פרשני:בבלי:שבת כה א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת כה א

חברותא[עריכה]

דכתיב: "ביום הראשון שבתון", דמשמעו  עשה, שציוונו לשבות מעשיית מלאכה. והוה ליה איסור מלאכה ביום טוב עשה (דשבתון) ולא תעשה, דכתיב: "לא תעשה כל מלאכה". ואין עשה של מצות שריפת קדשים (דכתיב באש תשרופו) דוחה את לא תעשה ועשה של איסור מלאכה ביום טוב.
ומדייקינן: מהא דאסרינן להדליק בשמן שריפה ביום טוב, משמע, הא בחול - שפיר דמי להנות משמן תרומה טמאה.
והוינן בה: מאי טעמא שרי?
אמר רב: כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו שנאמר (ויקרא ז יז) "באש ישרף", כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת, דדמיא לקודש. ועוד טעם, משום שלא יבואו לידי תקלה, שמא יאכלוה  52 .

 52.  רש"י מבאר שדין שריפה הוא משום חשש של תקלה. והתוספות הקשו עליו שהרי במסכת תמורה מבואר שתרומה טמאה היא מן הדברים הנשרפים, ונאמר שם במפורש שכל הנשרפין אינם נקברים, ואילו לפי טעמו של רש"י משמע שאין דין דוקא בשריפה אלא אפילו בכל אופן אחר של כילוי וביעור אפשר? והבית הלוי מבאר את שיטת רש"י שאכן אין לקבור תרומה כיון שגם בקבורה שייך תקלה שמא ימצאו אותה אחרי קבורתה, אבל בשאר אופני הכילוי והביעור אין חשש של תקלה ולכן אין דין דווקא בשריפה (כשיטת התוספות) אבל אסור בקבורה.
ואמרה תורה: בשעת ביעורה - תיהני ממנה. ומינה, דשרי להנות מתרומה טמאה.
והוינן בה: היכן אמרה תורה שיהנה מהתרומה טמאה בשעת שריפה?
ומבארינן: מדרב נחמן. דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, אמר קרא: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי". "תרומותי" משמעו - בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה, ואחת תרומה טמאה.
ואמר רחמנא: "לך" - שלך תהא, שרשאי אתה להסיקה תחת תבשילך.
ואיבעית אימא, מפסוק אחר למדנו שתרומה טמאה מותרת בהנאה.
מדרבי אבהו. דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כתיב בפרשת וידוי מעשר שני "ולא ביערתי ממנו בטמא". בין כשהמעשר נטמא ובין כשהאדם טמא.
והכי דרשינן: "ממנו" - מעשר שני שנטמא, אי אתה מבעיר. אבל אתה מבעיר שמן של קדש שנטמא. שמותר להנות משמן תרומה טמאה.
ומקשינן: ואימא הכי נדרוש: "ממנו" אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן של קדש שנטמא, ונדרוש דקדש שנטמא שרי להנות ממנו בשעת שריפתו.
ותמהינן: וכי לאו קל וחומר הוא?
ומה מעשר, הקל, אמרה תורה "לא ביערתי ממנו בטמא", שאסור בהנאה כשהוא טמא. קדש שהוא חמור - לא כל שכן?!
ומקשינן: אי הכי, דדרשת קל וחומר, תרומה טמאה - נמי לימא קל וחומר ממעשר הוא שיהיה אסור להנות ממנה!?
ומתרצינן: בתרומה לא אמרינן קל וחומר, כי הא כתיב "ממנו".
ופרכינן: ומה ראית לדרוש מ"ממנו" להיתר השתמשות בתרומה טמאה, ולאסור השתמשות בקודש טמא?
ומבארינן: מסתברא, קודש לא ממעטינא מאיסור זה - שכן קודש יש בו הרבה חומרות. וסימן שלהם: פנ"ק עכ"ס (מה שאין כן בתרומה). ואלו הם:
פיגול, חשב בזמן שחיטת הקרבן ששוחטו על מנת שיאכל מבשרו לאחר זמנו, הרי הוא פיגול, והאוכלו חייב כרת.
נותר, קרבן שלא נאכל במשך הזמן שקבעה התורה לאכילתו.
וקרוי קרבן.
ויש בו מעילה, בקדשי קדשים מועלים בהם קודם זריקת דמים, ובקדשים קלים מועלים באמורים שלהם לאחר זריקת הדם על המזבח.
והאוכלו בטומאת הגוף חייב כרת. (ובתרומה הוא חייב במיתה בידי שמים שהיא קלה מכרת).
ואסור לאונן לאוכלו, דגמרינן קל וחומר ממעשר הקל שאסור לאוכלו כשהוא אונן.
אבל תרומה נאסרת רק לזרים ולא לאונן.
והואיל וקודש חמור כל כך, מסתבר שאף אסור להנות ממנו בטומאה.
ופרכינן: אדרבה! תרומה, לא ממעטינא מחומרא זו, אלא תרומה טמאה אסורה בהנאה, שכן יש בה כמה חומרות שסימנן מחפ"ז.
זר האוכלה מחויב מיתה בידי שמים.
וכמו כן זר האוכלה חייב בתשלומי חומש.

דרשני המקוצר[עריכה]