פרשני:בבלי:שבת קכו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קכו ב

חברותא[עריכה]

והתנן לקמן במתניתין, כל כסויי הכלים  שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת.
ואמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: והוא שיש תורת כלי עליהן. דבעינן שהכסוי של הכלי יהיה ראוי לתשמיש בפני עצמו. ואם אינו ראוי לתשמיש כשהוא לעצמו, לא אמרינן דכיסוי כלי הוי ככלי.
וחזינן מדברי רבי יוחנן, שדבר אשר אין עליו תורת כלי אסור לטלטלו.
והאי קנה נמי, אין עליו תורת כלי, ומדוע מותר לטלטלו?
(ומה שהוא ראוי לפתוח ולנעול את הדלת, אין זה נותן לו תורת כלי, אלא תורת בנין עליו. שהרי הדלת מחוברת לקרקע.
ובתוספות פירשו, ד"תורת כלי" היינו, שתיקנו והכינו לכך. ולא בעינן שיהיה ראוי לשמוש אחר).  1 

 1.  משמע דאפילו היכא דאיכא לכסוי בית אחיזה בעינן תורת כלי, ולא אמרינן דבית האחיזה עצמו זהו ההכנה שיהיה כסוי לכלי ולא צריך עוד תקון אחר. ובביאור הגר"א לא כתב כן. ביה"ל סי' ש"ח סעיף י'.
וכי תימא הכא נמי האי קנה איירי דאיכא תורת כלי עליו, כיון שראוי להפוך בו זיתים או לפצע בו אגוזים.
אי אפשר לומר כן. כי:
ומי בעי רבן שמעון בן גמליאל "תורת כלי" כדי להתיר את הטלטול?
והתניא: חריות של דקל שגדרן, שחתכן לשם עצים להסקה, ונמלך עליהן להשתמש בהם לישיבה עליהם - צריך לקשור אותן בערב שבת כדי לייחדן לישיבה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשר.
ומוכח, דרבן שמעון בן גמליאל לא בעי תורת כלי כדי להתיר טלטול. שהרי לחריות של דקל אין תורת כלי.
ומשנינן: רבי יוחנן סבירא ליה כוותיה דרשב"ג בחדא, דסגי במתוקן ומיוחד לכך אף על פי שאינו קשור.
ופליג עליה דרשב"ג בחדא. דרבי יוחנן בעי שיהיה עליו תורת כלי.
דרש רבי יצחק נפחא אפתחא דריש גלותא: הלכה כרבי אליעזר דבעינן בפקק החלון קשור ותלוי.
מתיב רב עמרם לרבי יצחק נפחא מהא דשנינו במשנה, בפרק מי שהחשיך:
ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח, וקשרו את המקידה בגמי, לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו. ומדבריהם למדנו שפוקקין את החלון, ומודדין מקוה בשבת, וקושרין בשבת קשר שאינו של קיימא.
ומוכח שפסקינן שמותר לשים את פקק החלון אף על פי שאינו קשור. ודלא כדברי רבי אליעזר.
אמר ליה אביי לרב עמרם: מאי דעתיך שהקשית על רבי יצחק נפחא?
הרי הוא יכול לתרץ לך שהמשנה הזאת סוברת כדעת רבנן, אבל להלכה פסקינן כרבי אליעזר.
אלא, קושייתך היא משום דקתני משנה סתמא. וכיון שהתנא סתם לנו במשנה שם כרבנן ממילא הלכה כסתם משנה, וכרבנן.
אין זה קושיה. כי הלא גם המשנה דנגר הנגרר - נמי סתמא היא. ושם סתמה המשנה כדעת רבי אליעזר, דאסר.
ואם כן, אינך יכול להקשות על רבי אליעזר.
ודחינן: ואפילו הכי, אית לן למימר דהלכה כסתם משנה דפרק מי שהחשיך, שסתמה כדעת רבנן. היות ויש לנו "מעשה רב".
דכיון דעשו מעשה כרבנן, שמע מינה דהכי הלכתא, ולא כדעת רבי אליעזר.
מתניתין:
כל כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה - לאוחזם בו, ניטלין בשבת.
אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים, דבעינן בית אחיזה, בכיסוי קרקעות. כגון כיסוי בור ודות, שאם אין להם בית אחיזה, שבאמצעותו נראה שהם עשויים להניח ולהרים, נראה הדבר כבונה.  2 

 2.  ולא הוי בונה ממש, כיון שאין בכסוי ציר המחברו לבור, אלא הכסוי מונח מלמעלה על הבור, ולכן הוי רק מחזי כבונה, ולא בונה ממש. שעה"צ סי' ש"ח ס"ק מ"ו בשם הפמ"ג.
אבל בכיסוי הכלים, בין כך - שיש להם בית אחיזה, ובין כך - שאין להם בית אחיזה, ניטלין בשבת.
גמרא:
אמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר רב יוחנן: הני כיסויים שמותר לטלטלם, והוא, שיש תורת כלי עליהן. שראויים הם לשמושים אחרים. אבל זה שהם משמשים לכסוי כלים לא נותן להם שם כלי.
ומבאר רב יהודה בר שילא את דבריו:
דכולי עלמא, כסוי קרקעות, רק אם יש להם בית אחיזה, אין, אז מותר לטלטלם. אי לא, ואם אין להם בית אחיזה, לא. אז אסור לטלטלם.  3  כסוי הכלים, אף על גב דאין להם בית אחיזה שרי לטלטלם. דכיון שיש עליהם תורת כלי אין נפקא מינה אם יש להם בית אחיזה או אין להם.

 3.  לכאורה נראה דאפילו בטלטול בעלמא אסורים כיסויי קרקעות, וכן מוכח לעיל בגמרא בדף קכה א, דאיתא התם: אמר רבינא, כמאן מטלטלינן האידנא כסוי דתנור? ומשמע, דכסוי של בור ודות אסור הוא בטלטול. ואפילו היכא שאינו מורידם מן התנור גם כן אסור לטלטלם. ביה"ל סי' ש"ח סעיף י'.
כי פליגי רבנן ורבי יוסי, בכלים דחברינהו בארעא בקרקע, כגון תנור וכיריים.
מר - תנא קמא, סבר כיון שהם מחוברים לקרקע גזרינן שלא לטלטלן אטו כיסויי קרקעות, ובעו בית אחיזה.
ומר - רבי יוסי, סבר לא גזרינן אטו כסויי קרקעות. ולא בעו בית אחיזה.
לישנא אחרינא:
כי פליגי - בכיסוי תנור.
מר - רבי יוסי, מדמי ליה לכסוי קרקע, ובעי בית אחיזה.
ומר - תנא קמא, מדמי ליה לכסוי כלים, ולא בעי בית אחיזה.

מתניתין:

מפנין בשבת מהבית, אפילו ארבע וחמש קופות  1  של תבן ושל תבואה, אם הוא צריך את מקומם, מפני שרוצה להושיב שם את האורחים. או שצריך לפנותן מבית המדרש, מפני ביטול בית המדרש, כדי שיהיה לכולם מקום לשבת.

 1.  שיעור קופה מפרש בירושלמי שהוא ג' סאין, תוס'. וכן פסק הרמ"א סי' של"ג סעי' א. ומותר לפנות כשיעור זה אפילו לצורך אדם אחד. תוס' לקמן קכז א ד"ה אע"ג.
אבל לא מפנין את האוצר, מחסן של תבואה. וטעם הדבר יבואר בגמרא.
ומבאר התנא איזה דברים הוא רשאי לפנות:
מפנין תרומה טהורה, מפני שהיא ראויה לאכילת כהן, או להאכילה לבהמתו.  2 

 2.  עיין ברש"ש שהקשה על דברי רש"י מדברי התוספות ב"מ צ א שאסור לכהן לתת לבהמתו תרומה טהורה הראויה לאכילת אדם מפני הפסד התרומה. ועיין בתוס' אנשי שם (תרומות פי"א מ"ט) שדן בזה. ומה שכתב רש"י שתרומה טמאה ראויה לתתה לפני כלבו, ורק בשבת אסור משום שאין מבערין תרומה טמאה בשבת. והאכלת התרומה לבהמה חשובה ביעור ולכן היא אסורה בשבת. צריך עיון מחמת שני ענינים: א. הרמב"ן ורשב"א הקשו, הרי תרומה טמאה דינה בשריפה דוקא. ועיין עוד ברש"י במשנה ביצה כז ב, וברש"י לעיל כה א ד"ה מצוה שהביא ב' פירושים, ובתוס' שם ד"ה כך. ב. איך יתכן שהאכלת בהמה תחשב למלאכת ביעור ותאסר בשבת? ועיין במסכת ביצה שם בדברי החתם סופר ובשפת אמת בביאור שיטת רש"י.
אבל תרומה טמאה אסור לטלטלה, לפי שאין היא ראויה לא לאכילת אדם, ולא להאכלת בהמה בשבת, היות ואין מבערין תרומה טמאה בשבת, והאכלת תרומה טמאה לבהמה נחשבת כביעור (עיין רש"י.).
ומפנין את הדמאי, ואף שהוא ספק מעושר. כיון שאילו יפקיר את נכסיו ויהיה עני יהיה הדמאי ראוי לו לאכילה (שלא גזרו איסור אכילת דמאי על העניים), לכן רשאי לטלטלו.
וכן מפנין מעשר ראשון שנטלה ממנו תרומתו, היינו תרומת מעשר.
וכן מעשר שני והקדש לאחר שנפדו.
ובגמרא מבואר מהו החידוש באלו האחרונים.
ומפנין את התורמוס, מין קטנית, היבש, מפני שהוא מאכל לעזים (יש גורסין לעניים). אבל לא מפנין את הטבל הודאי, שידוע שלא הופרשו ממנו תרומות ומעשרות.  3 

 3.  עי' תוס' לקמן קכח א דהא דאמרו בפרק כירה שטבל "מוכן" הוא, לאו היינו דשרי לטלטלו, אלא הני מילי לענין ביטול כלי מהיכנו, שלא החמירו בו כבטלטול בידיים.
ולא מפנין את מעשר (ראשון) שלא נטלה תרומתו, שאינו ראוי לאכילה והרי הוא מוקצה.
ולא את מעשר שני והקדש שלא נפדו, שגם הם מוקצים.
וכמו כן לא מפנין את הלוף, מין קטנית שאינה ראויה לאכילה ללא בישול, אפילו לא לבהמה.
ולא את החרדל.
רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, לטלטלו בשבת, מפני שהוא מאכל עורבין. ובגמרא מבואר שהוא סובר שאף אדם שאין לו עורבין רשאי לטלטלו, כי הואיל ודרך העשירים לגדלו הוא חשיב "אוכל", ואינו בתורת מוקצה.
חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים, קנים רכים, הרי רק אם התקינן, הזמינן (רש"י לקמן קכח א) שיהיו עומדים למאכל בהמה - מטלטלין אותן בשבת.
ואם לאו, שלא הזמינן - אין מטלטלין אותן. משום שבדרך כלל עצים להסקה הם עומדים, וכיון שאין מסיקים בשבת הרי הם מוקצים. הילכך, בעי הזמנה (קרבן נתנאל קכח א אות א).
גמרא:
שנינו במשנה: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות.
והוינן בה: השתא חמש קופות מפנין - ארבע קופות מבעיא למימר?
ומבארינן: אמר רב חסדא: הכי פירושא דמתניתין:
מפנין רק ארבע קופות מתוך חמש קופות שבבית או מאוצר קטן, שאין בו אלא חמש קופות. לפי שאינו רשאי לפנות את מקום הקופות לגמרי, שמא יבחין בגומות בקרקע שתחתן, ויבא אז להשוות את גומות שבקרקע.
ורשאי לפנות אפילו חמש קופות מאוצר שהוא גדול, ונשארים בו קופות נוספות.
אך לא יפנה אלא חמש, ולא יותר, משום טרחא.
ומאי קאמר תנא "אבל לא את האוצר"? והא ליכא לפרושי שלא יגמור לפנות את כל הקופות שבאוצר, דזה כבר שמעינן לה מרישא, דתני "ארבע מחמש".
ללמדנו דין נוסף, שאם לא התחיל להסתפק מאוצר זה למאכלו או למאכל בהמתו לפני שבת - לא יתחיל להסתפק ממה שנמצא באוצר תחלה.
דהיינו, שלא יתחיל להסתפק ממנו בשבת, משום איסור מוקצה, כיון שהיתה התבואה מאוחסנת באוצר.
והך מתניתין, מני - רבי יהודה היא, דאית ליה לאיסור מוקצה גם בדבר הראוי למאכל אדם, אם הקצהו מדעתו, בכך שלא היתה דעתו בכניסת השבת לאכול ממנו.

דרשני המקוצר[עריכה]