פרשני:בבלי:שבת קכז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קכז ב

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: רבי יוחנן בא לפרש משנתנו, שכל הני ששה דברים, נמי - בהני, באלו שלשה דברים שנשנו במשנה, שייכי, הם בכללם.
הכנסת אורחים וביקור חולים הם בכלל "גמילות חסדים".
ועיון תפילה נמי בכלל זה, משום ש"גומל חסד" לעצמו, דכתיב (משלי י"א) "גומל נפשו - איש חסד".  1 

 1.  הר"ש במסכת פאה הוסיף: "נפש" היינו תפילה דכתיב (שמואל א א) "ואשפוך את נפשי לפני ה"'. והמהרש"א הוסיף: דעיון תפילה בכלל הבאת שלום, משום שהתפילה מביאה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים.
השכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה הם בכלל "תלמוד תורה".
והדן את חבירו לכף זכות בכלל "והבאת שלום", שמתוך שדנו לכף זכות ואומר שלא חטא כנגדו, יש שלום ביניהם.
תנו רבנן: הדן את חבירו לכף זכות, דנין אותו מהשמים לכף זכות.  2  ומעשה באדם אחד  3  שירד מגליל העליון, ונשכר לעבוד אצל בעל הבית אחד שהיה בדרום, במשך שלוש שנים.

 2.  בשפת אמת פירש, דהכוונה בשמים ידונו אותו לזכות, וכן מבואר בשאילתות. ופירוש נוסף, שבני אדם ידונו אותו לזכות.   3.  בשאילתות פרשת שמות הגירסא היא: מעשה ברבי עקיבא בן יוסף שהיה נשכר אצל רבי אליעזר בן הורקנוס (יפה עיניים). ובעמק שאלה על השאילתות הביא, שבתנא דבי אליהו איתא, שאותו בעל הבית לא קרא ולא שנה, ומשמע שאינו רבי אליעזר בן הורקנוס. ועוד כתב שם שמעשה זה היה ברבי עקיבא קודם שהלך ללמוד תורה, וכדאיתא במסכת כתובות דף ס"ב שהיה "צנוע ומעלי", וכן הביא בשפת אמת שכך כתב בתשובות רמ"ע מפאנו (סי' ס"ג)
ערב יום הכפורים (יש גורסין: ערב הרגל) אמר לו: תן לי שכרי, ואלך, ואזון את אשתי ובני.
אמר לו: אין לי מעות.  4 

 4.  בשאילתות ובתנא דבי אליהו נוסף: והיה רואה מעות בידו, וכן הגירסא שם בפירות ובהמה וכו'.
אמר לו: תן לי פירות עבור שכרי.
אמר לו: אין לי.
אמר לו: תן לי קרקע.
אמר לו: אין לי.
אמר לו: תן לי בהמה.
אמר לו: אין לי.
אמר לו: תן לי כרים וכסתות.
אמר לו: אין לי. מה עשה אותו שכיר?
הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש, בצער גדול.
לאחר הרגל, נטל בעל הבית שכרו בידו, ולקח עמו גם משוי של ג' חמורים טעונים, אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו של השכיר.  5 

 5.  בהגהות יעב"ץ כתב: את המשוי הזה הביא לו דורון בשביל שהשהה לו שכרו. ושמע מינה דמותר לעשות כן, ואין בכך איסור ריבית של "אגר נטר".
אחר שאכלו ושתו, נתן לו שכרו.
אמר לו, שאל בעל הבית את השכיר: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי, ואמרתי לך: אין לי מעות - במה חשדתני?
השיב לו: אמרתי, שמא פרקמטיא סחורה בזול נזדמנה לך, ולקחת אותה לעצמך במעות ההן ולכן לא היו בידך מעות לשלם שכרי.  6 

 6.  במהרש"א הקשה: מדוע לא אמר לו תן לי פרקמטיא, שהרי אפילו קרקע רצה לקבל. ותירץ שהיה זה בערב יום הכפורים ולא היה לו קונה באותה שעה.
שאלו עוד: ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה, ואמרתי לך: אין לי בהמה, במה חשדתני? השיב לו: אמרתי, שמא מושכרת היא ביד אחרים.
שאלו עוד: בשעה שאמרת לי תן לי קרקע, ואמרתי לך: אין לי קרקע, במה חשדתני?
השיב לו: אמרתי, שמא הקרקע מוחכרת ביד אחרים היא (שנתת לאדם אחר שיעבוד בה, כדי שיעלה לך סך מסוים של כורים כל שנה).
שאלו: ובשעה, שאמרתי לך אין לי פירות, במה חשדתני?
השיב לו: אמרתי שמא הפירות אינן מעושרות.  7 

 7.  בעמק שאלה הקשה: מה בכך שאינן מעושרות, מדוע לא יעשרם עכשיו? ותירץ שמנהגם היה ליתן לחבר להפריש תרומות ומעשרות, ולא הזדמן לו חבר (ואף לגירסת השאילתות שהיה זה ר"א בן הורקנוס, צריך לומר שהיה קודם שלמד, עיי"ש בעמק שאלה). אך עדיין קשה מה השיב לו שהקרקע מוחכרת ביד אחרים, ומדוע אינו יכול למוכרה? ותירץ, שהיה צריך למוכרה בזול בפחות משוויה, ולא רצה רבי עקיבא לנוגשו.
שאלו: ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות, במה חשדתני?
השיב לו: אמרתי: שמא הקדיש מר את כל נכסיו לשמים.
אמר לו בעל הבית: העבודה. (לשון שבועה). כך אכן היה המעשה. שהדרתי את כל נכסי בשביל הורקנוס בני, מפני שלא עסק בתורה. וכשבאתי אצל חבירי שהיו בדרום, התירו לי כל נדרי.
ואתה, כשם שדנתני לכף זכות - כך המקום ידין אותך לזכות. תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד  8  שפדה מהשבי ריבה, נערה אחת, בת ישראל.

 8.  כל היכא שנאמר חסיד, היינו או רבי יהודה בן בבא, או רבי יהודה בר אלעאי, ועיין רש"ש.
ובהגיעם למלון, השכיבה תחת מרגלותיו.
למחר, ירד וטבל, ושנה לתלמידיו.
ואמר, ושאל להם: בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי - במה חשדתוני?
השיבו לו: אמרנו שמא יש בנו תלמיד שאינו בדוק לרבי, שאינו מכירו במידותיו שיהיה אפשר לסמוך עליו שלא יחטא ולכן שמרת עליה למרגלותיך.
ושאלם עוד: בשעה שירדתי וטבלתי, במה חשדתוני?
השיבו לו: אמרנו שמא מפני טורח הדרך אירע קרי לרבי.
אמר להם: העבודה. לשון שבועה. כך אכן היה.
ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות - כך המקום ידין אתכם לכף זכות.
תנו רבנן: פעם אחת הוצרך לבקש דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת נכרית, שכל גדולי רומי היו מצויין אצלה. אמרו: מי ילך לבקש ממנה?
אמר להם רבי יהושע: אני אלך.
הלך רבי יהושע ותלמידיו. כיון שהגיע לפתח ביתה, חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס, ונעל את הדלת בפניהן.  9 

 9.  קשה, מדוע לא היה אסור משום יחוד? ורא"מ הורביץ תירץ שזה היה קודם גזירת יחוד, ולאחר גזירת עזרא שבעלי קרי יטבלו לפני לימוד תורה או תפילה. שהרי ירד לטבול. ובהגהות יעב"ץ כתב דשמע מינה דכל כי האי גוונא אין בו משום יחוד.
אחר שיצא, ירד וטבל, ושנה לתלמידיו.
ואמר ושאל להם: בשעה שחלצתי תפילין במה חשדתוני?
השיבו לו: אמרנו, כסבור רבי, לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה.
שאלם עוד: בשעה שנעלתי את הדלת, במה חשדתוני?
השיבו לו: אמרנו, שמא דבר מלכות שצריך להסתירו יש בינו לבינה.
שאלם עוד: בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני?
השיבו לו: אמרנו, שמא ניתזה צינורא, רוק, מפיה על בגדיו של רבי, והרי גזרו חכמים על הנכרים שיטמאו כזבים.
אמר להם: העבודה. כך היה. ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות, המקום ידין אתכם לזכות,
שנינו במשנה: מפנין תרומה טהורה. והוינן בה: פשיטא שמטלטלין תרומה, שהיא ראויה לאכילה. ומה חידש לנו התנא בזה?
ומבארינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא בתרומה דמנחא הנמצאת ביד ישראל.
מהו דתימא, כיון דלא חזיא ליה לישראל, אסור לו לטלטלה, שלגביו היא מוקצה. קא משמע לן, דכיון דחזיא לכהן, שפיר דמי לטלטלה אף לישראל.
שנינו במשנה: ומפנין את הדמאי.
והוינן בה: מאי טעמא שרי לטלטולי? הא דמאי לא חזי ליה, אינו ראוי לאכילה עד שיעשרנו, ואם כן מדוע אינו נחשב מוקצה כדין טבל? ומבארינן: אין הדמאי נחשב מוקצה כי הוא חלוק מטבל.
כי טבל הוא מוקצה לפי שאינו ראוי לאכילה לכל אדם, אבל דמאי ראוי לאכילה לעניים.
ולכן גם לכל אדם הוא חשוב ראוי לאכילה. שאצל כל אדם ניתן לומר: כיון דאי בעי, מפקר  10  ליה לנכסיה, והוה עני, ואז הרי חזיא ליה לאכילה, היות ולא גזרו על עניים איסור אכילת דמאי.

 10.  עי' מאירי שלמדנו מכאן שמפקירין בשבת, ולא דמי למכירה, ועי' בשו"ת רע"א סי' קע"ד דדעת הרמב"ן והריטב"א והר"ח שאסור להפקיר בשבת, ויש לעיין מסוגיין. ועיין קהילות יעקב ביצה סי' כ"ג.
הילכך, השתא נמי, אף שלא הפקיר נכסיו, חשיב כאילו חזי ליה.
דתנן במסכת דמאי: מאכילין את העניים דמאי, משום שלא גזרו עליהם חכמים לעשר, לפי שהם מחזרים על הפתחים של עמי ארצות, וסמכו על זה שרוב עמי הארץ מעשרין.  11 

 11.  במאירי משמע שהקולא היא לגבי הנותנים. ועיין בר"ש רפ"ג דדמאי, דלשיטת ר' יונה בירושלמי מתניתין איירי בעניים חברים, ונותן להם ומודיעם שאינו מעושר. ועיין שם בגר"א בשנות אליהו, ובחזו"א דמאי סי' ז' שהתלמוד בבלי חולק על הירושלמי וסובר שאינם צריכים לעשר.
וכן מאכילין דמאי את האכסניא, חיל של מלך ישראל,  12  כיון שפרנסתם מוטלת על בני העיר, מאכילין אותם דמאי.

 12.  בתוס' ברכות דף מז א כתבו: ואי נמי באכסניא של נכרים. ובערובין דף יז ב כתבו דאצטריך לאשמועינן דמותר להאכיל לנכרים. ואף שטבל אסור בהנאה, מכל מקום בדמאי הקילו.
ואמר רב הונא: תנא: בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים דמאי, ואת האכסניא דמאי.
בית הלל אומרים: מאכילין את העניים דמאי, ואת האכסניא דמאי.  13 

 13.  בתוס' ברכות מז א כתבו שרב הונא השמיענו דאי משכחת מתניתין שאין מאכילין דמאי, לא תיחוש לה, דבית שמאי היא.
שנינו במשנה: ומעשר ראשון שניטלה תרומתו.
קא סלקא דעתין שניטלה ממנו בין תרומת מעשר שנותן הלוי מתוך המעשר שניתן לו, ובין תרומה גדולה שנותן הישראל שני חלקי מאה מתוך כל התבואה.
ומקשינן: כיון דמתוקן הוא - פשיטא שמותר לטלטלו?
ומבארינן: לא צריכא, אלא שהקדימו לעשר את המעשר ראשון בעוד התבואה היתה בשבולים, שעדיין לא נתמרחה התבואה, והיתה פטורה אז מן המעשרות, ונטלה הימנו אז רק תרומת מעשר שנותן הלוי מתוך המעשר ראשון, ועדיין לא ניטלה הימנו תרומה גדולה, שנותן הישראל מתוך כל התבואה.
וכי הא דאמר רבי אבהו אמר ריש לקיש: מעשר ראשון שהקדימו לעשרו (בטרם התמרח, ולפני שהרים ממנו תרומה גדולה), בעוד התבואה בשבולין - הרי הוא פטור מתרומה גדולה.
וילפינן ממה שנאמר בהפרשת תרומת מעשר של הלויים מן מעשר ראשון: "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר".
והכי דרשינן לה: דוקא מעשר מן המעשר אמרתי לך להפריש, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר ראשון.
אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי, דדרשינן שרק תרומת מעשר מוציאין מהמעשר ראשון, אם כך, אפילו הקדימו להפריש מעשר ראשון לפני הפרשת תרומה בכרי, לאחר שהתמרחה התבואה והתחייבה בתרומות ובמעשרות, נמי ליפטר?
אמר ליה: עליך אמר קרא גבי תרומת מעשר: "מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה'". "כל", ריבוייא הוא, לומר לך שתוציא ממעשר ראשון כל צד תרומה שבו, אפילו אם הקדים להפריש את המעשר לפני הפרשת תרומה גדולה.  14 

 14.  כל שהקדים בשבולין, אינו לוקה על "מלאתך ודמעך לא תאחר". אבל לאחר שנתמרח, המקדים מעשר לתרומה לוקה. רש"י והר"ש בבכורים פ"ג מ"ו. ואיכא מאן דאמר בירושלמי שאינו לוקה, וכך פסק הרמב"ם פ"ג מתרומה הכ"ג, (הג' ר"ב רנשבורג).
והוינן בה: ומאי ראית למידרש מקרא ד"והרימותם" מיעוטא למעשר ראשון שהקדימו בשבלים, ולרבויי מקרא ד"כל" את מי שהקדים מעשר ראשון בכרי? אימא איפכא?  15 

 15.  בתוספות ביצה יג ב תמהו: איך המקשן העלה על דעתו שבשיבולין יהיה חייב, ובכרי יהיה פטור? הרי אם הוא חייב כבר בשיבולין כל שכן אחר כך? ותירצו, דבהוה אמינא סברנו שבין כך ובין כך יהיה פטור, עד שיבוא לבית. ולפי זה, אחרי תירוץ הגמרא אם הקדים את המעשר ראשון אחרי שעשה כרי, יהיה חייב בתרומה גדולה, אף שלא היה הבאה לבית. והתוס' בסוגייתינו (בתירוץ השני) כתבו שאף למסקנא אם לא היה הבאה לבית פטור. ועיין בריטב"א בסוגיין.
אמר ליה: האי, אידגן, התמרח, שנגמרה כבר מלאכתו וחלה עליו חובת תרומה (דכתיב "ראשית דגנך").  16  הילכך חייב הלוי להוציא תרומה גדולה שבה (שני חלקי מאה מהמעשר), ולתתה לכהן, ואחר כך לתת לו אחד מעשרה מכל המעשר.

 16.  בתוס' ד"ה האי הקשו: הרי לא די באידגן, אלא בעינן גם ראיית פני הבית? ותירצו בשני אופנים. וע"ע ברמב"ם וראב"ד פ"ד ממעשר ה"א.
ואילו האי, שהקדימו לעשרו כשהוא בשבלין, לא אידגן, ולא נתחייב עדיין במעשר ראשון אלא הוא הקדים והפרישו. הילכך, דרשינן לפטור את מה שעדיין לא נתחייב.
שנינו במשנה: ומעשר שני והקדש שנפדו.  17 

 17.  בירושלמי חלה פ"א איתא: מעשר שני שהקדימו בשיבלין פטור. ועיין ברי"ט אלגאזי הלכות חלה אות ב שהקשה: מדוע לא תירצו במעשר שני שהקדימו בשיבלין, כדרך שתירצו במעשר ראשון?
ומקשינן: הני פשיטא דשרי לטלטלם, שהרי הם מותרים באכילה?
ומבארינן: לא צריכא לאשמועינן, אלא באופן שנתן את הקרן עבור פדיונם, ולא נתן את החומש, שלא נהג כדין בעל הבית הפודה, שמחויב להוסיף חומש על הפדיון.
והא קא משמע לן התנא, דאין החומש מעכב את הפדיון.
שנינו במשנה: והתורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים.
ומדייקינן: דווקא תורמוס שהוא יבש. אבל תורמוס לח - לא מטלטלינן.
והוינן בה: מאי טעמא? ומבארינן: כיון דהוא מריר, מר - הבהמה לא אכלה.

דרשני המקוצר[עריכה]