פרשני:בבלי:שבת נא ב

 1.  הפני יהושע תמה על סדר הפרקים "במה בהמה" לפני "במה אשה", מדוע הקדימו את דיני הבהמה? ותירץ השפת אמת (תחילת פרק במה אשה) שאיסור יציאת הבהמה במשא (שזהו עיקר דיני פרק במה בהמה) הוא איסור עשה מהתורה, ואילו עיקר איסורי יציאת אשה, הוא מדרבנן. אלא שהפני יהושע הקשה לשיטתו, שהוא סובר שאין איסור מהתורה ביציאת בהמה במשא (ראה להלן), מדוע הקדימו את דיני הבהמה? ועוד, הרי במשנה (סב, א) שנינו איסורי יציאת אשה מהתורה שחייבת עליה חטאת, ובבהמה בודאי שאין חיוב חטאת? ותירץ, שאיסור יציאת אשה הוא מאיסורי שבת עצמה שלא תעשה מלאכה, אבל החיוב שלא תצא בהמתו במשא, חייב הבעלים לדאוג מערב שבת לכך שלא תצא הבהמה מעצמה באופן האסור. והיינו מה שאסרו חכמים שלא יניח משא על בהמתו שלא תצא בו, הוא חיוב לדאוג לשביתת בהמתו מערב שבת. ולכן נשנה קודם דין הבהמה, מפני שזמן החיוב שלה קודם לאיסורי אשה בהוצאה.

מתניתין:
אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, בכל המלאכות שנאסרו לאדם גופו  2 , וכשם שנאסרה לאדם הוצאת משא מרשות לרשות והעברתו ד' אמות ברשות הרבים, כן הוא מצווה שלא תצא  3  בהמתו במשוי. וכשם שלא נאסר לאדם אלא משוי, ולא דבר שהוא צורך גופו (כגון תכשיט), כן אינו מצווה שלא תצא בהמתו בדבר שהוא צורך גופה.

 2.  בתורה יש שני פסוקים על מלאכת בהמה בשבת: "לא תעשה כל מלאכה אתה:. ובהמתך" (שמות כ י) ו"למען ינוח שורך וחמורך" (שם כג, יב). וכתבו התוספות והרמב"ן בספר המצוות (שרש יד) שהעשה "למען ינוח" נאמר כשהבהמה עושה מלאכה מעצמה, והלאו נאמר כשהבעלים מחמר אחר בהמתו. ואילו דעת הרמב"ם (שבת כ, ב) שהלאו נאמר דוקא כשהבעלים חורש עם שורו, אבל מחמר אסור רק מדרבנן. (כך פירשו את שיטתו הרמב"ן (הנ"ל) והחינוך (במצוה לב), וראה מגיד משנה (שם) שחולק). והר"ן (בע"ז טו, א) כתב עוד חילוק שהעשה נאמר רק לבעלים שתשבות ותנוח בהמתו, אבל הלאו של מחמר נאמר לכל אדם, וגם אם מחמר אחר בהמת חבירו עובר בלאו. והמחצית השקל (רמו, ח) כתב שיש חולקים וסוברים שמחמר גם נאמר רק לבעלים על בהמתו, וראה נשמת אדם שכתב שאין לצרף דיעה זו אפילו כסניף. עוד חילוק בין העשה והלאו כתבו המנחת חינוך (סוף מצוה לב, טז) והשפת אמת (בהגהה) שנשים פטורות משביתת בהמתן שאינם מוזהרות על עשה דשבת שהיא מצוה שהזמן גרמא, ועל הלאוין של שבת הן מוזהרות מדרשה. ורבי עקיבא איגר במשניות (כאן) מסתפק בזה ויבואר להלן נד ב. עוד כתבו שיש חילוק לפי הפני יהושע (ראה להלן) שאין עשה דשביתת בהמתו במלאכת הוצאה, אבל אם מחמר אחר בהמתו כשמוציאה משא עובר בלאו.   3.  הפני יהושע מחדש שבמלאכת הוצאה אין את העשה של שביתת בהמתו משום שהוצאה מלאכה גרועה היא, ועוד שדרשו מהפסוק "למען ינוח" שלא ימנע את בהמתו מלתלוש עשבים בשבת (מובא ברש"י שמות כג, יב) ולכן כל מה שהבהמה עושה מעצמה להנאתה מותר מהתורה, אלא שגזרו חכמים וציוו על שביתת בהמתו גם מהוצאה. והאחרונים חולקים וסוברים שהוא איסור עשה מהתורה, ודוקא מה שעושה הבהמה לצרכיה והנאתה מותר, אבל מה שיוצאת בחפצים שעשויים לשמירתה ונויה נחשב צורך הבעלים ואסור מהתורה, ראה שואל ומשיב (קמא ג, סד) וקרן אורה ומנחת חינוך (הנ"ל).
ומפרשת המשנה: במה בהמה יוצאה לרשות הרבים, ובמה אינה יוצאה?
יוצא הגמל באפסר במושכות שלו, ויוצאת הנאקה נקבת הגמל בחטם (יתבאר בגמרא), ויוצאים הלובדקים (מין חמור) בפרומביא, וסוס בשיר (אצעדה שקבועה בה טבעת, ומכניסים בתוכה רצועה, ובה מושכים את הבהמה). לפי שהם דברים שהבהמה משתמרת בהם. ובגמרא יבואר מה הם הכלים האלו.
וכל בעלי השיר בעלי חיים שרגילים לשים בצוארם טבעת (כגון כלבי ציידים וחיות קטנות שנותנין על צוארם "שיר" לנוי)  4 , יוצאין בשיר, ונמשכין בשיר. ובגמרא יבואר.

 4.  רש"י. וכך פירש רש"י להלן (נב, א) בסוגיא שיש היתר הוצאה בבהמה בחפץ שעשוי לנוי. והקשו הריטב"א והר"ן (נב, א) הרי בסוגיא (שם) מפורש שרצועה שעשויה לנוי כולם מודים שאסור? ותירצו שאם דרך הבהמה לצאת כך בחול תמיד מותר גם בחפץ שעשוי לנוי, ורק כשיוצאת בדבר שאין דרכה בכך והוא עשוי לנוי אסור. אבל התוספות (ב, א ד"ה או) חולקים ואוסרים כל מה שעשוי רק לנוי, וראה משנה ברורה (שה, יב) שהביא מחלוקת ראשונים בזה, והתוספות סוברים ששיר עשוי באופן שאפשר להכניס את היד בתוכו ולתפוס את הבהמה בזה, ונחשב שעשוי לשמירה.
ואם נטמאו כלים אלו בטומאת מת, מזין עליהן מי חטאת במקומן,  5  כשהם על צואר הבהמה.

 5.  גירסת התוספות (נב, א) והב"ח. ופירשו שהחידוש במשנה הוא שאין חוששים שתיפול ההזאה על הבהמה ויפסלו בכך המי פרה שבאזוב, והם למדו את הדין שאם הזה ונפל על בהמה נפסלה ההזאה מהמשנה בפרה (יב, ג), והסיבה שנפסלו המים פירש רש"י (יומא יד, א) משום שנחשב שנעשתה מלאכה במים, והר"ש במשנה (פרה, שם) כתב שיש דרשא לפסול. אבל דעת הרמב"ם בפירוש המשנה (ובהל' פרה י, ח) שלא נפסלה ההזאה בכך, ולשיטתו אי אפשר לפרש את המשנה כאן כמו תוספות, ופירש התוספות יום טוב שהחידוש הוא שאין חוששים שהמזה יתכוון להזות על הבהמה, ואז נפסלו המים גם לדעת הרמב"ם כמבואר בדבריו (פרה י, ז). והרש"ש תמה מדוע יש הוה אמינא לחשוש לדבר כזה? ופירש שהחידוש הוא שאין חשש שההזאה לא תהיה על השיר עצמו אלא תיפול ההזאה על הבהמה וממנה לכלי, ובאופן כזה בודאי ההזאה פסולה כמבואר במשנה בפרה (יב, ב). והסיבה שאין חוששים שיזה על הבהמה לפירוש התוספות והאחרונים הנ"ל, כתב הריטב"א מפני "שסתם מזה מי חטאת זהיר וזריז הוא". אולם בפירוש המשנה להרמב"ם כאן נראה שלא גרס במשנה ומזין עליהם במקומם, והחידוש הוא רק שחייב השיר בהזאה. (ומשום שיש טומאות מדרבנן שאין בהם הזאה, וכאן הטומאה היא מהתורה).
וכן טובלן לכלים אלו מטומאתם, במקומן. שמכניסים את הבהמה למים כדי להטביל את השיר.
ואין צריך להסירם מן הבהמה כדי לטובלם או להזות עליהם בפני עצמם.
גמרא:
שנינו במשנה: יוצאת הנאקה בחטם.
והוינן בה: מאי "נאקה", ומאי "בחטם"?
אמר רבה בר בר חנה: נאקתא - חיורתי גמלה נקבה גדולה ולבנה, בזממא דפרזלא טבעת של ברזל שנוקבים את חוטמה ומכניסה בתוכו. לפי שהיא בורחת, ושמירתה קשה, אינה משתמרת אלא בכך.
שנינו במשנה: ולובדקים בפרומביא.
ומפרשינן: אמר רב הונא: לובדקים - חמרא לובא חמור הבא ממדינת לוב. הקשור בפגי דפרזלא רסן שעל הלחי והראש העשוי מברזל.
לוי, שדר זוזי שלח מעות לאנשי בי חוזאי (שם מקום), כדי למיזבן ליה שיקנו לו שם חמרא לובא באותם זוזים.
צרו (צררו) אנשי בי חוזאי מעותיו ושדרו ליה אותם בחזרה, והניחו בתוך הצרור שערי שעורים. שלא רצו לקנות לו חמור, מפני שלוב רחוקה מבבל מהלך חצי שנה (כמבואר בפרק הגוזל).
ומה ששלחו לו שעורים, כונתם היתה כדי למימר, לרמז לו דניגרא דחמרא, פסיעות החמור - הם לפי מדת השערי (שעורים) שהוא אוכל. ורמזוהו בכך, שיקנה חמור בעירו, ויאכילנו שעורים תמיד. ועל ידי כך יהיה חמורו משובח וטוב.
אמר רב יהודה אמר שמואל: היו התלמידים שואלין ומחליפין את שאלתם לפני רבי. וכך שאלו: ליתן כלי של בהמה זו בבהמה זו בשביל שתצא בו בשבת, מהו?
והחליפו שאלתם. שפעם שאלו על נאקה באפסר, ופעם שאלו על גמל בחטם. האם זה נחשב כמו דבר שעשוי לשמור על הבהמה ומותר, או שהוא נחשב כמשא ואסור.
והשיב רבי: נאקה באפסר לא תיבעי לך. שודאי אסור שכיון דלא מינטרא ביה, שאינה משתמרת באפסר אלא דוקא בחטם - משאוי הוא, האפסר נחשב למשא ואסור שתצא בו.
כי תיבעי לך: גמל בחטם - מאי? האם נאמר, כיון דסגי ליה בשמירה של אפסר ואינו צריך שמירה יתירה של חטם, נמצא שהחטם משאוי הוא לגביו, ואסור שיצא בו?  6 

 6.  כתבו התוספות (ד"ה או) והרשב"א שהספק בגמרא הוא דוקא על "שמירה יתירה מאד" כמו גמל בחטם, אבל יש בעלי חיים שדרכם בכמה אופני שמירה כמו הלובדקים - שהמשנה מתירה בפרומביא ובברייתא להלן התירו באפסר, אף שפרומביא היא שמירה יותר מאפסר כמבואר להלן (על חמור שעסקיו רעים), וכן סוס - במשנה אמרו שיוצא בשיר ובברייתא אמרו שיוצא באפסר, והסיבה לכך כתב הרשב"א "מפני שאין דרך בני אדם לדקדק ולצמצם בשמירה", ודוקא בשמירה יתירה מאד נחלקו.
או דלמא, כיון שסוף סוף הוא שומר על הגמל, מותר. כי "נטירותא יתירתא" - הוספת שמירה לא אמרינן דמשאוי הוא.
אמר לפניו (לפני רבי) רבי ישמעאל ברבי יוסי: כך אמר אבא: ארבע בהמות יוצאות באפסר: הסוס, והפרד, והגמל, והחמור.
ודייקינן: למעוטי מאי, מה חידש רבי יוסי בדבריו לאו למעוטי גמל בחטם שאסור. כי לפי שד' בהמות אלו משתמרות באפסר, אסורות הן בחטם, משום שכל נטירותא יתירתא, משאוי הוא.
ודחינן: לא את זה חידש רבי יוסי אלא למעוטי נאקה, שאינה יוצאת באפסר. שכיון שאינה משתמרת בכך, משא הוא לה.
במתניתא תנא: לובדקים וגמל יוצאין באפסר. שאף לובדקים די להם בשמירת אפסר  7 .

 7.  הרי"ף והרא"ש כתבו שהגמרא מביאה ברייתא זו לפשוט את הספק שהגמל יוצא באפסר ולא בחטם, ופסקו כך להלכה. ותמה המהרש"א, הרי דחינו את הראיה הזו מדברי רבי יוסי שאמר אותו דין כמו הברייתא, ומדוע מהברייתא מוכח יותר לאסור גמל בחטם? ותירץ בדוחק, שדיחוי הגמרא לעיל שרבי יוסי חידש למעט נאקה באפסר, נאמר דוקא משום שהוא מנה ארבע בהמות ומיעט נאקה, אבל הברייתא לא מנתה את הבהמות ומסתבר יותר שהיא באה למעט את סוג השמירה דהיינו גמל בחטם ולא למעט נאקה, והמהר"ם מוסיף שלא מסתבר שהברייתא ממעטת נאקה שהרי יש סוס ופרד שלא נאמר בברייתא, ואם כן הברייתא לא באה למעט בעלי חיים נוספים אלא למעט שמירה אחרת בגמל. והקרבן נתנאל תירץ, שהראיה היא כך, שאם לובדקים יוצאים באפסר, קשה למה לא מנה זאת רבי יוסי, ומוכח שהוא לא בא למעט בעלי חיים אחרים (כמו נאקה) אלא הוא בא למעט את הבהמות שמנה, משמירה אחרת - והיינו למעט גמל בחטם. (והמהר"ם כתב שאפשר לומר שלובדקים נכללים בחמור, ואם כן נדחית הראיה הנ"ל). והגאון רבי אלעזר משה הורביץ תירץ, שהראיה היא שלפי הברייתא לובדקים וגמל דינם שוה שיוצאים באפסר ואם כן מדוע המשנה חילקה את דינם: שלובדקים בפרומביא וגמל באפסר? ומוכח ששמירה יתירה אסורה ולכן גמל אסור בפרומביא.
ומסקינן: שספק הגמרא אם נטירותא יתירתא משאוי הוא או לא, כפלוגתא דתנאי היא שנויה.
דתניא: אין חיה יוצאה בסוגר חבל הקשור סביב הצואר.
חנניה אומר: החיה יוצאה בסוגר, ובכל דבר המשתמר.
והוינן בה: במאי עסקינן? אילימא בחיה גדולה, מי סגי לה בשמירה של סוגר? ומאחר שאינה משתמרת בו, נחשב משאוי, ומדוע מתיר חנניה?
ואלא בחיה קטנה, אם כן, למה אוסר תנא קמא? וכי מי לא סגי לה סוגר?
אלא לאו, חתול איכא בינייהו. שכיון שאינו תאב לברוח, אינו צריך שמירה של סוגר, אלא די לו שמירת חבל קטן.
והמחלוקת היא: תנא קמא סבר, כיון דסגי ליה במיתנא בעלמא, הרי הסוגר משאוי הוא לו, משום שהוא נטירותא יתירתא לגביו.
וחנניה סבר, כל דבר שהוא נטירותא יתירתא, לא אמרינן עליו שדינו שמשאוי הוא.
אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה. שנטירותא יתירתא אינה משאוי.
לוי בריה דרב הונא בר חייא, ורבה בר רב הונא, הוו קאזלי באורחא. קדמיה (הקדים) חמריה דלוי לחמרא דרבה בר רב הונא. חלש דעתיה דרבה בר רב הונא מכך, לפי שהיה גדול מלוי. וחשב שהקדימו לוי בכונה  8 .

 8.  התוספות הקשו הרי שנינו בברכות (מז, א) שאין מכבדין בדרכים ומדוע חשש לוי על שלא כיבד את רבה בר רב הונא בדרך? ותירצו שהדין שאין מכבדין בדרכים נאמר דוקא כשכל אחד הלך לעצמו ופגשו אחד את השני, אבל אם הולכים בחבורה אחת יש חיוב לכבד את הגדול. והמרדכי בברכות (קסו) תירץ בשם הראבי"ה שרק בדרך שיש בה סכנה אין מכבדין אבל בדרך שאין בה סכנה חייבים לכבד. והרמ"א ביו"ד (רמב, יז) פסק כשני תירוצים אלו. והריטב"א כתב שהכל לפי הענין - דהיינו לפי האפשרות לכבד והצורך בזה, ולפי חשיבות ההולך עמו, וכן כתב המאירי בברכות שיש אופנים שאם לא יכבד בדרך יתבזה ההולך עימו. והשפת אמת דייק בלשון רש"י שלא חשש לוי לדיני כיבוד אלא שהיה בכך בזיון לרבה בר רב הונא, ובודאי כי מה שנחשב בזיון אסור גם בדרך. והמאירי כאן תירץ, כי מה שאין חיוב כיבוד בדרך הוא מצד שיתעכב בכך מדרכו, וההולך בדרך אינו מחוייב להתעכב כדי לקיים כיבוד חכם, ולכן ענייני כבוד שהם מחמת ההליכה בדרך עצמה כגון איך ללוות את החכם (יומא נז, א), ושלא לעבור על פניו ולהקדימו בודאי שמכבדין גם בדרכים.
אמר לוי לעצמו: אימא ליה לרבה בר רב הונא מילתא, להודיעו שלא בכונה עשיתי כן. כי היכי <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  דאיתותב שתתיישב דעתיה, ויתפייס.

דרשני המקוצר[עריכה]