פרשני:בבלי:שבת קלה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קלה ב

חברותא[עריכה]

אמר ליה: נתנה תורה,  ואז נתחדשה הלכה זו, שכל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה. וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה.
ומקשינן: איני? וכי כך הוא?
והא איתמר: יוצא דופן, ומי שיש לו שתי ערלות (שיש לו שני עורות, או שני גידין, רש"י) - פליגי בה רב הונא ורב חייא בר רב.
חד אמר: מחללין עליו את השבת.
וחד אמר: אין מחללין עליו את השבת.  1 

 1.  לא נתבאר בגמרא מהו טעמו של מאן דאמר מי שיש לו שתי ערלות אין מחללין. ויש לומר, דממעטינן ליה מדכתיב "ערלתו", דמשמע אחת היא דוחה את השבת, ולא שתים. ועוד יש לומר: דרק אחת משתיהם היא ברת מילה, ולא ידעינן איזו היא, ולכן אין מחללין על שום אחת מהן (שפת אמת ומשנה ברורה סי' של"א ס"ק י"ח).
עד כאן לא פליגי, אלא לחלל עליו את השבת. אבל לשמנה - ודאי מהלינן ליה, ואף שיוצא דופן אין אמו טמאה לידה.
ומתרצינן: הא בהא תליא, כל שנימול לשמונה מילתו דוחה שבת. וכל שאינו נימול לשמונה אין מילתו דוחה שבת, כיון שהיתר מילה בשבת נאמר במילה של יום שמיני.
ואמרינן: הך פלוגתא, כתנאי.
בפרשת לך לך נאמרו ב' פסוקים בקשר למילת עבדים.
א. "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם, יליד בית, ומקנת כסף, מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא".
ב. "המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך".
בפסוק הראשון נאמר "בן שמונת ימים ימול לכם". ואילו בפסוק השני לא נאמר מילה בשמיני. ומזה למדו, שמילה שהיא דומיא "לכם", היא בשמיני. ומילה שהיא לא דומיא "לכם" הוא נימול מיד.
והשתא מייתינן לפלוגתא דתנאי בברייתא:
יש "יליד בית" - שנימול לאחד.
ויש "יליד בית" - שנימול לשמונה.
יש "מקנת כסף" - שנימול לאחד.
ויש "מקנת כסף" - שנימול לשמנה.
ומבארינן: כיצד?
לקח שפחה מעוברת, ואחר כך ילדה ברשותו. זהו מקנת כסף הנימול לשמנה. שהרי קנאו במעי אמו ונולד ברשות ישראל, והוי דומיא ד"לכם".
לקח שפחה, וולדה עמה, ועדיין לא עברו ח' ימים מעת לידתו, זו היא "מקנת כסף" שנימול ליום אחד ללידתו, דכיון שאינו דומיא ד"לכם", הלכך נימול מיד.
ויש "יליד בית" שנימול לשמנה.
כיצד?
לקח שפחה, ונתעברה אצלו וילדה בביתו, זהו "יליד בית" הנימול לשמנה.
(ולהלן מקשינן היכי משכחת לתנא קמא יליד בית שנימול לאחד).
רב חמא אומר: אם השפחה ילדה, ואחר כך הטבילה, שעדיין לא נתחייבה במצוות והיא אינה טמאה בלידה, זהו "יליד בית" הנימול לאחד. שכל שאין אמו טמאה לידה נימול מיד.
הטבילה לשם שפחות, ונתחייבה במצוות שאשה חייבת בהן, ואחר כך ילדה, והיא טמאה בטומאת לידה, זהו "יליד בית"
הנימול לשמנה.
ותנא קמא, לא שני ליה בין אם הטבילה ואחר כך ילדה, לבין ילדה ואחר כך הטבילה. דאף על גב דאין אמו טמאה לידה נימול לשמנה.
הרי דפליגי בפלוגתא דלעיל האם מילה בשמיני תלויה בטומאת לידה.  2  והוינן בה: בשלמא לרב חמא, משכחת לה "יליד בית" שהוא נימול ליום אחד. ומשכחת לה "יליד בית" שהוא נימול לשמונה.

 2.  בתוד"ה הקשו: איך מוכח ליה בברייתא שרב חמא סובר שזה תלוי בטומאת לידה, ויתכן שהוא סובר שיוצא דופן נימול לשמנה, והוא מצריך טבילה בשפחה דבלא טבילה אינה חשובה גיורת. פירוש: ולא הוי דומיא ד"לכם" (מהרש"ל, ועיין מהרש"א ושפת אמת).
ומבארינן לה:
ילדה ואחר כך הטבילה, זהו "יליד בית" שנימול לאחד.
הטבילה ואחר כך ילדה, זהו "יליד בית" שנימול לשמנה.
"מקנת כסף" נימול לשמונה, כגון שלקח שפחה מעוברת והטבילה, ואחר כך ילדה.
"מקנת כסף" שהוא נימול לאחד, כגון שקנו אותה שני אנשים כשהיא מעוברת, שלקח זה שפחה, וזה לקח עוברה. שמשום שאין לבעל העובר חלק באם, לא הוי דומיא ד"לכם", ולכן הוא נימול לאחד.  3 

 3.  עיין רש"י שהיה יכול להעמיד בלקח שפחה מעוברת וילדה קודם טבילה ועיין תוד"ה כגון.
אלא לתנא קמא, בשלמא כולהו משכחת להו, וכדמפרשינן לעיל.
אלא "יליד בית", שהוא נימול לאחד - היכי משכחת לה? דהא דומיא ד"לכם" הוא, והרי לתנא קמא אין מילה בשמיני תלויה בטומאת לידה.
אמר רב ירמיה: בלוקח מישראל אחר שפחה שכבר טבלה, לעוברה, שרק העובר יהיה שלו, שמשום שאין לו חלק באם לא הוי דומיא ד"לכם".
בכמה מקומות בש"ס נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם "קנין פירות" כ"קנין הגוף" הוא, או לא.
"קנין הגוף", הוא הבעלות על גוף הדבר.
"קנין פירות", הוא הזכות לאכול, או להשתמש בפירות או בתשמישי החפץ.
ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא: מי הוא המוגדר כבעליו העיקריים של החפץ. האם זה שגוף הדבר שלו, או זה שיש לו את הזכות להשתמש, או לאכול את הפירות, הוא מוגדר כבעלים של הדבר.
ובאופן שהעמיד רבי ירמיה, שהוא לקח שפחה, שיהיה לו בה את הזכות לקבל את עוברה. שבגוף האם אין לו בעלות. אבל הפירות שבאים ממנה הם שלו, הרי יש לו "קנין פירות" בשפחה.
ואהא מקשינן: הניחא למאן דאמר "קנין פירות" לאו כקנין הגוף דמי. ואין בעלי העובר מוגדרים בעלים ביחס לשפחה. והואיל ויש לו עובר ואין לו אם, לא הוי דומיא ד"לכם".
אלא למאן דאמר: "קנין פירות", כקנין הגוף דמי, מאי איכא למימר? מדוע לא הוי דומיא ד"לכם"? שהרי בעלותו על העובר ממילא מחשיבה אותו כבעליה של השפחה (שיש לו בה קנין פירות) והרי יש לו אם ועוברה?
אמר רב משרשיא: בלוקח שפחה על מנת שלא להטבילה, והיא גויה שאינה בתורת מצוות, והנולד ממנה לא הוי דומיא ד"לכם", וזהו "יליד בית" שנימול לאחד. (אבל לטומאת לידה לא חיישינן לתנא קמא).
תניא, רבי שמעון בן גמליאל אומר: כל עובר ששהה ל' יום, באדם אינו נפל. שנאמר: "ופדויו מבן חדש תפדה". ומדתלי פדיונו בבן חודש, שמע מינה שרק עכשיו נתברר לנו שהוא בן קיימא אבל עד השתא לא.
כל ששהה שמונת ימים בבהמה, אינו נפל שנאמר: "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'".  4 

 4.  בתוד"ה כל מבואר חילוק בין השיעור שנאמר באדם, לבין השיעור בבהמה, שאילו באדם יום שלשים כלפני שלשים, ורק לאחר תום שלושים יום יוצא מחזקת נפל. אולם בבהמה, יום שמנה, כלאחר שמנה, וביום השמיני כבר כשר להקרבה.
ומדייקינן: הא לא שהה שלשים יום באדם, ושמונה בבהמה ספיקא הוי.

דרשני המקוצר[עריכה]