פרשני:בבלי:שבת מא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת מא א

חברותא[עריכה]

הא, זה שאסרו חכמים לשוט בבריכה, היינו משום שמדובר בבריכה  דלית ליה גידודי. שאין לה גדר סביבה, וכיון שהיא דומה לנהר, גזרו חכמים שלא לשוט בה, למרות שאין חשש שמא יתקן חבית של שייטין לשוט בה.
הא - באמבטי דרבי אבהו, מדובר בבריכה דאית ליה גידודי, ואינה דומה לנהר אלא לכלי, ולא גזרו חכמים שלא לשוט בה.  186 

 186.  זהו פירושו השני של רש"י, וכתבו הריטב"א והרא"ה (בשיטה לר"ן) שהוא הנכון. וכן הרא"ש (ח) הר"ן ובעל המאור הביאו רק פירוש זה. ובפירוש ראשון כתב להיפך, זה שאסרו לשוט היינו בבריכה דלית לה גדודי, שהמים מגיעים עד שפת הבריכה, וכשדורך על שפתה ממחה את החול למים, ודומה למגבל, אבל כשיש שפה גבוהה למים מותר. והרי"ף מפרש, שאם יש לבריכה מחיצות אזי אם יתיז מים לא יצאו החוצה. אבל ללא מחיצות יש לחוש שמא יתיז מים החוצה. ומבאר הרמב"ן במלחמות, שלדבריו הספק של רבי זירא הוא האם רבי אבהו עקר מים מהבריכה החוצה או לא, שכן אם המים יוצאים מהבריכה הרי היא נראית כנהר, וגזרו עליה גזירת השייטים. או שמא לא גזרו במקום שלא שייך לחוש שמא יתקין חבית. ועל זה מקשינן, הרי ודאי שגזרו, כדאיתא בבריתא שלא ישוט ואפילו היא עומדת בחצר, ומשמע שגזרו גם על בריכה שבחצר שלא לשוט בה מפני שהיא דומה לנהר. ומסקינן, אכן אין לשוט בבריכה שאין לה גידודי שמא יתיזו המים החוצה ונראית הבריכה כנהר. אבל רבי זירא שט בבריכה שיש לה גדודי, ואינה דומה לבריכה, ולכן הסתפק רבי אבהו האם גזרו בה גם כן, או שמא מותר לשוט בה. וכך נראה מדברי הרמב"ם (כג ה) והשו"ע (שלט ב) שנקטו בביאור הסוגיה כהרמב"ן, ופשטו את ספיקו דרבי אבהו לקולא, שמותר לרחוץ בבריכה שבחצר שיש לה שפה מפני שעל ידיה המים אינם נעקרים, ויש היכר בינה לנהר. אבל ללא שפה, הרי היא דומה לנהר, ואסור. ותמה הביאור הלכה (ד"ה ואם), מדוע התירו בבריכה שיש לה שפה רק במים שבחצר, הרי אם אין המים יוצאים אינו נראה כנהר בין בחצר ובין מחוץ לחצר. ובעל המאור מפרש בדברי הרי"ף שהחשש הוא שמא יעקור מים וילכו ד' אמות ברשות הרבים, ועל זה מסקינן שאם יש גדר סביב הבריכה מותר לשוט בה כי הגדר תחזיר את המים הניתזים. והקשה דבברייתא שנינו שאסור לשוט גם בבריכה שבחצר ובה לא שייך החשש שמא יצאו חוץ לד' אמות. ולכן מסיק כדברי רש"י.
ואמר רב זירא אנא חזיתיה לרבי אבהו כשהיה רוחץ בנהר, שהניח ידיו כנגד פניו של מטה משום צניעות, ולא ידענא אי נגע באמה אי לא נגע. תמהה הגמרא: הכיצד נסתפק רבי זירא? הרי פשיטא דרבי אבהו לא נגע באמה.
דתניא רבי אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין, ומחמת נגיעתו מתחמם ובא לידי קרי, הרי הוא כאילו מביא מבול לעולם. שזה היה החטא של דור המבול, שהיו מוציאין זרע לבטלה, הרי שאסור לגעת באמה, ואיך הסתפק רבי רבהו אם רבי זירא נגע או לא.  187 

 187.  בנדה (יג א) איתא שזו דעת רבי אליעזר, אבל חכמים "אמרו לו לרבי אליעזר והלא נצוצות נתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים", וכתבו התוס', שגם חכמים לא התירו אלא כדי שלא יצא על בניו חשש ממזרים אבל בלאו הכי אסור. ולכן אם יכול לעמוד במקום גבוה וכיוצא אסור.
מתרצת גמרא: אמר אביי, עשאוה להא דרבי אבהו, שהניח ידיו על אמתו בשעה שהיה רוחץ בנהר, כבולשת. דתנן: בולשת (חיל צבא נכרי, שדרכו לחפש מזון ולבזוז), שנכנסה לעיר, הרי אם נכנסה בשעת שלום, אזי חביות היין שהיו פתוחות בזמן כניסת הצבא, אסורות מעתה בשתיה, שמא נסכו מהם לעבודה זרה. ורק החביות שהיו סתומות, מותרות.
אבל אם נכנס החיל בשעת מלחמה, אלו ואלו, הסגורות והפתוחות, מותרות, לפי שאין להם פנאי לנסך.
אלמא, כיון דבעיתי, שפוחדים אנשי החיל מחמת המלחמה, לא מנסכי באותו הזמן.
הכי נמי, הרוחץ בנהר הוא טרוד במעשיו, ועל כן, כיון דבעית, לא אתי להרהורי, ואינו חושש שמא יבא לידי קרי.  188 

 188.  הבית יוסף (סוף סימן ג') תמה מדוע השמיטו הרמב"ם והטור שבזמן שהוא בעית אינו בא להרהר ומותר לאחוז, וכתב שלא בקיאים באיזה ביעתותא לא יבא לידי הרהור כי הכל לפי מה שהוא אדם. והביא שהסמ"ק פסק כן להלכה. עי"ש.
ומבארת הגמרא: והכא, מאי ביעתותא איכא? ביעתותא דנהרא, שמא יטבע בו.
ולכן הסתפק רב זירא האם רבי אבהו הניח ידו על אמתו או לא.
חוזרת הגמרא ומקשה: איני, והאמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: כל המניח ידיו כנגד פניו של מטה - כאילו כופר בבריתו של אברהם אבינו, כי בכך שמכסה את מקום המילה הוא נראה כמי שמתבייש בה.
ומתרצת הגמרא: לא קשיא. הא דאמרינן אסור לכסות, היינו כי נחית, כשיורד לנהר, כיון שפניו כלפי הנהר, לא יכסה מפני שאין כאן ענין של צניעות, ואם יכסה, יראה ככופר בבריתו של אברהם אבינו. ואילו הא דאמרינן שרב אבהו כיסה, זה היה כי סליק, כאשר עלה מהנהר, כיון שפניו כלפי העם, היה מותר לו לכסות משום צניעות.  189 

 189.  מבואר שכאשר יורד אסור לכסות, וכשעולה אינו חייב לכסות. וכן כתב רש"י, שמותר לכסות משום צניעות. וכן משמע מדברי הר"ח. אבל המגן אברהם (ב ב) כתב שחייב לכסות. והביאו המשנ"ב.
ומצינו שיש בענין זה מחלוקת אמוראים, האם יש חילוק בין הירידה לנהר לבין העליה ממנו.
כי הא דרבא, בעת שהיה יורד לרחוץ בנהר, שחי, היה מתכופף בין בלכתו ובין בשובו ומסתיר בכך את אותו המקום, ולא היה חושש בהצנעתו שנראה ככופר בבריתו של אברהם אבינו.
ולעומתו רבי זירא, בין בירידתו לנהר ובין בעלייתו, זקיף, שכן חשש לדברי רב גם כשפניו כלפי העם.  190 

 190.  רבי זירא לשיטתו, שאסור לכסות אף בעלייתו, סבר שרבי אבהו משום ביעתותא נגע, אבל לא משום צניעות, כי משום כך אסור לכסות.
ואילו רבנן דבי רב אשי, תלמידי החכמים מבית מדרשו של רב אשי, כי קא נחתי, כשהיו יורדים כלפי הנהר, זקפי, שכן בזמן שפניהם כלפי הנהר, אין בזה חסרון צניעות, והמכסה במקום שאין בו משום צניעות נראה ככופר בבריתו של אברהם אבינו, אך כי קא סלקי, כשעלו מהנהר, שחי, היו מכופפים עצמם משום צניעות.  191 

 191.  מדברי הר"ח מבואר, שהגמרא מביאה ראיה מרבנן דבי רב אשי.
הגמרא מביאה מעשה השייך לדברי אביי לעיל (מ ב) "דברים של חול מותר לאומרם (בבית המרחץ) בלשון קודש".
רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, נמנע מלהראות לפני רב יהודה, משום דבעי, שרצה רבי זירא למיסק לארעא דישראל, לעלות לארץ ישראל, והיה חושש שרב יהודה יצונו שלא יעלה ארצה, היות ורב יהודה סובר שאסור לעלות בזמן הגלות מבבל לארץ ישראל.
דאמר רב יהודה: כל העולה בזמן הגלות, מבבל לארץ ישראל, עובר ב"עשה", שנאמר (ירמיה כז כב): "בבלה יובאו, ושמה יהיו".  192 

 192.  מדברי רב יהודה משמע שאסור לעלות לארץ ישראל, אבל לשאר הארצות מותר. אבל בגמרא בכתובות יש מימרא נוספת: אמר רב יהודה אמר שמואל: כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות. ושם מפרש רש"י, לפי שבבבל יש ישיבות המרביצות תורה תמיד. והרמב"ם (מלכים ה יב) פסק רק את המימרא הראשונה המובאת בסוגיין, "כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, שנאמר: בבלה יובאו ושמה יהיו". וכתב הכסף משנה שלדעת הרמב"ם סבר רב יהודה שהפסוק "בבלה יובאו ושם יהיו" מלמד שאסור לצאת מבבל לשאר הארצות. ועיין שם בלחם משנה ובכתבי הגר"ח (עח קלא).
ורבי זירא סבר שהפסוק עוסק בענין כלי השרת שהורדו לבבל, ולא על ישראל שירדו לבבל.
אמר רבי זירא: איזיל, ואשמע מיניה מרב יהודה, מילתא דבר תורה מבלי שיראני, ואיתי ואיסק, אלך ואעלה לארץ ישראל.
אזל רבי זירא, אשכחיה, מצאו לרב יהודה דקאי בי באני (כאשר הוא נמצא בבית המרחץ), וקאמר ליה רב יהודה לשמעיה (לשמשו) בלשון הקודש: הביאו לי נתר (סבון) לחוף את הראש, הביאו לי מסרק!
וכן הוסיף ואמר בלשון ארמית לאנשים שבבית המרחץ: פתחו פומייכו, פתחו פיכם כדי לשאוף את הבל בית המרחץ, ובכך אפיקו הבלא, הוציאו את הבל הזיעה מן הגוף.
ועוד אמר להם: אשתו, שתו ממיא דבי באני, מהמים של בית המרחץ, למרות שלא הוחמו לשתיה אלא רק לרחיצה.
אמר רבי זירא: אילמלא באתי אלא לשמוע דבר זה, דיי.
ומבארת הגמרא מהו החידוש ששמע רבי זירא מרב יהודה:
בשלמא באמירת "הביאו נתר הביאו מסרק", קא משמע לן, נמצינו למדים מדברי רב יהודה, כי דברים של חול מותר לאומרם בבית המרחץ בלשון קדש, וכדאביי.  193 

 193.  המגן אברהם (פה ב) הביא מספר חסידים שמידת חסידות להחמיר בזה. והביאו המ"ב (ט). וראה בחת"ס שכתב, שהוא הדין במקום גילולים יש להחמיר. ומפני זה הנהיגו שלא לדבר בלשון הקודש, מפני שירדו לבבל שהיתה מלאה גילולים.
וכן מה שאמר רב יהודה "פתחו פומייכו ואפיקו הבלא", נמי קא משמע לן כדשמואל, דאמר שמואל: הבלא של המרחץ הנכנס דרך הפה, מפיק הבלא, מוציא את הבל הזיעה מהגוף.  194 

 194.  יש לדקדק, אם זו מימרא דשמואל, הרי זה דברי תורה, ואסור לאומרם בבית המרחץ ! ? וצריך לומר על פי הרמב"ן והר"ן שהובאו לעיל, שלמסקנא מותר לומר שלא בדרך הוראה אפילו ללא אפרושי מאיסורא. ובמשמרת מועד כתב, שדברים אשר הם בגדר דרך ארץ, תלוי הדבר בכונת האומר, שאם מכוין רק לעצה טובה, אין זה בכלל דברי תורה, ורק אם מכוין באמירתם לשם תלמוד תורה, הרי הם בכלל דברי תורה.
אלא מה שאמר "אשתו מיא דבי באני", מאי מעליותא, מהי המעלה שהמליץ עליה באמירה זו?
ומבארת הגמרא, דקא משמע לן רב יהודה כהא דתניא:
אכל ולא שתה, אכילתו היא כשופך דם עצמו, וזהו תחילת חולי מעיים.
אכל ולא הלך ד' אמות אחר אכילתו קודם שיישן  195  - אכילתו מרקבת במעיו, ואינה מתעכלת, וזהו תחילת (הגורם) ריח רע של הפה.

 195.  רש"י מפרש שיש ללכת אחר האכילה וכדאיתא בב"מ קיג ב: אמר שמואל, כל מילי ידענא אסותייהו לבר מהני תלת. ואחד מהם, מאן דאכיל נהמא ולא מסגי ארבעה גרמידי. אבל הרמב"ם דעות (ד ב-ג) כתב: לא יאכל אדם עד שיהלך קודם אכילה, עד שיתחיל גופו לחום. וכל המטייל אחר אכילתו, הרי זה מביא על עצמו חלאים רעים וקשים. וכתב עבודת המלך, שלדבריו, הא דאמרינן "אכל ולא הלך ד' אמות", הכונה שלא הלך מעיקרא לפני האוכל, אכילתו מרקבת.
הנצרך לנקביו ואכל - דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו, ולא ניקוהו לפני ההסקה, וזהו תחילת (הגורם) שיתמלא גופו זיעה בעלת ריח זוהמא.
רחץ בחמין ולא שתה מהן - דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו מבפנים. וזהו מה שחידש רב יהודה במרחץ.  196 

 196.  הרמב"ם (דעות ד יז) כתב: "לא ישתה מים קרים בצאתו מן המרחץ ואין צריך לומר שלא ישתה במרחץ". ולדבריו צריך לומר, שכונת רב יהודה שישתו ממי הרחיצה דוקא, ולא ממים קרים.
רחץ בחמין ולא נשתטף אחריהם בצונן - דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו אחר כך לצונן. שנתינת הברזל כשהוא רותח למים קרים היא זו שמחזקת את הברזל.
רחץ ולא סך את עצמו בשמן לפני הסיכה, דומה למים שמזלפים אותם על גבי חבית ואינם נכנסים לתוכה.  197 

 197.  מדברי רש"י (לעיל מ ב ד"ה ובקשתי) משמע שסכין קודם הרחיצה, וכן כתב הרשב"א שם. ולפי זה כתב תוס' הרא"ש בביאור הגמרא "רחץ ולא סך דומה למים על גבי חבית", שאם לא סך לפני הרחיצה, "דומה לזולף מים על גבי חבית שלא נכנסו המים לתוך החבית, הכי נמי לא נכנסו רחיצת המים החמין לתוך גופו, כיון שלא סך תחלה ולא הועילה לו רחיצה". וכן ביאר המאירי. והתוס' תמהו על זה, דאמרינן בכמה מקומות שרוחצים ואחר כך סכין. וכתב תוס' הרא"ש, שמא היו סכין פעמיים. (וראה בתוס' ב"ב נג ב ד"ה הרחיצו). ולכן כתבו התוס' שרוחצים ואחר כך סכין. ולפי זה, רחץ ולא סך דומה למים על גבי חבית, דהיינו, שאלמלי הסיכה שלאחר הרחיצה, אין המים נכנסים לתוך גופו. וכך היא דעת הרמב"ם (דעות ד יז) והריטב"א.
מתניתין:
מוליאר הגרוף, כלי שיש בצידו בית קיבול קטן להניח בו גחלים, והוציאו ממנו את הגחלים מבעוד יום, שותין הימנו מים חמים בשבת, לפי שאינו אלא משמר את החום שנותר בו מערב שבת.
אבל אנטיכי, כלי שהוא חם מאוד (ובגמרא מבואר מהו), אף על פי שגרופה מהגחלים, אין שותין הימנה. לפי שגם אחרי הגריפה הוא מוסיף הבל.  198 

 198.  א. רש"י מפרש שהנידון במשנה הוא האם מותר לשתות מים שנתחממו מערב שבת בכלי חם. במוליאר, מותר לשתותן, כיון שגרף את הגחלים מבעוד יום ואינם מוסיפים הבל, אבל אם לא גרף אסור מפני שמוסיפים הבל, ונתחממו באנטיכי שהוא מוסיף הבל גם לאחר הגריפה אסור לשתות. ומשמע מדבריו כשיטתו לעיל לו ב שכל דבר המוסיף הבל אסור להשהות עליו מדין הטמנה. וכן כתב הגרא"מ הורוויץ. ב. הריטב"א מפרש בדברי רש"י שהנידון הוא האם מותר להשהות כלי על האש בזמן שהגחלים מונחים על הכלי עצמו, דבמוליאר התירו רק כשהכלי גרוף, אבל ללא גריפה אסור מפני שנראה כמחמם מים בשבת, ואנטיכי אסור אפילו ללא גריפה מפני שנראה כמבשל בשבת גם כשהגחלים נגרפו ממנו. ג. התוס' הביאו בשם הר' פורת, שהנידון במשנה הוא האם מותר בשבת ליצוק יין לתוך המים שנתחממו מערב שבת. דאם נתחממו בוליאר שאינו חם כל כך, מותר, מפני שהמים אינם מבשלים את היין, אבל אם נתחממו באנטיכי, אסור כיון שהוא מבשל את היין. והוסיפו התוס' רא"ש הרשב"א והריטב"א שבמוליאר גרוף מותר למזוג לתוכו יין למרות שהוא כלי ראשון מפני שאינו חם כל כך, אבל מים שנתחממו באנטיכי אסור למזוג לתוכן יין אפילו אם הועברו המים מהאנטיכי לכלי שני, או שנצטננו, שמא יבא לערות לאנטיכי רותח. ד. הרשב"א מפרש שהנידון הוא לענין הפשרה בשבת, במוליאר גרוף מותר להניח בתוכו מים להפשירם, אבל באינו גרוף אסור מני שהוא כנותנו על גבי האש ממש (ולשיטתו מ ב) שאסור להפשיר על האש ממש, ודלא כהרמב"ן). ובאנטיכי אסור להפשיר אפילו אם הוא גרוף לפי שמרוב רתיחתו אי אפשר להניח בו מים להפשר. (ולשיטתו לעיל (שם) שאסור להפשיר במקום שהיד סולדת בו אפילו אם יסלקם לפני שיתחממו). ועי"ש שהביא בשם רבינו יונה שמתוך כך חששו שלא לשתות אפילו מים שנתחממו באנטיכי מערב שבת שמא יבא להפשיר בו בשבת. ובתוס' רי"ד הביא בשם רבינו גרשון שמפרש כמו הרשב"א. ה. גם הר"ן נקט שהנידון הוא לענין הפשרה בשבת, דבמוליאר מותר להפשיר, שכן כל שהגחלים אינם עומדות מתחתיו אלא בצידיו אינו נקרא "כלי ראשון" ומותר להפשיר בו, ואילו אנטיכי שהגחלים תחתיו נקרא "כלי ראשון" ואסור להפשיר בו. (כשיטת הראשונים לעיל מ ב שאסור להפשיר בכלי ראשון).
גמרא:
ומבארת הגמרא: היכי דמי מוליאר הגרוף?
תנא: כלי שיש בו שני בתי קיבול, אחד פנימי ואחד חיצוני, מים מבפנים, וגחלים מבח וץ. היכי דמי אנטיכי?
רבה אמר: בי כירי. בכירה עצמה ישנו בית קיבול קטן שבו מחממים את המים, וכיון שדפנות הכירה חמין מאוד לפי שמחממים בהם כל השבוע, הן מוסיפין הבל במים שבתוך הכירה גם לאחר שגרפו את הגחלים, והרי זו ככירה שאינה גרופה
רב נחמן בר יצחק אמר: בי דודי
ומבארת הגמרא: מאן דאמר בי דודי, כל שכן בי כירי.
ומאן דאמר בי כירי, אבל בי דודי, לא.
תניא כוותיה דרב נחמן: אנטיכי, אף על פי שגרופה וקטומה, אין שותין הימנה מפני שנחושתה מחממתה.
מתניתין:
מכאן ואילך עוסקות המשניות והגמרא בדיני כלי ראשון וכלי שני.
קיימא לן "כלי ראשון - מבשל". דהיינו, כלי שהיה על האש, והורד ממנה, הרי כל זמן שחומו הוא בגדר "חום שהיד סולדת בו", הוא מבשל כל דבר שנכנס אליו, מלבד בשר שור ומלח, כמבואר במשנה הבאה. אבל אם אין היד סולדת בו, הוא אינו מבשל, ומותר לשים בו תבשיל.
"כלי שני - אינו מבשל", ולכן מותר לתת תבשיל בכלי שני, למרות שהיד סולדת בו, שכן הוא הולך ומתקרר, ואין בו כח לבשל. חוץ מדברים שהם "קלי הבישול", שאסור להניחם אפילו בכלי שני.  199 

 199.  בביאור החילוק בין כלי ראשון לכלי שני, כתבו התוס' (מ ב ד"ה ושמע) שכלי ראשון דפנותיו חמות וכלי שני דפנותיו קרות. וביאר המהר"ם קזיס, שגם לאחר שהתבשיל מגיע לידי יד סולדת אינו מתבשל מיד, אלא לאחר זמן, וכאשר הדפנות אינן חמות אזי הכלי במצב של התקררות מתמדת, ואין בכח המים לבשל את התבשיל, למרות שהם מביאים אותו לידי יד סולדת.
המשנה והגמרא שלפנינו עוסקות בדין עירוי מים קרים לכלי ראשון, ולהיפך.
המיחם, כלי מים רותח, שפינהו (ממימיו החמים, או שפינהו מהאש, והמים נותרו בו, וכפי שיתבאר בגמרא), לא יתן לתוכו צונן בשביל (עד) שיחמו, כי יש למיחם החם דין של כלי ראשון, והוא מבשל.
אבל נותן הוא מים צוננים מרובים לתוכו, או לתוך הכוס, כדי להפשירן. כיון שאין הצוננים מתבשלים בחמין, אלא להיפך, החמין מצטננים מהמים הקרים, ולכן מותר לעשות כן.  200 

 200.  יש לדקדק, מהי הרבותא בכך שמותר להפשיר בכוס, הרי הוא רק כלי שני, ואם מותר להפשיר במיחם, כל שכן שמותר בכוס. ומצינו כמה דרכים בביאור הלכה זו: א. השיטה להר"ן ביאר, שתנא דמתניתין סבר שכלי שני מבשל, וזהו החידוש במשנה שנותן לתוך הכוס רק כדי להפשיר ולא כדי שיחמו. וכך מפרש הרע"ב. ולפי זה המשנה הבאה חולקת על משנה זו. ב. הרמב"ן הרשב"א והר"ן (להלן מב א) מפרשים, שבכוס מותר אפילו לתת מעט צונן כדי שיתחמם, ואפילו אם היד תהיה סולדת בו מותר שכן כלי שני אינו מבשל. ומה ששנינו "או לתוך הכוס כדי להפשירן", מפרשים הראשונים שבכלי שני החימום הוא רק הפשר כיון שאינו מבשל. ועוד כתבו, שתיבת להפשירן מתיחסת רק למיחם. וכן משמע בתוס' שם (ד"ה אבל). ג. הריטב"א תירץ, שמדובר בכוס שחיממו בה את המים והיא כלי ראשון, וקא משמע לן שמותר להפשיר בכוס מפני שהיא עומדת לשתיה ואינה מתחממת הרבה. וכן מבואר ברש"י (להלן מב א ד"ה בכוס). ד. הכסף משנה (כב ה) נקט (בדעת רב אדא בגמרא) שבמיחם אפשר להפשיר רק כאשר הוא יבש ואין בו מים כלל, ובכוס שהיא כלי שני מותר לתת צוננים לתוך מים חמין. ה. הפני יהושע כתב שמכוס נשמע למיחם שההיתר להפשיר במיחם הוא רק באופן שבוודאי לא יבא לידי בישול, כמו שכלי שני אינו מבשל. ו. הגרע"א ציין לדברי התוס' לעיל (לט א בתירוץ הראשון) שאסור לתת תבשיל בכלי שני משום דמיחזי כמבשל, וזהו גופא מה שנאמר כאן במשנה שאסור לתת צוננים לתוך הכוס כדי לחממם, מפני שהוא מיחזי כמבשל, אלא רק נותן לתוך הכוס כדי להפשירן. ואמנם מדברי התוס' להלן (מב א ד"ה אבל באמבטי) מבואר שמותר לתת צוננים בכוס שהיא כלי שני אפילו כדי לחממם, ולכאורה דבריהם סותרים למה שכתבו בדף לט א, והתוספת שבת (שיח מו) מיישב, שאם נותן לתוך כוס אין זה נראה כמבשל אלא אדרבה כמצנן את החמים. והפמ"ג (שם א"א לב לד) תירץ, שהתוס' לעיל אסרו מצד מיחזי כמבשל רק בדבר גוש, אבל מים במים מותר. ז. האגלי טל (ס"ק כט ג) תירץ, לפי הדיעות שיש בישול אחר בישול בדבר לח מבושל שנצטנן (ראה לעיל מ ב), אפשר שהחידוש במשנה הוא שלא יתן מים מבושלים שנצטננו לכלי ראשון, ואפילו לכלי שני לא יתן עד שיתחממו. כי כיון שכבר נתבשלו, הרי הם קלי הבישול, האסורים אף בכלי שני. ולפיכך שנינו נותן לתוך הכס כדי להפשירן, ולא כדי שיחמו. אכן המשנ"ב (שיח כג ולט) פסק, שאף על פי שיש בישול אחר בישול בלח שהצטנן, מכל מקום, מותר להכניסו לכלי שני רותח.
גמרא:
שנינו במשנה: המיחם שפינהו, לא יתכן לתוכו צונן בשביל שיחמו. אבל נותן לתוכו כדי להפשירן.
ודנה הגמרא: מאי קאמר!? האם כונת התנא שפינה את המיחם מהאש, או כונתו לומר שפינה מהמיחם את המים שבתוכו. וכן, מהו הביאור במה שנאמר תחילה "לא יתן לתוכו מים", ושוב נאמר "אבל נותן לתוכו".
אמר רב אדא בר מתנא: הכי קאמר, המיחם שפינה ממנו את המים חמין שבתוכו, ונתרוקן, לא יתן לתוכן מים מועטים בשיעור כדי שיחמו אותם המים מדפנות המיחם החמות, ואפילו אם כוונתו להשהותם בתוכו זמן מועט עד שיפשירו, אסור, שמא ישכח וישארו במיחם, ויתבשלו.  201 

 201.  לעיל (מא ב) נקט רש"י שמותר להפשיר מים על ידי האש במקום שהיד סולדת בו, ובלבד שיסלקם לפני שיתחממו בשיעור יד סולדת. והקשה הרשב"א דבסוגיין מבואר שאסור לתת מים במיחם ריק אפילו למעט זמן עד שיפשירו, מפני שחששו שמא ישכח ויתחממו. וכתב שרש"י יתרץ, שהרגילות היא להכניס למיחם מים ולהסתפק ממנו מעט מעט, ולכן חששו שישכח ויתבשלו, אבל ליד האש אין רגילות לחמם מים ולא חששו שיפשיר שם. אכן לדעת הרשב"א עצמו ורוב הראשונים (וכך נפסק להלכה), אסור להפשיר במקום שהיד סולדת בו, ומאותו טעם אין לתת במיחם מעט מים כדי להפשירן.
אבל נותן לתוכו מים מרובים, בשיעור כזה שאינם יכולים להתבשל גם אם ישהו זמן רב, ויש במיחם רק שיעור כדי להפשירן.  202 

 202.  הכסף משנה (כב ה והב"י שיח) מפרש בדברי הרמב"ם, שרב אדא מתיר להפשיר רק במיחם יבש, אבל במיחם שיש בו מים חמין אסור לתת בו הרבה מים צוננים למרות שאין המים התחתונים יכולים לבשל, וכמו שמצינו באמבטי להלן (מב א), שהיא חמה מאוד, ואסרו ליתן אפילו הרבה צוננים למעט חמין. אבל מדברי המגיד משנה מבואר שרב אדא מתיר בין במיחם שפינה ממנו מים ובין במיחם שיש בו מים, ובלבד שיתן מים מרובים.

דרשני המקוצר[עריכה]