פרשני:בבלי:שבת יז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת יז א

חברותא[עריכה]

אמר רבי טרפון:  אקפח (אקבור, לשון קיצור וחיתוך) את בני - שזו הלכה מקופחת (מחוסרת ומחותכת), שאינה נכונה.
והיינו, קילל את עצמו מתוך צער על כך שהתורה משתכחת, כפי שמשתקף מהשמעת הלכה שכזאת.  1 

 1.  רש"י. ותוספות פירשו, דלשון שבועה הוא. שאמר, אם אין הלכה זו מקופחת, אקפח את בני. ולפירוש רש"י צריך עיון, הא אסור לאדם לקלל אפילו את עצמו, וכדמרבינן בשבועות לו א מ"אך השמר לך". ואף דבלא הזכרת שם אינו לוקה, איסורא מיהא איכא. שפת אמת.
ומקור הטעות הוא במעשה ששמע השומע שאלה שנשאלה בבית המדרש, ושמע שטימאו חכמים. וטעה, ולא הבין משום מה טימאו.
וכך היה המעשה:
נשאלו חכמים על האיכר שהיה עובר לצד הקבר, ומרדעו (מקל שמכים בו את השוורים) על כתפו. ואיהל צידו האחת של המרדע על הקבר.
וטימאו חכמים אותו, את האכר עצמו.
והשומע סבר שטימאוהו לפי שהמרדע שהאהיל על הקבר חשוב כ"אוהל" המת. וכיון שהאהיל הן על המת והן על האדם הנושא את המרדע, טמא האיכר שעומד תחתיו של המרדע משום אוהל המת. ונעשה האיכר לאב הטומאה, ונטמא שבעת ימים.
אבל באמת לא משום כן טימאוהו.
אלא רק המרדע עצמו טמא משום טומאת כלים המאהילים בעצמם על המת.
דלא בעינן שיהיה באוהל בעצמו טפח על טפח, אלא כדי לטמא כלים אחרים הנמצאים תחתיו יחד עם המת. אבל הכלי המאהיל עצמו - נעשה אב הטומאה, אפילו אם יש בו רק רוחב כל שהו.
ומאחר שנטמא המרדע כשהאהיל על המת בעצמו, טימא את האיכר במגע, ועשאו ראשון לטומאה. ולא נטמא האיכר טומאת שבעה כאב הטומאה. אלא נטמא טומאת ערב בלבד, כדין ראשון לטומאה. ולעולם אין הכלי נחשב כאוהל המת לטמא כלים אחרים בטומאת אוהל, אלא כשיש בו טפח על טפח.  2 

 2.  רש"י. והקשו עליו התוספות, למה טעה השומע בכך, והלא דבר פשוט הוא שאדם הנוגע בטמא מת נטמא טומאת ערב. לכך פירשו, דטימאו את האיכר טומאת שבעה, משום דהוי טומאה בחיבורין. שכל הנוגע בדבר המחובר למת או בדבר המאהיל על המת, הריהו כנוגע במת עצמו, ונעשה אב הטומאה. ומאחר שאין דין טומאה בחיבורין פשוט כל כך, טעה השומע וסבר דמשום אוהל טימאו את האיכר. עי' חברותא לאהלות ט"ז א'.
אמר רבי עקיבא: אני אתקן, שיהו דברי חכמים, האומרים "בעובי מרדע" - קיימין. ואפרש דבריהם:
כי מה שאמרו "שיהו כל המטלטלים  3  מביאין את הטומאה בעובי מרדע", לא אמרו כן אלא על האדם שנושא אותן. שרק לגביו גזרו שיהיו כל הכלים המאהילים על המת חשובים כאוהל להביא את טומאת המת אל האדם אפילו היו אותם כלים רק בעובי מרדע, שהוא רק שליש טפח.

 3.  ואף דודאי דאוהל דעלמא ישנו אף במחובר, נקט מטלטלין משום דטעמא דרבי עקיבא אין שייך אלא בהם. דהא אף היכא דאין בהם טפח, מכל מקום נטמאים מן התורה טומאת ערב. מה שאין כן מחובר, שאין שייך בו טומאת מגע כלל.
ועשאוהו כאב הטומאה למטמא טומאת שבעה, ולהצריכו הזאה בשלישי ובשביעי.
כי מאחר שהאדם הנושא את הכלים המאהילים טמא בטומאת ערב מדאורייתא, על ידי שנוגע בכלים המאהילים (שהמאהיל עצמו טמא מדאורייתא בכל שהוא, כאמור לעיל), גזרו עליו גם כן ליטמא כאב הטומאה בטומאת אוהל,  4  משום דאתי למיטעי ולמימר, דלאו משום מגע הוא טמא, אלא משום אוהל. ואם לא נטמאנו בטומאת שבעה כאב הטומאה אלא טומאת ערב בלבד, יאמרו שאף הנטמא באוהל גמור אינו טמא אלא טומאת ערב.  5 

 4.  ולדרך התוספות, אם המרדע נוגע בבשרו, בין כך הוא טמא טומאת שבעה משום דהוי טומאה בחיבורים. אלא גזרו אף היכא דלא שייך טומאה בחיבורים. וכגון שהיה סודר מפסיק בין המרדע לבשרו. דלא חשיב כנוגע במת עצמו, אלא השני הנוגע בנוגע במת. אבל לא הנוגע השלישי. ומן הדין אינו טמא אלא טומאת ערב, כיון דנוגע במרדע שהוא אב הטומאה (על ידי חיבורין) ונעשה ראשון לטומאה. וגזרו שיהיה האדם נמי אב הטומאה, בשביל שלא יטעו אותם שאין יודעים מדין טומאה בחיבורין, ויסברו שהאדם טמא משום אוהל ולא משום מגע. שהרי לולא דין חיבורין אין הסודר אלא ראשון בלבד. ואין ראשון מטמא אדם. ולפי טעותם בהכרח דרק משום אוהל הוא טמא. ויבואו לומר שכל טומאת אוהל אינה אלא טומאת ערב בלבד.   5.  והראשונים הלכו בדרך שלישית (וכנראה דכן היא שיטת הרמב"ם. ראש יוסף). דמעיקר הדין היה טמא האדם הנושא טומאת שבעה אף בלא חיבורין. משום דהמרדע נעשה אבי אבות הטומאה כמת עצמו. ועושה את האדם אב הטומאה מדין "חרב הרי הוא כחלל". (ודלא כהשיטה דדוקא בכלי מתכת אית לן הכי). אלא דשאני טומאת המרדע מטומאת המת עצמו, לענין שאין נזיר מגלח עליה. וכדכתב הרמב"ם בפרק ז' מנזירות. ולפי שהרואה יסבור דמשום אוהל טימאוהו ולא משום משא, יטעה לומר דאין נזיר מגלח על טומאת אוהל. לפיכך גזרו שיטמא טומאת אוהל ויגלח הנזיר עליה.
וכן אמרו על הכלים המאהילים עצמן, שמן התורה הם נטמאים בטומאת אוהל, בכל שהן, ולא בעינן בהו שיעור כלל.
אבל על שאר אדם הנמצא תחת הכלים המאהילים על המת, ואינו נוגע בהם, וכן על כלים אחרים הנמצאים תחת הכלים הללו, לא גזרו כלל. ואין הם נטמאים מחמת אוהל, אלא כשיש בכלי המאהיל שיעור פותח טפח! כלומר, עובי של טפח. אבל בפחות מזה אינם חשובים אוהל.
ואמר רבי ינאי: ושיעור מרדע שאמרו בו חכמים שהוא מטמא באוהל, הרי הוא מרדע שאין בעוביו טפח.
שאילו יש בו טפח הרי הוא אוהל מדאורייתא. אלא יש בהיקפו טפח, שאז עוביו הוא שליש טפח. וגזרו על היקפו משום עוביו! כיון שיש בהיקפו טפח, יבואו לטעות ולומר שיש בו דין אוהל. ואם נטמאו טומאת ערב בלבד, יאמרו שכן הוא דין כל אוהל. אבל אם אין בהיקפו טפח, הדבר ידוע שאין בו דין אוהל, ולא יטעו בכך.
ואף גזירה זו, היא מי"ח דבר.
ומקשינן: ולרבי טרפון, דאמר "אקפח את בני שהלכה זו מקופחת", ולית ליה לגזירת "היקפו משום עוביו", אם כן בצרו להו, יש פחות מי"ח דבר.
אמר רב נחמן בר יצחק: בגזירת בנות כותים אית ליה לרבי טרפון כרבי יוסי, שאף את הגזירה שבנות כותים נחשבות נדות מעריסתן - בו ביום גזרו.
ובאידך פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי (בשוכח כלים בחצר), סבירא ליה לרבי טרפון כרבי מאיר, דגזרו בו דליהוי כלא בטלה מחשבתו. וחשיב כנפלו המים לדעתו ונעשים שאובין, ולא כרבי יוסי שלא החשיב את הגזירה הזאת אלא מנה במקומה את גזירת בנות כותים.
והדרינן למנין י"ח דבר: ואידך גזירה, היינו כדתנן: אין אוכלים מוכשרים לקבל טומאה, אלא אם ניתנו עליהם משקים. ובעינן שיהיה הכשר המשקין לרצון הבעלים.
והבוצר בשביל לדורכם בגת - שמאי אומר: הוכשרו הענבים לקבל טומאה, על ידי המשקה היוצא מהם בשעת הבצירה. ואף דלא ניחא ליה ביציאת היין, שהרי הוא הולך לאיבוד, הוכשרו משום גזירה. ומי"ח דבר היא.
הלל אומר: לא הוכשרו, ולית ליה להך גזירה.
אמר לו הלל לשמאי: לדבריך, מפני מה גזרת שיחשב יין הענבים להכשר, ומתוך כך יהיו חייבים להיות בוצרין בטהרה, ולא גזרת כך בזיתים שיכשירם המשקה היוצא מהם בשעת מסיקה, ויהיו חייבים להיות מוסקין בטהרה!? אמר לו שמאי: אם תקניטני, גוזרני טומאה אף על המסיקה. שאף הזיתים יוכשרו על ידי המשקה היוצא מהם בשעת המסיק  6 .

 6.  והא דאליבא דאמת לא גזרו נמי על המסיקה, היינו משום דלא יוצא מהם שמנן בשעת מסיקה אלא מוהל בלבד, ולא חשיב משקה. וכן טעמייהו דרבי חנינא ורב נחמן דלקמן בגזירת בצירה, לא שייך במסיקה. תוספות. והלל טען לשמאי, דאף שאין שייך טעם הגזירה במסיקה, מכל מקום יש לך לגזור בה. משום דאי לא תגזור, לא תתקיים הגזירה אף בבצירה. תוספות ישנים. והתוספות בחגיגה כה א הביאו משם רבינו תם, דבאמת קבל שמאי דברי הלל, וגזר אף על המסיקה.
נעצו חרב בבית המדרש, ואמרו: הנכנס לבית המדרש, יכנס. והיוצא, אל יצא! לפי שרצו לעמוד על מנין המטמאין ומטהרין, ולהכריע על פי הרוב. והיתה דעת הרוב כשמאי, וגזרו כדבריו.
ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים. והיה קשה יום זה לישראל, כיום שנעשה בו העגל! כיון שהלל היה הנשיא. ועם זה הכניע עצמו לשמאי מתוך ענוותנותו.
וגזור שמאי והלל על הבוצר לגת, ולא קבלו מינייהו.
ולאחר מכן אתו תלמידייהו בעלית חנניה וגזור כן בי"ח דבר, וקבלו מינייהו.
והוינן בה: ומאי טעמא גזרו בענבים שיוכשרו, והרי לא ניחא ליה ביציאת היין מהענבים?
אמר זעירי אמר רבי חנינא: גזירה שמא יבצרנו, ויכניס את הענבים בקופות טמאות. שהכלי הטמא שהענבים בתוכו, חושב (גורם להחשיב) את המשקין למכשירין. משום שמיד ביציאת היין נטמאין הענבים. וכיון שההכשר והטומאה באים בבת אחת, אף משקין שאינן לרצון, מכשירין. דדוקא כשבשעת ההכשר עדיין ליכא לטומאה, והמשקין מכשירים את האוכלין לקבל טומאה שתבוא לאחר זמן, בעינן שינתנו המשקין לרצון.
ומקשינן: הניחא למאן דאמר: כלי טמא "חושב" משקין (כלומר, המצאות האוכלין בכלי טמא מחשיבה, גורמת, שיוכשרו אף ממשקין שנפלו עליהם שלא לרצון, כיון שההכשר והטומאה באין כאחת), שפיר. דמשום בצירה בקופות טמאות, גזרינן בכל בצירה, שיוכשרו הענבים, אף דהוי שלא לרצון.
אלא למאן דאמר: אין כלי טמא "חושב" משקין, אלא אף כשההכשר והטומאה באין כאחת בעינן נתינת משקין לרצון - מאי איכא למימר? והא אף בבוצר לקופות טמאות, לא הוכשרו הענבים (ופלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי היא בתוספתא דמכשירין פרק ב'. תוספות. ורש"י כתב "לא ידענא היכא").
אלא, אמר זעירי אמר רבי חנינא: גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות (אטומות בזפת). דבכהאי גוונא ניחא ליה ביציאת היין, מפני שאינו הולך לאיבוד. וכיון שהיין הוא לרצונו, הרי הוא מכשיר את הענבים.
רבא אמר: הא דהוכשרו הענבים, גזירה היא משום אשכולות הענבים הנושכות (המסובכות) זו בזו. וכשמפרידין זו מזו, נסחט המשקה עליהן. ואף דלא ניחא ליה בכך, חשיב המשקה לרצונו, ומכשיר דכיון דאי אפשר שלא יסחט המשקה בזמן ההפרדה, והוא מפרידן בידים, הרי זה כמו שנותן עליהם את המשקה בידיו.
ומאחר דבכהאי גוונא הוכשרו הענבים מדאורייתא, גזרו בכל גוונא שיוכשרו, ואף בדליכא נושכות.
רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה: טעמא דגזירה הוא, משום שפעמים שאדם הולך לכרמו, לידע האם הגיעו ענבים לגמר בישולם וכבר ראויים הם לבצירה, או עדיין לא בשלו. ובודקן על ידי שנוטל אשכול ענבים לסוחטו, ומזלף את היין הנסחט על גבי הענבים. ובשעת הבצירה, עדיין המשקה הנסחט טופח עליהם. ובכהאי גוונא ודאי הוכשרו, דהרי קא עביד להכשר בידים. ומשום כן גזרו בכל גוונא שיקבלו הענבים טומאה.
והדרינן למנין י"ח דבר: ואידך גזירה מאי היא?

דרשני המקוצר[עריכה]