פרשני:בבלי:שבת ל ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת ל ב

חברותא[עריכה]

כל יומא דשבתא, בכל שבת ושבת, הוה יתיב דוד וגריס כולי יומא, כדי שלא יוכל מלאך המות להתקרב אליו, כיון שהתורה מגינה ומצילה.
ההוא יומא דבעי למינח נפשיה, שנגזר עליו שימות בו, קם מלאך המות קמיה, עמד לפניו. ולא יכיל ליה, להמיתו משום דלא הוה פסק פומיה מגירסא, שלא הפסיק ללמוד.
אמר מלאך המות: מאי אעביד ליה?
הוה ליה לדוד בוסתנא (גן אילנות) מאחורי ביתיה. אתא מלאך המות, סליק ובחיש,, עלה ונענע באילני, כדי שישמיעו קול משונה.
נפק דוד למיחזי מהו הרעש. הוה סליק בדרגא, ירד מדרגה, אפחית דרגא מתותיה, נשברה המדרגה שמתחתיו, אישתיק מלימודו, ונח נפשיה דדוד.
שלח שלמה לבי מדרשא לשאול: אבא מת ומוטל בחמה, וכיצד מותר לטלטלו לצל כדי שלא יסריח, שהרי מת מוקצה הוא?
ועוד שאל: וכלבים של בית אבא רעבים, וצריך אני להאכילם בשר נבלה, וחושש אני שמא אסור לטלטלה משום מוקצה - מה אעשה?
שלחו ליה שתי תשובות לשתי שאלותיו: א. ביחס לכלבים הרעבים: חתוך להם בשר נבלה, והנח לפני הכלבים שיאכלו. לפי שאין הנבילה מוקצה, וכפי שיתבאר לקמן דף קנו ב.
ב. ואביך המוטל בחמה - הנח עליו ככר או תינוק, וטלטלו ביחד אתם. לפי שהתירו מפני כבוד המת לטלטל מוקצה באופן שלא ניכר כל כך טלטול המוקצה, כשמטלטל יחד עמו דבר המותר בטלטול (משנה ברורה סימן שי"א סק"ב).
ומסיים רבי תנחום: וכי לא יפה אמר שלמה (קהלת ט ד) "כי לכלב החי - הוא טוב מן האריה המת"!? שהרי לטלטול הנבילה עבור מאכל הכלבים לא הצריכוהו ככר או תינוק, ואילו לטלטול אביו הצריכוהו.
פירוש נוסף: שהקדימו החכמים להשיב ביחס לשאלה של אכילת הכלבים לפני התשובה ביחס לטלטול דוד המלך המת (הקרוי בלשון של כבוד "אריה").
עד כאן היו דברי האגדה שפתח בהם רבי תנחום דמן נוי.
והמשיך בדבר הלכה: ולענין שאילה דשאילנא קדמיכון, ומה ששאלתם האם מותר לכבות את הנר מפני רוח רעה? (ואמר בדרך ענוה שאני שאלתי לפניכם, ולא אמר ששאלתם לפני).
תשובתי היא: נר - קרויה נר, וגם נשמתו של אדם - קרויה נר. כדכתיב: "כי נר אלהים נשמת אדם".
מוטב שתכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקדוש ברוך הוא.
(רש"י מוסיף: דין דחיית שבת מפני פקוח נפש נלמד מ"וחי בהם" ולא שימות בהם. ומה שאמר להם כאן טעם זה, הוא כדי להטעימן בדברי אגדה. ומשמע מדבריו שהשאלה היתה על פקוח נפש. וכן כתב בפירוש ר"ח).
אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת, וטעמם היה: מפני שדבריו סותרין זה את זה.
ומפני מה לבסוף לא גנזוהו?
מפני שתחילתו דברי תורה, וסופו דברי תורה  82 .

 82.  הקשה המהרש"א מדוע אצל ספר יחזקאל שמצאו בו סתירות הלכו חכמים לדרשו (לעיל יג), ואילו כאן בקהלת קודם ביקשו לגנזו ורק לבסוף כשמצאו שתחילתו וסופו דברי תורה לא גנזוהו והלכו לדרשו? מתרץ המהרש"א שיחזקאל הוחזק אצלם כנביא, אבל קהלת הם דברי חכמת שלמה ולא ידעו שהם באים מרוח הקודש.
תחילתו דברי תורה. דכתיב (א ג) "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש". ואמרי דבי רבי ינאי: אם יעמול אדם במה שהוא תחת השמש - הוא דאין לו יתרון בכל עמלו. אבל, אם יעמול בתורה, שהיא היתה קודם השמש, אז יש לו יתרון בעמלו.
וכן סופו דברי תורה, דכתיב (יב יג) "סוף דבר הכל נשמע: את האלהים ירא, ואת מצוותיו שמור, כי זה - כל האדם!".
מאי פירושא ד"כי זה - כל האדם"? אמר רבי אלעזר: כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל אדם זה.
רב אבא בר כהנא אמר: "כי זה כל האדם"
- שקול אדם זה כנגד כל העולם כולו.
שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה שמעון בן זומא אומר: הכי פירושא דקרא: לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות (להיות חברה) לזה. (עיין בבאורינו למסכת ברכות ו ב ובהערות שם).
ומאי האי דאמרו שדבריו של שלמה המלך בקהלת סותרין זה את זה?
חד קרא כתיב: (ז ג) "טוב כעס משחוק".
וחד קרא כתיב: (ב ב) "לשחוק אמרתי מהלל" - משובח.
ומהפסוק הראשון (ממה שאמר שהכעס עדיף) משמע שמגנה את השחוק, ומאידך קרא משמע שמהללו.
ועוד נמצאו סותרים:
כתיב (ח טו) "ושבחתי אני את השמחה".
וקרא אחרינא כתיב (ב ב) "ולשמחה - מה זה עושה".
ומבארינן: לא קשיא. דהכי הוא פירושא דהאי קראי:
לתרץ את הסתירה הראשונה: "טוב כעס משחוק" - טוב כעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה, מאשר השחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא על הרשעים בעולם הזה, שנותן להם שכר בעולם הזה כדי שלא יקבלו בעולם הבא.
"ולשחוק אמרתי מהלל" - זה שחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא.
וכך יש לתרץ את הסתירה השניה:
"ושבחתי אני את השמחה" - זוהי שמחה של מצוה, כגון הכנסת כלה.
"ולשמחה מה זה עושה" - זו שמחה שאינה של מצוה.
ללמדך, שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, שאין דעתו מיושבת עליו, ולא מתוך קלות ראש - ליצנות, ולא מתוך שיחה - עסקי חולין, ולא מתוך דברים בטלים.
אלא מתוך דבר שמחה של מצוה.
כמו שמצאנו אצל אלישע שנסתלקה ממנו נבואה כאשר כעס על יהושפט, ורצה שתשרה שכינה עליו (ורש"י מוסיף: ומצוה היא), והיא חזרה לו על ידי דבר שמחה של מצוה.
שנאמר: "ועתה קחו לי מנגן. והיה כנגן המנגן - ותהי עליו יד ה"'.
אמר רב יהודה: וכן לדבר הלכה, צריך לפתוח בדבר בדיחותא כדי שתהיה שמחה.
אמר רבא: וכן לחלום טוב, כשהולך לישון מתוך שמחה מראין לו חלום טוב.
ומקשינן: איני, והאמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר (מרירות מחמת אימה) - שפתותיו תכוינה, שנאמר: (שיר השירים ה יג) "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר". אל תקרי מור עובר, אלא מר עובר. וכמו כן אל תקרי שושנים אלא ששונים. והכי קאמר קרא: כאשר שפתותיו ששונים ושמחים בפני רבו, הרי זה מר עובר, שהוא מעביר המרירות והאימה ממנו בפני רבו, וראוי הוא שתכוינה שפתותיו (מהרש"א).
ולמדנו שתלמיד היושב לפני רבו צריך לשבת באימה וביראה, והאיך אמרת שלדבר הלכה צריך לפתוח בדבר בדיחותא?
ומתרצינן: לא קשיא.
הא דשרי לפתוח בבדיחותא, ברבה, לרב מותר.
והא, בתלמיד, צריך שישב באימה וביראה.
ואיבעית אימא: הא והא איירי ברבה, ולא קשיא.
הא דשרי לפתוח בבדיחותא, היינו מקמי דלפתח, קודם שפותח בדבריו.
הא דאסור, לבתר דפתח והתחיל, שאז צריך להיות באימה וביראה.
כי הא דרבה. מקמי דפתח להו לרבנן את שיעורו אמר להו מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן, ונפתח לבם מחמת השמחה. אבל לסוף, כשסיים את מילות הבדיחותא - יתיב באימתא, ופתח בשמעתא;.
ואף ספר משלי בקשו חכמים לגנוז, לפי שהיו דבריו סותרין זה את זה.
ומפני מה לא גנזוהו?
אמרי רבנן: כשם שספר קהלת, לאו, האם לא עיינינן ביה, ואשכחינן טעמא ונתיישבו כל הסתירות.
הכי נמי בספר משלי - ליעיינן, עלינו לעיין בו, ובודאי נמצא בו טעם לתרץ סתירותיו, ולכן לא גנזוהו.
ומאי נמצאו דבריו של ספר משלי סותרין זה את זה?
דכתיב: (כו ד) "אל תען כסיל כאולתו".
וכתיב: (שם ה) "ענה כסיל כאולתו".
ומתרצינן: לא קשיא.
הא דכתיב "תען", היינו בדברי תורה.
הא דכתיב "אל תען", היינו במילי דעלמא  83 .

 83.  בפסוקים עצמם אין שינוי וצריך ביאור מנין לחלק ביניהם. ביאר הגר"א במשלי, שהגמרא רק מפרשת את הפסוק, שהרי הכתוב אומר אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה (משלי כו, ד) ובפסוק שלאחריו כתיב, ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו, ומפרשת הגמרא שבמקום שאם תענה לו תהיה שוה לו, שאמר לך דבר שלא כהוגן, דהיינו במילי דעלמא, אז אל תענה לו, אבל במקום שאם תמנע את עצמך מלענות לו יחשוב את עצמו כחכם, כי יסבור שהוא ניצח אותך, בזה ענה כסיל כאולתו, והיינו בדברי תורה.
כי הא דההוא דאתא לקמיה דרבי. אמר ליה: אשתך - אשתי, ובניך - בני! ונתכוין להוציא לעז עליהם.
אמר ליה רבי: רצונך שתשתה כוס של יין? שתה, ופקע, ומת.
ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא (יש גורסין: רבי, עיין מהרש"א).
אמר ליה: אמך - אשתי, ואתה - בני!
אמר ליה רבי חייא: רצונך שתשתה כוס של יין? שתה, ופקע, ומת.
אמר רבי חייא: אהני ליה צלותיה תפילתו לרבי, דלא לשוויה, שלא ילעיזו על בניו, שהם ממזירי.
דרבי כי הוה מצלי (מתפלל), אמר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתצילני היום מעזי פנים ומעזות פנים.
והא דאמרת קרא דכתיב: "ענה כסיל כאולתו" היינו בדברי תורה - מאי היא?
כי הא דיתיב רבן גמליאל וקא דריש: עתידה אשה בימות המשיח שתלד בכל יום, שנאמר בנבואת ירמיה על העתיד לבוא: (לא ז) "וקבצתים מירכתי ארץ ... הרה ויולדת יחדיו".
ומשמעו שבאותו היום שהיא נהיית הרה בולד זה, היא כבר ילדה בו מקודם לכן, ולד אחר, והיינו "יחדיו".
ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: הא כתיב (קהלת א ט) "אין כל חדש תחת השמש", ואיך יתחדש דבר זה שאשה תלד בכל יום?
(ושאלת התלמיד היא אוולת, כיון ששאלה בליגלוג. עיין רש"י).
אמר ליה רבן גמליאל: בא ואראך שקיים דוגמתן בעולם הזה.
נפק, אחוי ליה תרנגולת שמטילה ביצה בכל יום.
ומזה שרבן גמליאל ענה לו כאוולתו למדנו שבדברי תורה מותר לענות לכסיל כדי להעמיד דברי תורה על מכונם.
ותו, פעם אחרת הוה מעשה, יתיב רבן גמליאל וקא דריש: עתידים אילנות לעתיד לבא, שמוציאין פירות בכל יום. שנאמר בנבואת יחזקאל: (יז כג) "ונשא ענף ועשה פרי" - מה ענף גדל בכל יום, אף פרי יגדל בכל יום.
ליגלג עליו אותו תלמיד אמר: והכתיב "אין כל חדש תחת השמש"?
אמר ליה רבן גמליאל: בא ואראך שקיימים דוגמתם בעולם הזה.
נפק אחוי ליה אילן ששמו צלף, שפרי שלא נראה בו היום נגמר לאחר שלשה ימים (רש"י ב"ב כח ב).
ותו פעם אחרת היה מעשה, יתיב רבן גמליאל וקא דריש: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (פת אפויה) וכלי מילת (בגדים שעשויים מצמר). שנאמר: (תהילים עב טז) "יהי פסת בר בארץ".
"פיסת", משמע גלוסקאות שהן רחבות כמו פיסת היד.
"בר", הוא גם לשון אוכל, כמו "לשבר בר", וגם לשון "פסים" - כמו כתונת פסים. והיינו כלי מילת.
ו"בר" היינו בגד נקי והיינו כלי מילת.
ליגלג עליו אותו תלמיד ואמר: הרי כתיב "אין כל חדש תחת השמש"!
אמר ליה רבן גמליאל: בא ואראך שקיימים דוגמתן בעולם הזה.
נפק, אחוי ליה כמיהין ופטריות, שיוצאין כמות שהן בלילה אחד ורחבין ועגולין כגלוסקאות.
ואכלי (ועל כלי) מילת - הראהו נברא בר קורא. סיב שהוא מצויר והוא גדל סביב הענף של דקל (הענף קודם שמתקשה נקרא "קור").
תנו רבנן: לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי  84 .

 84.  הגר"י סלנטר בספרו אור ישראל מבאר, שאף שחכמינו דומים היו למלאכי השרת ממש, וקיימו את כל התורה כולה, והיו מעוטרים בכל המידות הטובות שבעולם, ואף שמאי עצמו היה שגור על לשונו לומר "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", (אבות א, טו) סבר שמאי שמפאת כבודה של תורה עליו לנהוג במידת הקפדנות, והלל סבר שלעולם צריך לנהוג במידת הענוה, אך ודאי ששמאי מקבל שכר על קפדנותו כהלל על ענותנותו, כי שניהם עושים רצונו של מקום על פי התורה.

דרשני המקוצר[עריכה]