם היה עבה.
תנא: כדי לבשל בו ביצה טרופה בשמן, שממהרת להתבשל, ונתונה באילפס.
אמר ליה מר בריה דרבינא לבריה: מי שמיע לך האי ביצה קלה דמתניתין - מאי היא?
אמר ליה: ביעתא דצילצלא ביצת עוף קטן ששמו תאציל (רשב"ם בבא בתרא עה א ד"ה כביעתא).
ומאי טעמא משערינן ביה? משום דזוטרא.
אמר ליה מר בריה דרבינא לבריה: אימא דצפירתא, ביצת ציפור, הקטנה יותר? אישתיק בריה.
אמר ליה לאביו: מידי שמיע לך בהא?
אמר ליה: הכי אמר רב ששת: ביצת תרנגולת.
ואמאי קרו לה ביצה קלה? שיערו חכמים כי אין לך ביצה קלה לבשל יותר מביצת תרנגולת!
אמר ליה בריה: ומאי שנא מכל שיעורי שבת דאוכלין, שמשערין בהוצאתן וקצירתן וטחינתן בכגרוגרת. והכא משערינן בכביצה?
אמר ליה מר בריה דרבינא: הכי אמר רב נחמן: מתניתין נמי משערינן בכגרוגרת מביצה קלה ולא בכל הביצה.

דרשני המקוצר[עריכה]