פרשני:בבלי:שבת קטז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קטז א

חברותא[עריכה]

לומר לנו,  שאין זה מקומה הראוי של פרשה זו, כי מקומה הוא בפרשת במדבר בענין הדגלים, ששם מתוארים סדרי המסעות.
רבי אומר: אכן כאן הוא מקומה של פרשה זו. שהרי לפני כן הוזכר שנסעו מהר סיני. ואם כן, טעמם של הסימניות שלפניה ואחריה - לא מן השם, מהטעם שאמרת (שבאים הסימניות לשנות מקומה) הוא זה.
אלא, נכתבו הסימניות כדי לציינה במיוחד, מפני שפרשת ויהי בנסוע - ספר חשוב הוא בפני עצמו.
כמאן אזלא הא דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: (משלי ט) "חצבה עמודיה שבעה" - אלו שבעה ספרי תורה. כמאן - כרבי, שלפיו נחלק ספר במדבר לשלשה ספרים: האחד, עד ויהי בנסוע. השני, ויהי בנסוע. והשלישי, מאחרי ויהי בנסוע עד הסוף.
מאן תנא דפליג עליה דרבי - רבן שמעון בן גמליאל הוא.
דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה בעתיד, כאשר לא ידאגו מפורענות, ויצר הרע יתבטל.
ולמה כתבה כאן - כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? (במדבר יא) "ויהי העם כמתאננים".
פורענות ראשונה (במדבר י) "ויסעו מהר ה"'.
ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מלמד שסרו מאחרי ה', והתאוו לבשר תוך שלשה ימים למסעם מהר ה'  22 .

 22.  רש"י. והרמב"ן על התורה (במדבר י לה) תמה, הרי מתאוננים שהיא פורענות שניה, כתובה בפרשה לפני חטא התאוה לבשר ואיך היא נחשבת לראשונה? ולכן פירשו הרמב"ן והתוספות (ד"ה פורענות) שהכונה היא למדרש שנסעו מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר. והוסיף הרמב"ן: שקראו לחטא פורענות אפילו שלא מפורש שנענשו על זה, ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד.
והיכן מקומה של פרשת ויהי בנסוע?
אמר רב אשי: בפרשת במדבר בענין הדגלים  23 . איבעיא להו: הגליונין, הקלפים החלקים שלא כתוב בהם (וסברה הגמרא שהספק הוא בין על אותם שמעל הכתב ומתחתיו, ובין על אותם שהיו כתובים ונמחקו) של ספר תורה - האם מצילין אותן מפני הדליקה, או אין מצילין אותן מפני הדליקה?

 23.  הבעל הטורים ורבנו בחיי על התורה (במדבר י לה) פירשו שהסימן בנונין הפוכים מלמד, שמקום הפרשה חמישים פרשיות לפני מקומה והיינו, פרשת "ונסע אהל מועד" בפרשת במדבר, ולכן הנון הפוכה ללמד שמקומה לאחור חמישים פרשיות. והמהרש"א פירש שנון הוא סימן לנפילה ופורענות, כמבואר בברכות (ד ב) שלכן אין אות נון בתהלה לדוד (אשרי) והאות סמך היא: סומך ה' לכל "הנופלים", וכמו כן הנון הפוכה לסימן שיהפך הנפילה והפורענות לטובה. וראה תשובות מהרש"ל (הנ"ל) שכתב כמה רמזים מהזהר, וכעין המהרש"א.
תא שמע: ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת "ויהי בנסע הארן" - מצילין. ואם לאו - אין מצילין.
ואמאי? תיפוק ליה שיש להצילו משום גליון דידיה. אלא, מוכח, שאין מצילין את הגליונים.
ודחינן: ספר תורה אשר בלה, שאני. שכיון שבלה הספר אף שמו של הגליון בטל ממנו, שאינו נחשב לגליון של ספר תורה. והבעיה היא רק בספר שלא בלה אלא שנמחקו אותיותיו, שעדיין שמו של גליון ספר תורה עליו.
תא שמע: ספר תורה שנמחק - אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת ויהי בנסע הארן - מצילין, ואם לאו - אין מצילין.
ואמאי אין מצילין? תיפוק ליה שיש להצילו משום גיליון דידיה!
ודחינן: מקום הכתב לאחר שנמחק לא קמיבעיא לי, דפשיטא שאינו קדוש ואין מצילין אותו. דכי קדוש, כשקידשו את מקום הכתב בתחילה, קידשו אותו רק עבור הכתיבה, ורק אגב הכתב שעליו הוא דקדוש, כל זמן שהכתב קיים. ולכן, כאשר אזל כתב, כשנמחק - אזלא לה קדושתיה של אותו חלק שבגיליון  24 .

 24.  בתשובות נודע ביהודה (תניינא יו"ד קעג) נשאל שמשמע מהגמרא כאן שאם נמחק הכתב בטלה הקדושה לגמרי, ואם כן ספר תורה שנמחק נוכל לכתוב על הקלף מגלת אסתר ולא יחשב מוריד בקדושה. והשיב שכונת הגמרא שבטלה הקדושה רק לגבי הצלה מדליקה אבל נשאר עדיין קדושת ספר תורה, ועוד כתב, שנמחק הספר לא גרע הקלף מעיבוד לשם ספר תורה, שאסור לכתוב עליו מגילה שאין מורידין מקדושה של עיבוד והזמנה. וכן כתב רבי עקיבא איגר (או"ח לב, על מג"א כו). אולם רבי שלמה איגר (כאן וביו"ד ריב) ציין רשב"א בנדרים (יד ב) הסובר שמקום הכתב כל קדושתו היא על ידי הכתיבה ולא נחשב הזמנה, וכשנמחק בטלה קדושתו לגמרי (ולכן הוא "דבר האסור" לדין התפסה בנדרים) אבל הגיליון קדושתו על ידי כונתו לעשותו גיליון (ונחשב "דבר הנדור" להתפסה בנדרים) וכשנמחק הספר נשאר בקדושתו. ומבואר שפירש את הגמרא שכשנמחק הספר בטל כל קדושת מקום הכתב, ולא כהנודע ביהודה ורבי עקיבא איגר הנ"ל. אמנם לגבי השאלה הנ"ל אם מותר לכתוב מגילה על קלף ספר תורה שנמחק, אוסר הנודע ביהודה מטעם אחר, משום שנשאר ספק בגמרא האם יש קדושה לגיליון כשנמחק הספר, וראה להלן מחלוקת איך נפסק להלכה (וישאר מחלוקת איך הדין כשנמחק הספר וחתך את הגליון אם מותר לכתוב על מקום הכתב שנמחק מגילה).
כי קמיבעיא לי - חלק הגיליון של מעלה ושל מטה, שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר שבסוף הספר  25 , שבשעת הקדשתו הוקדש כגיליון שאין כותבים בו, ולכן לא בטלה קדושתו אם נמחק הכתב  26 .

 25.  הרשב"א וריטב"א דייקו את לשון הברייתא שדוקא גיליון שלמעלה ולמטה ובין הפרשיות והספרים נחשב גיליון. אבל הריוח בין המילים והשורות דינו ככתב, והוכיחו כך מתירוץ הגמרא שחתך את הגיליון ואם חתך בין השורות אין זה ספר כלל, והביאור בזה משום שבין התיבות והשורות הוא צורך הכתב ודינו ככתב. והתהלה לדוד (שלד ג) הביא יש אומרים שדין גיליון הוא דוקא על מה שתיקנו להשאיר גיליון בספר תורה למעלה ולמטה. אבל אם השאיר יותר מהשיעור (שלש אצבעות) אינו קדוש כלל, ולפי זה בשאר ספרי קדש שאין דין להשאיר גיליון אינם קדושים. אבל האחרונים נקטו בפשיטות שיש דין גיליון אפילו לספרים הנדפסים ראה מגן אברהם (שלד, כד)   26.  ומבואר כי אף שבטלה קדושת הכתב שבספר, נשארים הגליונים בקדושתם.
והוינן בה: הרי יש לפשוט את הבעיה הזאת מהברייתא.
כי מדוע הצריכה הברייתא שישארו בספר התורה שמונים וחמש אותיות כדי להצילו. והרי גם אם נמחק לגמרי יש להצילו, כי ותיפוק ליה שיש להצילו אפילו כשנמחק לגמרי משום ההוא חלק שבגיליון שאינו מקום הכתב, שממשיכה קדושתו גם לאחר שנמחק הספר, שהרי הוא הוקדש בתור גיליון שאינו מיועד לכתיבה.
ומכך שהברייתא לא אמרה זאת מוכח שאין להציל משום קדושת הגליונין!?
ומתרצינן: הברייתא מדברת בכגון דגייז, שחתכו לאותו החלק, ושדי, וזרקו, ונשאר רק מקום הכתב המחוק  27 .

 27.  כך פירש רש"י. אבל בתוס' מגילה (לב א) מבואר שפירשו באופן אחר, שהביאו ספר הערוך שכתב שאין לגיליון של ספר קדושה. והקשו, הרי במשנה ידיים (ג, ד) מפורש שגיליונות מטמאין את הידיים? וחילקו, שהמשנה מדברת בגליון מחובר לספר, והערוך כתב את דבריו כשנחתך הגיליון. והקשו, הרי זה ספק בגמרא כאן? ומבואר, שפרשו את הספק- מה דין הגליונות שנחתכו, האם מצילין אותם מהדליקה. והמגן אברהם (שלד, כד) פירש דין גליונות שנחתכו מן הספר או שנמחק הספר. וביאר הרש"ש, שכונתו לשני הביאורים הנ"ל בספק הגמרא, לתוספות, על הגליון שנחתך מספר, ולרש"י, שנמחק הכתב ובטל גם קדושת הגליון מהצדדים. ולכאורה נראה שרש"י סובר שאם נחתך הגיליון מהספר בטלה קדושתו, ולכן לא פירש כתוס' (ומיושב הערוך מקושיית תוס' הנ"ל). אבל במגן אברהם ובזכרון יוסף שציין בגליון הש"ס מבואר שנחתך הגיליון שוה בדינו לנמחק הכתב שבטלה קדושת מקום הכתב, ולכן פסקו את שני הפירושים להלכה.
תא שמע: הגליונין של מעלה ושל מטה, שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר שבסוף הספר - יש בהם קדושת ספר תורה, ולכן הם מטמאין את הידים.
גזרו חכמים על הנוגע בספר תורה שיהיו ידיו טמאות ביחס לתרומה, שאם יגע בה יפסלנה (וטעמו של דבר מבואר לעיל יד א). ומוכח מהברייתא האומרת שגם על הגליונין גזרו שיטמאו את הנוגע בהם טומאת ידים לתרומה, שקדושת הגיליונין היא כקדושת הספר, ואם כן יש להצילם מהדליקה גם כאשר הכתב נמחק.
ודחינן: דילמא קדושת הגליונין אגב ספר תורה, כאשר לא נמחק, אלא כולו קיים - שאני. שרק אז הם מטמאים את הידים כספר עצמו.
אבל כשנמחק הספר, שוב אין קדושת הגליונין כספר תורה עצמו, אלא רק קדושת גליונין גרידא. ומשום כך יש לנו להסתפק: האם קדושה פחותה שכזאת מצילין מהדליקה.
תא שמע: הגיליונין, וכמו כן ספרי תורה נביאים וכתובים שכתבום מינין - אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא הרי הם נשרפין במקומן, הן ואזכרותיהן.
מאי לאו - גליונין דספר תורה. ומפורש בברייתא שאין מצילין אותן.
ודחינן: לא. כונת הברייתא היא לומר כי אין מצילין את הגליונין דספרי תורה של מינין.
ותמהינן: השתא ספרי תורה של מינין גופייהו אין מצילין - גליונין שלהם מבעיא למימר שאין מצילין?
ומשנינן: הכי קאמר התנא בברייתא: וספרי תורה של מינין - הרי הן כגליונים של ספר תורה כשר, שאין מצילין אותן  28 .

 28.  א. הגמרא נשארת בספק אם מצילין גליונים. והרי"ף והרמב"ם (שבת כג, כז) פסקו שאין מצילין. וכתב הבית יוסף (שלד) בשם הר"ן, שפשטות הברייתא שאין מצילין, ותירוץ הגמרא שספרי מינים הרי הם כגליונים הוא דיחוי בעלמא, ולכן פסקו שאין מצילין. ועוד תירץ הר"ן, שבאמת הוא ספק, רק שמספק אין מצילין משום שב ואל תעשה. וראה לעיל רשב"א (נדרים יד ב) ונודע ביהודה שכתבו, שנשאר ספק, ולכן אסור להוריד את הגליונים לקדושה פחותה. אבל הר"ח כתב, כיון שנשאר ספק מחמירים בבזיון כתבי הקדש, ומצילין. ב. המגן אברהם (שלד, כד) הביא תשובת מהר"ם שתיקנו בחרם שלא לחתוך גליון ספרים אפילו כדי לכתוב עליו. ומבואר שם, שחייבין גניזה אלא שהכורכי ספרים נהגו לחתוך גליונות ולהשליכם משום שהתנו על כך לפני שנתקדשו. אבל אחרי שלמדו בספר ונתקדש בשימוש (ולא רק בהזמנה), חייב בגניזה גם הגליון, ראה משנה ברורה (שם נ). ודין גניזה לגליון תלוי בשני התירוצים בר"ן (הנ"ל), שאם ההלכה היא שאין מצילין משום שהוכרע שאינם קדושים כלל, אם כן אינם צריכים גניזה. ואפילו לרב הונא, שספר שאין קורין בו אף שאין מצילין אותו חייב בגניזה. אבל גליונות, הצד בגמרא שאין מצילין הוא מחמת שאין בהם קדושה כלל ואין חיוב גניזה. ואם ההלכה שאין מצילין גליון הוא רק מספק שב ואל תעשה, אם כן בחול צריכים גניזה. ואפשר שהתקנה בחרם שהביא המגן אברהם כוללת גם שצריכים גניזה.
גופא. הגליונים וספרי מינין - אין מצילין אותם מפני הדליקה.
רבי יוסי אומר: ביום חול - קודר חותך את האזכרות שבהן, וגונזן, והשאר שורפן  29 .

 29.  התשב"ץ (ח"א ב) הוכיח מכאן שמחיקת שם חמורה יותר משריפת ספרים שאין בהם שם, וכמבואר ברמב"ם הלכות יסודי התורה (ו א) שמוחק שם לוקה מהתורה, ושורף ספר לוקה רק מכת מרדות מדרבנן. אבל בספר המצוות להרמב"ם (ל"ת סה) מבואר שהלאו כולל גם שורף ספר. והמחנה אפרים (על טור יו"ד, ספר תורה) דן על שם שנכתב בלי כונה לקדשו, האם אסור למוחקו. ומסיק שאסור, ולוקה. ואף שבכתבו מין אנו פוסקים שישרף כרבי טרפון, שם ביאר הרמב"ם (יסוה"ת ו, ח) משום שאינו מכוון לכתוב שם אלא חושב שהוא כשאר הדברים. אבל גוי שכתב שם, פסק הרמב"ם שם שגונזין אותו, והכותב בלי כונה לקדשו דומה לגוי שכתב ואסור למחוק. והוא מכריע לדינא, שאם כתב בלי ידיעה מה כתב, ויצא לו שם, מותר למחוק. אבל אם ידע שכותב שם, רק לא כיוון לקדשו, אסור למוחקו. וכן כתב האור שמח (תפילין א, טו). ובחידושי רבנו חיים הלוי (שם) הוסיף, שגוי הכותב שם, אפילו אם כיון לשמה, שלא נתקדש השם לדין סת"מ, אסור למוחקו מהתורה, ולוקה, משום שיודע הגוי שכותב שם (ראה שך יו"ד רעו, יב ורע"א שם)
אמר רבי טרפון: אקפח את בני, לשון שבועה, שמקבל על עצמו קללה שאם אין אמת בדבריו ימותו בניו בחייו  30 , שאם יבאו ספרי מינים לידי, שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן  31 .

 30.  רש"י לעיל (יז א) כתב שאמר כך מתוך צער על התורה שמשתכחת. וראה בבא מציעא (פה א) שרבי בירר מה עלה לבני "אותו צדיק שהיה מקפח את בניו" וכמה שטרח להציל את בן בתו של רבי טרפון. וראה רמב"ם ור"ש על המשנה באהלות (טז א).   31.  וכך פסק הרמב"ם (יסוה"ת ו, ח) כמבואר בגיטין (מה ב) שכך ההלכה. והקשו התוספות, איך נפסוק כרבי טרפון ולא כחכמים ורבי יוסי? ולכן פירשו, שכאן מדובר על "נמצא" ביד מין והגמרא בגיטין מדברת על "כתבו" מין, ולפי זה פירשו את סוף הברייתא (בד"ה כך) שהחמירו חכמים בנמצא ביד מין שלא להצילם בשבת- אפילו כשאין חשש כיבוי. אבל בחול ודאי צריך להצילם מספק שמא ישראל כשר כתבם. וכתב רבי עקיבא איגר שמפירוש רש"י להלן שאין מצילין אותן גם בחול מבואר שסובר שמדובר כאן על "כתבו" מין (ראה להלן).
לפי שאפילו אדם רודף אחריו להורגו, ונחש רץ להכישו - וצריך להמלט ולהציל את חייו, נכנס לבית עבודה זרה, ואין נכנס לבתיהן של אלו. שהללו, המינים, מכירין את בוראם ובכל זאת כופרין בו. והללו, עובדי עבודה זרה - אין מכירין את הקב"ה, שהרי כך גדלו בבית הוריהם ללא ידיעה, ומתוך אי ידיעה הם כופרין בו.
ועליהן, על המינים, הכתוב אומר (ישעיהו נז) "ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך". והיינו שהם זוכרים את הבורא אך הם כאילו משליכים את זכרונו מאחרי הדלת.
אמר רבי ישמעאל: יש לנו ללמוד על ספרי המינים בלימוד של קל וחומר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה, בפרשת בדיקת סוטה: שמי, שם ה', שנכתב בקדושה - ימחה על המים שמשקים את הסוטה, שאם יתברר שהיא טהורה יחזור השלום בינה ובין בעלה.
המינים הללו, שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים - על אחת כמה וכמה שימחו האזכרות שבספריהם יחד עם הספרים עצמם  32 .

 32.  מבואר כאן שעיקר מחיקת פרשת סוטה אינו כדי להענישה אם נטמאה- שהרי אם מודה אינה שותה ומגרשה, אלא שהמצוה להשקותה עיקרה כדי להשכין שלום בינה לבעלה שידע שלא נטמאה. והקשה "הרי"ף" (פירוש על עין יעקב) מהו הקל וחומר? הרי בסוטה על ידי המחיקה משכין שלום. אבל על ידי שריפת ספרי מינים לא ישכון שלום בינם לאבינו שבשמים? ולשון הרמב"ם: (הנ"ל) שמצוה לשרוף כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם. והיינו, שמסלק השפעתם מישראל. אבל משמע ברמב"ם שם שזו רק סיבה למה "מצוה" לשרפם. אבל מה שאין איסור הוא משום שאין קדושה לשם שכתבו מין. והרמ"א (בתשובה יא) פסק שמותר להוציא שם רע על אדם כדי למנוע מריבה שהחריבה את הקהילה, ולמד דין זה מהקל וחומר של רבי ישמעאל. ותמה העמק ברכה (איסור מחיקת שם, ד) וכי כל לאו מותר מפני דרכי שלום? ועוד שהרמב"ם פסק כרבי טרפון ומשום שאין קדושה לשם שכתבו מין, ואם הטעם הוא משום הקל וחומר נלמד שמותר למחוק גם "שמי שנכתב בקדושה" כמו בסוטה? וכן רש"י בגיטין (מה ב) פירש את הסיבה ששורפין משום שכתבו לשם עבודה זרה, ובסוכה (נג ב) שלמדו קל וחומר מסוטה למחוק שם כדי להציל את כל העולם, פירש רש"י משום פיקוח נפש ומוכח שאין ללמוד להלכה מסוטה? וראה אגרות משה (יו"ד, קעב) שהרמב"ם ורש"י סוברים שרבי טרפון לא סובר את הקל וחומר כרבי ישמעאל, ופסקו כרבי טרפון.
ועליהם אמר דוד (תהלים קלט) "הלא משנאיך  33  ה' - אשנא. ובמתקוממיך - אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים. לאויבים: - היו לי".

 33.  המלבי"ם (שם) פירש שמדובר במסיתים אנשים אחרים ורשעים להכעיס, וזהו "משנאיך" לשון הפעיל, וכן פסק הביאור הלכה (או"ח א א) שמדובר על המכשילים את אחרים. והמהרש"א פירש את הלשון שמטילין קנאה וכו' היינו שאומרים עזב ה' את עמו וכאילו הוא שונא, וזהו הלשון "משנאיך". ופירש את סוף הפסוק לאויבים היו לי שרוצים להרוג את עובדי ה' כמבואר בהמשך הגמרא.
וכשם שאין מצילין אותן את ספריהן מפני הדליקה,  34  כך אין מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים, ולא מכל דבר אחר המאב דן. בעי מיניה יוסף בר חנין מרבי אבהו: הני ספרי דבי אבידן - שנכתבו על ידי המינים כדי להתווכח עמנו ("בי אבידן" הוא המקום שהיו נערכים בו הויכוחים עם המינים) - האם מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין?

 34.  רש"י פירש כשם שאין מצילין מדליקה בשבת, כך אין מצילין אפילו בחול ממים ושאר הפסד. אבל התוספות פירשו שהחידוש הוא שלא רק כשיש חשש שיכבה אסור להציל, אלא אפילו משאר הפסד אין מצילין בשבת, וכתב רבי עקיבא איגר שמשמע בתוס' שבחול מצילין, והם לשיטתם לעיל שמדובר כאן על נמצאו ביד מין ולא ידוע מי כתבו ולכן בחול צריך להצילם. והשו"ע (שלד, יט) פסק כי מה שמצילין בשבת מדליקה מצילין גם ממים ושאר הפסד, ומה שאין מצילין מדליקה אסור להציל אף משאר הפסד (ומקורו מירושלמי ורבנו ירוחם). והעיר התהלה לדוד (כה) ששם נאמר חידוש זה דוקא על הצלת שלש סעודות ובגדים ולא על כתבי הקדש, והרי מבואר בתוספות הנ"ל שבהצלה ממים אין את הגזירה כמו בדליקה? אבל בביאור הגר"א כתב שבתוס' כאן מבואר כהשו"ע, וכונתו, שמשמע שבחול מצילין ספר שנמצא ביד מין ובכל זאת בשבת אין מצילין ממים ומפולת, והיינו, משום שגזרו על כל הצלה בשבת.
לא היתה בידי רבי אבהו תשובה ברורה, אלא, לפעמים אמר לו: אין, שאכן מצילין אותן. ולפעמים אמר לו: לאו, שאין מצילין אותן. והיה הדבר רפיא, רפוי, לא מוחלט, בידיה.
רב לא אזיל לבי אבידן, וכל שכן לבי נצרפי בית עבודה זרה.
שמואל, לבי נצרפי - לא אזיל, אבל לבי אבידן - אזיל.
אמרו ליה לרבא: מאי טעמא לא אתית לבי אבידן?
אמר להו: דיקלא פלניא איכא באורחא, יש בדרך דקל פלוני, ושורשיו יוצרים גבשושיות בדרך, וקשי לי לילך שם (ודחאם בקש).
אמרו ליה: ניעקריה לדקל ולא יפריעו לך גבשושיותיו שעושה בקרקע.
אמר להו: דוכתיה, המקום עצמו שנעשה בו גומא משנעקר, או ריחו שישאר שם קשי לי. רב ורבא היו יראים ללכת ולהתוכח עם המינים, שמא מתוך הויכוח יעמדו עליהם ויהרגום.
מר בר יוסף אמר: אנא - מינייהו, ממכיריהם אנא, ולכן לא מסתפינא, איני ירא מינייהו.
זימנא חדא אזיל, בעו לסכוניה.
אימא שלום, דביתהו אשתו דרבי אליעזר - אחתיה אחותו דרבן גמליאל הואי.
הוה ההוא פילוסופא מין בשבבותיה, בשכנותה.

דרשני המקוצר[עריכה]