פרשני:בבלי:שבת צו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת צו ב

חברותא[עריכה]

גמרא:
שנינו במשנה: הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, מרשות הרבים לרשות היחיד, חייב:
ודנה הגמרא: מכדי, הרי זריקה מרשות היחיד לרשות הרבים, תולדה דמלאכת הוצאה (השנויה לעיל עג א בין אבות המלאכות) היא.
ומעתה יש לדון: מלאכת הוצאה גופה, היכא כתיבא, היכן היא נאמרה בתורה?  1 

 1.  א. הקשה ה"פני יהושע": מה הקשר בין השאלה "הוצאה גופא היכא כתיבא", עם מה שאמר "מכדי זריקה"? והרי שאלה זו, היכן כתובה הוצאה בתורה, היתה צריכה הגמרא לשאול לעיל, בריש המסכת, על משנת "יציאות השבת שתים שהן ארבע", ועל המשנה בפרק כלל גדול המונה את אבות המלאכות ובכללן "המוציא מרשות לרשות" ! ? וראה את דבריו באריכות, ובישוב עוד כמה קושיות. וראה עוד בהגהות רבי אלעזר משה. ב. הקשו התוספות: הרי כל אבות המלאכות אין להם מקרא כתוב, אלא ממשכן אנו לומדים אותן, וכל מלאכה שהיתה במשכן, היא מלאכה לענין שבת. ואם כן, הרי כבר נתבאר בגמרא לעיל מט ב, שהיתה הוצאה במשכן בקרשים, שהיו מורידים מהעגלה לרשות הרבים, ואם כן, למה צריך מקרא כתוב להוצאה כדי לחייב עליה ! ? ותירצו: כיון שמלאכת הוצאה, מלאכה "גרועה" היא (כלומר, יש חידוש בכך שהיא נחשבת למלאכה, שהרי מה לי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ומה לי מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד), לכן לא די במה שהיתה מלאכה כזו במשכן כדי לחדש מלאכה כעין זו, אלא אם כן יש מקרא כתוב. וראה עוד בתוספות לעיל ב א, שכתבו מטעם זה: וכן בכל תולדות דאבות מלאכות לא חיישינן שיהא במשכן אלא אבות בלבד, ובתולדות דהוצאה בעינן שיהא במשכן, ראה שם שהביאו ראיות לזה.
אמר רבי יוחנן: דאמר קרא "ויצו משה, ויעבירו קול במחנה לאמר, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש". דהיינו, שלא יביאו אליו נדבה למלאכת המשכן. והניחה הגמרא שהציווי של משה שלא יביאו אליו נדבה, היה בשבת, ומשום איסור הוצאה.
והרי משה היכן הוה יתיב (היכן היה מקום מושבו)? - במחנה לויה היה יושב. ומחנה לויה, רשות הרבים הואי. כי כל ישראל היו מצויים שם אצל משה רבינו. וקאמר להו משה לישראל: לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו, לרשות הרבים (לא תוציאו ותביאו מאהליכם, שהם רשות היחיד, אלי, לפי שאני נמצא ברשות הרבים).
אך דנה הגמרא: וממאי דבשבת קאי (מנין שעל מלאכת הוצאה בשבת היה מזהיר אותם משה)!? דילמא בחול קאי, ומשום דשלימא לה עבידתא, (הרי יתכן שאמר להם משה שלא יביאו אליו עוד נדבה, כי די היה לו בנדבה, שכבר הביאו כדי להשלים את מלאכת המשכן), כדכתיב באותה פרשה, "ויצו משה, ויעבירו קול במחנה לאמר. ויכלא העם מהביא. והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה, והותר".  2 

 2.  התוספות בשם הר"ח אינם גורסים את קושיית הגמרא "וממאי דבשבת קאי", ומשום שעיקר הלימוד הוא מהא דרחמנא קרייה מלאכה, כדכתיב "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש", וכתיב "ויכלא העם מהביא", אלמא קרי להוצאה מלאכה. וכן דריש בהדיא בירושלמי. וראה פירוש הר"ח הנדפס: מדלא אמרה תורה "איש ואשה אל יביאו עוד", אלא "אל יעשו עוד מלאכה" שמע מינה דהבאה קרי לה מלאכה.
ומשנינן: גמר "העברה העברה" מיום הכפורים של יובל. כתיב הכא "ויעבירו קול במחנה", וכתיב התם, ביום הכפורים של יובל, "והעברת שופר תרועה" -
מה, כמו שהעברת השופר הכתובה להלן, ביום הכיפורים של שנת היובל, היא ביום אסור במלאכה, אף ההעברה הכתובה כאן, היא ביום אסור במלאכה, שהוא יום השבת, שציוה משה שלא יוציאו בו.
אך עדיין יש לדון: אשכחן, אכן מצאנו ראיה לגבי הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, שאיסורה כתוב במפורש בתורה. אבל הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, שאינה כתובה בתורה במפורש, מנלן שהיא אסורה?  3 

 3.  ראה בפירוש הר"ח בהמשך, שכתב: והכנסה נמי מלאכה היא, כשם שנמנעו העם מלהוציא ולהביא וליתן לגזברים, כך נמנעו הגזברין מלקבל מהן ולהכניס ללשכה.
סברא היא, שתהיה ההכנסה אסורה משום שהיא תולדה של ההוצאה.  4  כי, מכדי, הרי כל הוצאה, מרשות לרשות הוא מוציא. ואם כן, מה לי אפוקי ומה לי עיולי (מה הפרש יש בין להוציא מרשות לרשות, ובין למכניס מרשות לרשות).  5  מיהו, הוצאה - אב מלאכה היא. ואילו הכנסה - תולדה שלה היא.

 4.  נתבאר על פי רש"י, שכתב: סברא היא להיות הכנסה תולדת הוצאה, שהיא מעין לה כשאר תולדות שהיא מעין מלאכות.   5.  כלומר, והיות ותולדה היא, הרי היא אסורה, כיון שהיתה תולדה זו במשכן, כמבואר לעיל מט ב, ואין צריך עוד מקרא לחייבו. נתבאר על פי התוספות.
ודנה הגמרא: מכדי, הרי אהא מיחייב ואהא מיחייב (הן על הוצאה והן על הכנסה הרי הוא חייב), ואם כן, אמאי קרי לה להאי "אב", ואמאי קרי לה להאי "תולדה"? מאי נפקא מינה יש בכך?
ומפרשינן: נפקא מינה בכך שבכל אבות מלאכות של שבת, אי עביד שתי אבות בהדי הדדי (אם עשה שני אבות מלאכה בשוגג, ולא נודע לו האיסור בין מלאכה אחת לחברתה). אי נמי, אם עשה שתי תולדות בהדי הדדי, מיחייב תרתי (מתחייב שתי חטאות). ואילו אי עביד אב ותולדה דידה, לא מיחייב אלא חדא (אם עושה את האב ואת תולדתו בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת על שתיהן).  6  וזו היא הנפקא מינה במה שאנו מכנים את ההוצאה "אב", ואת ההכנסה "תולדה".

 6.  לשון רש"י בבבא קמא ב א: לא מיחייב אלא חדא אאב מלאכה, אבל אתולדה דידיה לא מיחייב.
וממשיכה הגמרא לדון: ולרבי אליעזר (בכריתות טז ב), דמחייב חטאת בפני עצמה אתולדה במקום אב (אפילו כשעשה את התולדה יחד עם האב בהעלם אחד), אמאי קרו לה להוצאה אב, ואמאי קרו לה להכנסה תולדה?
ומשנינן: אכן לרבי אליעזר אין נפקא מינה לדינא, אם אב הוא או תולדה.  7  אלא, הך, מלאכת הוצאה, דהואי במשכן חשיבא (שהיתה מלאכה חשובה במשכן), קרי לה "אב".

 7.  נתבאר על פי הרמב"ן. וראה שם, שאף לרבנן טעם הדבר שזה אב וזה תולדה הוא משום הטעם המבואר כאן, רק, שלרבנן יש בזה נפקא מינה לדינא, ואילו לרבי אליעזר, לא.
ואילו הך, מלאכת הכנסה, דלא הואי במשכן חשיבא (שלא היתה מלאכה חשובה במשכן), לא קרי לה אב.  8 

 8.  א. ראה גירסאות נוספות ופירושן, בדברי התוספות כאן ובבבא קמא ב א. ב. כתב תוספות הרא"ש: הוצאה היתה חשובה במשכן, לפי שהיו מוציאים הנדבות מביתם להביאם ביד הגזבר, והוצאתן חשובה יותר מהכנסת הקרשים מקרקע לעגלה. וכן "מושיט" לא חשיבא (ומשום כך תולדה היא, ולא אב). ומיהו ראה בהערה 3 בשם הר"ח, דכשם שישראל היו מוציאים מביתם, כך הגזברים היו מכניסים.
אי נמי, הך, הוצאה, דכתיבא בקרא וכמבואר לעיל, קרי לה אב, והאי, מלאכת הכנסה, דלא כתיבא, קרי לה תולדה.  9 

 9.  בגמרא בבא קמא ב א, מתבאר ככל הכתוב כאן, על כל האבות והתולדות של שבת, מלבד ה"אי נמי", שאינו כתוב שם. והוא אכן אינו שייך בכל האבות והתולדות, מאחר שהאבות אף הם אינם כתובים, וכולם ממשכן נלמדים. וזו היא כוונת התוספות שכתבו "הך לישנא לא איצטריך אלא משום הוצאה".
עוד מבארת הגמרא את מקורה של תולדת הוצאה אחרת:
והא דתנן לקמן: הזורק דבילה שמינה וכיוצא בה ארבע אמות ברשות הרבים, ונחה הדבילה באופן שנדבקה בכותל אשר פניו ברשות הרבים. הרי, אם נדבקה הדבילה בכותל למעלה מעשרה טפחים, ששם אינו נחשב כאויר רשות הרבים, כי רשות הרבים אינה אלא עד גובה עשרה טפחים, הרי זה כזורק ומניח באויר, ופטור. ואם נדבקה למטה מעשרה טפחים, שהוא אויר רשות הרבים, הרי זה כזורק בארץ, וחייב.  10 

 10.  תוספת ביאור בלשון המשנה ראה בשפת אמת על המשנה לקמן ק א, הובא בהערות שם. ועיין ברש"י, שכתב על "כזורק בארץ": דאויר רשות הרבים, הוא, וחייב. וכיון שאויר רשות הרבים, ונח בכל דהו, מיחייב. ורשותא לנפשיה לא הוי, לא כרמלית ולא מקום פטור, הואיל ובפניו נח, ולא נח בראשו שיהא מקום מסויים.
והזורק בארץ ארבע אמות, הרי זה חייב.
הרי למדנו שמלאכת העברת ארבע אמות ברשות הרבים, מלאכה היא.
זרק או העביר ארבע אמות ברשות הרבים, מנלן דמיחייב?
אמר רבי יאשיה: לכך חייב הזורק ארבע אמות ברשות הרבים, משום שכן אורגי היריעות לכיסוי המשכן, זורקין את מחטיהן זה לזה.  11 

 11.  אף הכנסה היתה במשכן, כשהטעינו את הקרשים מרשות הרבים לעגלה כמבואר לעיל מט ב. ומכל מקום, הוצרכה הגמרא לעיל לומר בזה סברא, ולא די במה שהיה במשכן, והיינו משום שהוצאה מלאכה גרועה היא, ואין די לחייב עליה אף אם היתה במשכן, ורק משום שהיא תולדה של מלאכת הוצאה משום הסברא ד"מה לי עיולי מה לי אפוקי", מועיל מה שהיה במשכן לחייבו. ובסברא לבד אין די, כי אף תולדות מלאכת ההוצאה צריך שיהיו במשכן, כיון שמלאכה גרועה היא. ואם כן קשה, מה בכך שמלאכת העברת ארבע אמות היתה במשכן, מכל מקום, כיון שלא תיתכן בזה סברא לעשותה תולדה דהוצאה, אין לנו לחייב עליה ! ? וראה מה שכתבו בזה התוספות לעיל ב א, ובתוספות כאן בד"ה הכנסה.
ומקשה הגמרא: אורגין, מחטין למה להו!? הרי אין דרך מלאכת אריגת יריעות במחטים!?
אלא, כך צריך לומר: שכן תופרי יריעות  12  שבמשכן היו זורקין מחטיהן זה לזה.

 12.  פירש רש"י: "מעשה רוקם", כלומר, תופרים אלו היו עושים את מעשה הרוקם שהיה ביריעות. ותמה הרש"ש: הרי "מעשה רוקם" לא היה ביריעות, כי ביריעות התחתונות כתיב "מעשה חושב", ואילו ביריעות העזים לא כתיב מאומה. ולמה לא פירש שהכוונה היא למה שאמרה תורה "וחברת את חמש היריעות לבד, ואת שש היריעות לבד" ! ? ראה עוד שם.
אך עדיין מקשה הגמרא: זאת מנין לנו? ודילמא, גבי הדדי הוו יתבי (שמא יושבים היו זה ליד זה בתוך אמה אחת, ואין צריכים לזרוק אלא להושיט)!?  13 

 13.  נתבאר על פי רש"י.
ומשנינן: אי אפשר שישבו זה ליד זה, כי מטו הדדי במחטין (עלולים לפגוע זה בזה במחטיהן) כאשר מותחים הם את החוט שהמחט בראשו.
ואכתי מקשינן: ודילמא, אם כי לא היו יושבים סמוכים ממש זה לזה, שמא בתוך ארבע אמות הוי יתבי (שמא בתוך ארבע אמות היו יושבים), ואין כאן זריקת ארבע אמות!?
אלא, אמר רב חסדא: שכן אורגי  14  יריעות זורקין בוכיאר (כלי שקנה של ערב נתון בו, שזורקין בין שני דופני חוטי השתי של היריעה) ביריעה שהיתה היא עצמה רחבה ארבע אמות,  15  וכשהיה זורקה מצידה האחד של היריעה לצידה השני, הרי העביר ארבע אמות.

 14.  כן צריך לומר, וכן הוא בש"ס ונציה דפוס ראשון.   15.  כדכתיב (שמות כו ב): "אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה, ורוחב ארבע באמה היריעה האחת", כן נראה לפרש. (וראה הערה בהמשך הענין).
ומקשינן: והלא אגדו בידו!? כלומר, כשהיה זורק את הבוכיאר למרחק ארבע אמות, הרי עומד הוא עצמו בתחילת ארבעת האמות, ושם מחזיק הוא בידו את חוט הערב שאינו מתנתק מן הבוכיאר, ואין זו העברת ארבע אמות!?
ומשנינן: מכל מקום, מצינו העברת ארבע אמות בזריקת הבוכיאר בלא שיחזיק בידו חוט הקשור לבוכיאר, והוא בניסכא בתרא (באריגת  16  חוט הערב האחרון שביריעה), כי אז הקנה נשמט מהחוט והבוכיאר נופל בסוף ארבעת האמות.  17 

 16.  "ניסכא", לשון אריגה הוא, וכמו (לעיל עג א) "המיסך".   17.  כתב ה"חזון איש" (סב א): הוציא דלעת ארוכה לרשות הרבים, וראשה השני עדיין בידו ברשות היחיד, ובדרך הוצאתו שברה והניח חציה השבור ברשות הרבים, חשיב הנחה, אף על גב דבהיותה ברשות הרבים עדיין היתה אגדה בפנים, ודבר זה מפורש בסוגיין "בניסכא בתרא".
ואכתי מקשינן: והא ב"מקום פטור" קאזלי, הרי אין העברת הבוכיאר דרך דופני היריעה חשובה העברה ברשות הרבים, כי בין דופני היריעה אין זה רשות הרבים אלא "מקום פטור"!?  18 

 18.  כתב רש"י: והא במקום פטור אזלא, בין דופני היריעה, ואין זה רשות הרבים אלא "מקום פטור" שאין רחב ארבעה. וכן הוא לשון המאירי: הרי תוך דופני היריעה מקום פטור הוא, שאין רחבן ארבעה.
אלא, שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר לשואליהן, כשהיה לאחד שנים והוזקק אחד מאורגי היריעות לשאול ממנו את שלו היה זורקו לו.
ומקשינן: ודילמא גבי הדדי הוו יתבי (שמא יושבים היו זה ליד זה)!?
ומשנינן: אי אפשר שישבו סמוכים זה לזה, כי מטו אהדדי בחפת (בשפת היריעה), כלומר, אם יושבים היו זה ליד זה, מגיעים ידו של זה בשל זה בשפת היריעה כשמותחים חוט הערב.
ואכתי מקשינן: ודילמא שלחופי הוו משלחפי. כלומר, שמא אכן היו יושבים זה ליד זה, אלא שהיה נמשך האחד לאחור והשני לפנים, כך שלא היה להם לחשוש מפגיעה זה בזה!?  19 

 19.  כתבו התוספות: הכי נמי הוה מצי למפרך "דילמא בתוך ארבע אמות הוו יתבי".
ותו קשה: מי שאילי מהדדי (וכי היו שואלים כלי מלאכה זה מזה)!?
והתניא  20  לודא (שם חכם): "איש איש ממלאכתו אשר המה עושים", ממלאכתו הוא עושה, ואינו עושה ממלאכת חבירו,, שכולם מוכנים בכלי אומנותם, ולא הוצרכו לישאל.

 20.  מסתבר שצריך לומר "והתני".
ותו קשה: אכן מצינו זריקת ארבע אמות במשכן, ומשום כך חייב הוא. אך מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, מנלן דמחייב (מנין שהוא חייב) והרי במשכן לא היו מעבירים אלא זורקים!?
אלא, כל ארבע אמות ברשות הרבים, גמרא גמירי לה (קבלה היא בידינו).  21  אמר רב יהודה אמר שמואל: כתיב (במדבר טו לב) "ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. ויאמר ה' אל משה, מות יומת האיש, רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה". ומפרש שמואל מה היתה המלאכה שעשה אותו אדם ונתחייב עליה סקילה:

 21.  בתוספות לעיל ה ב ד"ה בשלמא, נראה שהיו גורסים בגמרא "הלכתא גמירי לה". והמאירי הביא שתי גירסאות אלו, ופירשם: גמרא גמירי לה: כל העברת ארבע אמות ברשות הרבים, וכל זריקה קבלה היתה בידם להיות תולדת הוצאה, ואף ההושטה אף על פי שהיתה במשכן ממין הוצאה היא ותולדה לה, והוא שאמרו "גמרא גמירי לה". הלכתא גמירי לה: רצונו לומר הלכה למשה מסיני, עד שפרשו מתוכה שהזורק או המעביר והמוציא בהעלם אחד חייב שתים (כי מאחר שהלכה למשה מסיני היא) אם כן דין "אב" לה. אך אמנם, אף שמהתוספות נראה שהיו גורסים "הלכתא גמירי לה", מכל מקום הם סוברים שהן העברת ארבע אמות ברשות הרבים והן מושיט, תולדות הן, כמבואר בתוספות לעיל ב א ד"ה פשט. וראה בחידושי הר"ן: כל ארבע אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה: לא כפשטה, דאם כן, הויא לה אב בפני עצמה (כי "גמרא גמירי לה" משמע שהלכה למשה מסיני היא), ועוד, דאין עונשין מן הדין ולא מהלכה למשה מסיני. אלא הכי קאמר: "גמרא גמירי לה" למיהוי בכלל מוציא, ותרוייהו, זריקה והעברה, תולדות דמוציא נינהו.
מקושש לא תלש את העצים ולא אספם, אלא מעביר את העצים ארבע אמות ברשות הרבים, הוה.
במתניתא תנא (בברייתא שנינו): תולש הוה המקושש, ועל כך נתחייב.
רב אחא ברבי יעקב אמר: תלושים ומפוזרים היו העצים, ואותו אדם מעמר (אוסף) הוה, ועל כך נתחייב.  22 

 22.  כתב רש"י: תלושין ומפוזרין היו, ועמרן. כדאמרן (לעיל עג ב) "האי מאן דכניף מלחא (ממלחתא, שצבר מלח ממשרפות מים) חייב משום מעמר". ותמה המנחת חינוך ("מוסך השבת" מלאכת מעמר ד"ה ומבואר), למה הוצרך רש"י להביא מימרא זו, והרי משנה שלימה היא לעיל עג א, שהמעמר חייב! ? ותירץ, שכוונת רש"י להוכיח שיש עימור אפילו בדבר שאינו אוכל, והראיה ממלח, שאינו אוכל (ראה שם), וחייב על עימורו.
שואלת הגמרא: למאי נפקא מינה לנו לידע מה היה עוונו של מקושש, והרי מה שהיה היה!?
ומפרשת: לכדרב! דאמר רב, מצאתי מגלת סתרים  23  בי רבי חייא, וכתוב ביה:  24  איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואינו חייב אלא אחת;. וסבורה היתה הגמרא לפרש, שאם עשה את כולן בהעלם אחד, ששכח את איסורן של כל מלאכות השבת, ועשה את כולן מבלי שנודע לו בינתיים, אינו חייב אלא חטאת אחת  25  (ולבסוף מפרשת הגמרא באופן אחר, ומתבארת כוונת הגמרא דאמר "לכדרב").

 23.  פירש רש"י לעיל ו ב: מגילת סתרים, שהסתירוה, מפני שתורה שבעל פה לא ניתנה לכתוב, וכששומעין דברי יחיד חדשים, שאינן נשנין בבית המדרש, כותבין אותן שלא ישתכחו, ומסתירין את המגילה. וראה מהר"ץ חיות שם.   24.  צריך לומר "בה", וכן הוא לעיל ז ב.   25.  כתב רש"י בד"ה ואינו חייב אלא אחת: על כרחיך לענין שוגג קאמר, ולחטאת. דבמזיד תרי קטלי לא מקטלי, ולהכי פריך "והאנן תנן".
ומקשינן עלה: חטאת אחת בלבד הוא שחייב, ותו לא!?
והתנן לקמן בפרק כלל גדול: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. ומפרטת שם המשנה את כולן -
והוינן בה: מנינא, למה לי (לשם מה נזכר המנין הכללי בתחילת המשנה)!?
ואמר תירץ רבי יוחנן: לכך שנה התנא את המנין הכללי, כדי ללמד שאם עשאן כולן בהעלם אחת, חייב חטאת על כל אחת ואחת. ומלמד אותנו התנא, שסכום החטאות הכולל שיכול אדם להתחייב בהעלם אחד הוא ארבעים ותשע חטאות. אבל אם עשה אבות ותולדות בהעלם אחד, אינו מוסיף חטאת על התולדות.
וכשם שיש לדקדק דין זה מלשון המשנה, כך יש לדקדק דין זה מדברי איסי בן יהודה עצמו, שאמר "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת".  26  הרי למדנו שחייב על כל אחת ואחת. ואיך אמר "ואינו חייב אלא אחת"!?

 26.  נתבאר על פי התוספות לעיל ו ב, ראה שם.
אלא אימא, כך היא כוונת איסי בן יהודה: אינו חייב על אחת מהן. יש אחת מן המלאכות שאינו חייב עליה סקילה,  27  ואין אנו יודעים איזו מלאכה היא. ולענין זה נפקא מינה לידע מה עשה מקושש שחייבתו תורה סקילה עליו: רב יהודה - פשיטא ליה, מכח פירושו במעשה המקושש, דמעביר ארבע אמות חייב סקילה, כי היא אינה מן המלאכות המסופקות אם חייב עליהן סקילה.

 27.  כן פירש רש"י, שאינו חייב עליו מיתה. שיש בהן אחת שאינו נהרג עליה. וכן הכריחו התוספות לעיל ו ב שהפטור הוא על סקילה, ולא על חטאת.
ומתניתא - פשיטא ליה מכח פירושה במעשה המקושש, דתולש חייב סקילה.
ורב אחא בר יעקב - פשיטא ליה, דמעמר חייב.
מר, אחד משלשתם, סבר: הא, אותה מלאכה שלדעתו נתחייב עליה המקושש, מיהת לא מספקא, בה אין ספק, אלא ודאי חייבים עליה סקילה. ומר, השני משלשתם, סבר: הא מיהת לא מספקא. וכן השלישי.  28 

 28.  אריכות לשון גדולה היא בגמרא.
תנו רבנן: מקושש שנסקל במדבר זה צלפחד. וכן הוא אומר (ומכאן הוא נלמד): "ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת". ולהלן, אצל בנות צלפחד כשדיברו לפני משה על ירושת אביהן, הוא אומר "אבינו מת במדבר (והוא לא היה בעדת קרח, כי בחטאו מת) ".
מה להלן, גבי "במדבר" האמור שם, צלפחד. אף כאן, גבי "במדבר" האמור במקושש, צלפחד, דברי רבי עקיבא;.
אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא! בין כך ובין כך, בין אם דבריך נכונים ובין אם לאו, אתה עתיד ליתן את הדין!
שהרי אם אכן כדבריך הוא, עתיד אתה ליתן את הדין על שהתורה כיסתו לצלפחד,  29  ולא אמרה שהוא היה המקושש, ואילו אתה מגלה אותו.

 29.  או אפשר הכוונה היא "כיסתו" למקושש.
ואם לאו כדבריך, גם עתיד אתה ליתן את הדין, על שאתה מוציא לעז על אותו צדיק (צלפחד) שמחלל שבת היה.

דרשני המקוצר[עריכה]