פרשני:בבלי:שבת מח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת מח ב

חברותא[עריכה]

מה בין פתיחת חלוק זו לבין התזת מגופת (פקק) חבית  1 , ששנינו בה: "מביא אדם (בשבת) חבית, ומתיז את ראשה בסייף, ומניחה לפני האורחים"  2 !? ואמאי התם לא חשיב כמתקן מנא, בכך שעושה לחבית פתח?

 1.  והקשה המנחת חינוך ב"מוסף השבת", מלאכת קורע, להרמב"ם (הובא לעיל מח א הערה 9), מאי מקשה ארב יהודה מחבית, והא אין חיובו בבית צואר אלא משום "קורע", ולא שייכא בחבית. ותירץ, דודאי אף להרמב"ם חייב נמי משום "מכה בפטיש". וכן הוה משמע לגמרא מדברי רב יהודה, דמשום כן חייב. שהרי בסתמא קאמר "הפותח בית הצואר חייב חטאת", דמשמע אף בכל שהוא. ומשום קורע אינו חייב אלא בדאיכא שיעור שתי תפירות. ויעויין עוד באפיקי ים חלק ב סימן ד ענף ו, ביישוב הסוגיה לשיטת הרמב"ם.   2.  רש"י. והקשו התוספות לפירושו, אם כן מאי משני "זה חיבור וזה אינו חיבור"?! הא רבן שמעון בן גמליאל שרי להתיז אפילו גוף החבית עם המגופה. כדמוכח התם, מדפריך מהא על הא דבעי רב ששת "מהו למיברז חביתא בבורטיא". והוה לן לשנויי הכא כדמשני התם, "הכא (בפותח בית הצואר), לפתח קא מכוין. אבל בחבית, לאו לפתח קא מכוין, אלא לעין יפה (שיצא היין בהרחבה) קא מכוין". לכך פירשו, דפריך מהא דתנן לקמן (קמו א), "אין נוקבין מגופת חבית - דברי רבי יהודה. וחכמים מתירין". ואף דהתם אין זה פתח העשוי להכניס ולהוציא, ולכולי עלמא ליכא חיוב חטאת בכהאי גוונא, מכל מקום פריך, דאי חייב חטאת בפותח בית הצואר, התם נמי הוה לן לאסור מדרבנן. ומשנינן, כיון דמגופה לאו מגוף החבית היא, ואף אי הוה פתח העשוי להכניס ולהוציא לא הוה חייב עליו מדאורייתא, לכך שרי אף מדרבנן. והריטב"א במכות ג ב כתב ליישב שיטת רש"י מתמיהות התוספות. על הקושיה הראשונה תירץ, דאף דמיירי התם במתיז מגוף החבית, מכל מקום, כיון דהמגופה עצמה אינה חיבור גמור, החבית חשובה כפתוחה. והפתח דעביד השתא על ידי התזה, אינו נחשב כתיקון מנא. ובמה דהקשו, הא התם לעין יפה קא מכוין, תירץ, דמכל מקום פריך שפיר. דהוה להו לרבנן לאסור אף בהכי, אטו היכא דלפיתחא קא מכוין.
אמר ליה רבא לרב כהנא: זה, בית הצואר, חשיב חיבור לגוף הבגד קודם שקורעו, שהרי הוא ארוג יחד עם הבגד באריגה אחת. הילכך כשפותחו הרי הוא עושה תיקון בגוף הבגד. אבל זה, מגופת חבית, אינו חיבור אחד עם החבית, שהרי אין המגופה מגוף החבית. ואף על פי שהיא דבוקה בחבית, אינה חשובה כגוף אחד עמה, שהרי עומדת להינטל ממנה. נמצא כי בכך שמתיז את המגופה מהחבית הוא אינו עושה מעשה בגוף החבית. ולכך אין בזה משום מתקן מנא.
רמי ליה רבי ירמיה לרבי זירא:
מצד אחד תנן:
(דרך הכובסים לשלול (לקשור) הרבה בגדים זה עם זה, קטנים עם הגדולים, כדי שלא יאבדו. וקבוץ בגדים זה קרוי "שלל של כובסין").
שלל של כובסין, ושלשלת של מפתחות, והבגד שהוא תפור בכלאים (בגד צמר העשוי משתי חתיכות שנתפרו זו עם זו בחוט של פשתן, דודאי סוף החוט לינטל משום איסור כלאים. ועומדות שתי החתיכות להפרד זו מזו) - הרי כל אלו הם חיבור לטומאה. שאם נגעה טומאה באחד הבגדים שבשלל הכובסין, או באחד המפתחות שבשלשלת, או בחתיכה אחת מבגד הכלאים, נטמאו כל הבגדים וכל המפתחות וכל חתיכות הצמר, לפי שחשובים כולם גוף אחד  3 .

 3.  ואינו חיבור אלא מדרבנן. אבל אין זה חיבור מדאורייתא, אף בשעת מלאכה. כיון שאין הם צריכים זה לזה. ואין מחברים אותם אלא כדי שלא יאבדו. וכן הוא בבית הפך ובית התבלין ובית הנר שבכירה, דמייתי לקמן.
והרי הם חיבור לטומאה, עד שיתחיל להתיר אותם זה מזה. אבל משהתחיל להפרידם, כבר אינם חיבור לטומאה. ואף שעדיין לא גמר להפרידם, ואכתי מחוברים הם, מעשה ההפרדה מוציא מידי מעשה חיבורם. וכיון שהתחיל להפרידם, גלי במעשה זה דלאו גוף אחד הם.
ושלל של כובסין, אין צריך לשוללו אלא בשעת כיבוס. ואפילו הכי חשובים כל הבגדים שבו לחיבור אחד, אף לאחר הכיבוס.
אלמא, אף שלא בשעת מלאכה, כלומר, אף בשעה שאין צריך לחיבורם, נמי חשיב חיבור.
ואסיק רבי ירמיה לקושייתו:
ורמינהו: והתנן: מקל שעשאו בית יד לקורדום ולא קבעו בתוכו בחיבור קבוע, הרי הוא חיבור אחד לטומאה עם הקרדום, בשעת מלאכה. שאם נטמא הקרדום, נטמא אף הוא עמו. ואף שהמקל הוא כפשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה, הכא הוא בית יד. וידות נתרבו לכל תורת כלי.
אלמא, בשעת מלאכה, אין. רק אז הוי חיבור, משום שאז צריך לחיבורם. אבל שלא בשעת מלאכה, לא חשיב חיבור. וקשיין מתניתין אהדדי.
אמר ליה רבי זירא: התם, במקל של קרדום, אדם עשוי לזורקו למקל לבין העצים, ואינו מצניע אלא את הקרדום לבדו.  4  הלכך תו לא חשיב חיבור.

 4.  ומהאי טעמא, לא הוי חיבור מן התורה אף בשעת מלאכה. ולא חשיב בית יד, אלא מדרבנן. ומשום הכי אינו חיבור אלא לטומאה, ולא להזאה. תוספות לקמן מט א. אבל המאירי הביא, דיש אומרים דאף אי טומאת המקל דאורייתא, אין הוא חיבור להזאה. לפי שלא נתרבה בית יד אלא לטומאה ולא להזאה. ומיהו מסיק המאירי, דכל שלא נטמא היד אלא מטומאת הכלי, אף טהרתו היא על ידי טהרת הכלי.
אבל הכא, בשלל של כובסין, אף שלא בשעת מלאכה, לאחר גמר כיבוסן, נמי ניחא ליה שישארו הבגדים קשורים זה בזה. משום דאי שוב מיטנפו, הדר מחוור (מכבס) להו!
בסורא מתנו לה להא שמעתא שלפנינו משמיה דרב חסדא. ואילו בפומבדיתא מתנו לה משמיה דרב כהנא. ואחרים אמרו לה להא שמעתא משמיה דרבא.
וזו היא השמועה: מאן תנא להא מלתא דאמור רבנן: "כל המחובר לו, הריהו כמוהו"!? וכגון "שלל של כובסין", דאמרן לעיל, דכל הבגדים שבו הויין חיבור זה לזה. ואם נטמא אחד מהם, נטמאו כולם עמו.
(דאי לא הוו חיבור לא היה הבגד הטמא מטמא את שאר הבגדים מדין מגע טומאה גרידא. שהרי אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה בלבד. והבגד שנגעה בו הטומאה אינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא כלים).
אמר רב יהודה אמר רב: משנה זו - כרבי מאיר היא.  5 

 5.  ודוקא אשלל של כובסין קאי. דדמי לכלי חרס שבכירה, דהוו חיבור אף שאינם צריכים זה לזה. אבל במקל של קרדום, שהוא נצרך לו למלאכתו, אפשר דאף רבי שמעון מודה. תוספות. אבל הרמב"ן כתב, דאף מקל דקרדום תליא בפלוגתא דרבי שמעון ורבי מאיר.
דתנן: כירה של חרס המיטלטלת,  6  ומחוברים אליה כלי חרס קטנים, כבית הפך ובית התבלין ובית הנר, אותם כלי חרס שבכירה חשובים חיבור לכירה, ומטמאין עמה במגע. שאם נפלה טומאה לתוכם ונגעה בשוליהם, נטמאה אף הכירה עמהם.

 6.  רש"י. וכתב הרא"ש בפרק ה דכלים, בפירושא דהאי מתניתין, דדוקא התנור נטמא נמי כשהוא מחובר. אבל בית הפך ובית התבלין שהם כלים בעלמא, ואין עליהם שם תנור, אין הם נטמאים אלא כשהם מטלטלים. וצריך עיון, הא בסוגיין מבואר דהם מיטמאין במגע, מדין "כל המחובר לו הרי הוא כמוהו". וכיון דהכירה מטמאת אף במחובר, ליטמי נמי הני מחובר. וכתב הקהילות יעקב כתב שהנראה לומר בזה, דרש"י פירש, דהוי חיבור אף לענין דנטמאת הכירה על ידי טומאת בית הפך (ויעויין בהערה 7). וזה ליתא אלא כשהוא מטלטל. שהרי אף אם נחשוב אותו כחלק מהכירה, הא אין לו אלא תורת גב דתנור לגבי התנור. ואם נגעה בו טומאה כשהוא מחובר, אין נטמאים, לא הוא ולא הכירה. משום שאין לו טומאה בעצמותו, אלא בתורת חלק מהתנור. ולהכי כתבו רש"י והרא"ש, שווקא כשהכירה והכלים שבה מיטלטלים נטמאת הכירה מחמתם. לפי שאז נטמאים הכלים מחמת עצמם. ולגבי עצמם ודאי יש להם דין תוך. ומחמת החיבור נטמא אף התנור.
וכן איפכא, אם נגעה טומאה בשולי הכירה מבפנים, אף הם נטמאים עמה.  7 

 7.  רש"י. ובספר "משנה אחרונה" בפרק ה דכלים משנה ג, דייק מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (שם, ובפרק יז מכלים הלכה ה), דדוקא אם נטמאת הכירה נטמאו הכלים, ולא איפכא. ובטעמא דמילתא כתב, דאין כלי חרס מטמאין מגבן. והכלים נחשבים כגב לגבי הכירה.
אבל אין הם מטמאין עמה באויר. שאם לא נגעה טומאה בשולי הכירה או בשולי כלי החרס הקטנים, אלא היתה הטומאה תלויה באוירן, אין טמא אלא אותו הכלי בלבד (כדין כלי חרס המטמא מאוירו, אף בלא מגע הטומאה), אבל לא הכלים המחוברים אליו. שאין זה חיבור אלא לענין מגע בלבד - דברי רבי מאיר.
ורבי שמעון מטהר. דסבירא ליה שאף אם נגעה טומאה בכירה, נמי לא נטמאו שאר הכלים.
אם כן, הא דאמרן "כל המחובר לו הרי הוא כמוהו", כרבי מאיר אזלא.
והוינן בה: בשלמא לרבי שמעון דמטהר בין בטומאת מגע ובין בטומאת אויר, ניחא. משום דקסבר, דכלים המחוברים לכירה לאו ככירה דמו, ואינן חיבור אליה.
אלא לרבי מאיר, קשיא ממה נפשך:
אי כלים המחוברים לכירה ככירה דמו, אפילו בטומאת אויר דכירה נמי ליטמו עמה.
ואי לאו ככירה דמו, אפילו בטומאת מגע דכירה נמי לא ליטמו! דהרי לא חשיב להו חיבור.
ומשנינן: לעולם, מן התורה לאו ככירה דמו. ורבנן הוא דגזרו בהו בכלי חרס אלו דליחשב חיבור לכירה לענין טומאת מגע.  8 

 8.  והרמב"ם בפרק יב מפרה אדומה הלכה ה והלכה ו, כתב: שני כלים שחיברם עד שנעשו כגוף אחד, כגון שני בגדים או שתי יריעות, הרי אלו חיבור לטומאה ולהזייה. מפני שהן ככלי אחד. שלל כובסים, והבגד שהוא תפור בכלאיים, הואיל והן עומדין להתירן, אינו חיבור להזייה. והרי הן חבור לטומאה. וכתב הר"ן, דנראה מדבריו, שכל שאין סופו להתיר הוי חיבור אף להזאה. ואין נראה כן. דהרי בית הפך ובית התבלין מחוברים בחיבור קבוע, ואין סופן לינטל. ואפילו הכי לא הוו חיבור מדאורייתא, ואף לא לטומאה. אלמא, כל שני כלים המחוברין זה עם זה, אם כל אחד עשוי בפני עצמו, לא הוו חיבור מן התורה כלל.
ושוב מקשינן: אי גזרו בהו דליחשב חיבור, אפילו בטומאת אויר דתנור, נמי ליטמו הכלים.
ומשנינן: כיון דהכירה מטמאת את הכלים המחוברים רק מדרבנן, עבדו בהו רבנן היכרא, שלא יטמאו טומאת אויר. ובכך יהא ניכר שאין טומאתן דאורייתא ככירה עצמה. כי היכי דלא אתי אינשי למישרף עליה תרומה וקדשים. לפי שאין שורפין תרומה על טומאה דרבנן (מלבד ו' ספיקות שנשנו לעיל טו ב).  9 

 9.  ובשלל של כובסין איכא היכרא, על ידי מה דלא הוי חיבור להזאה. אבל הכא גבי כירה לא שייכא האי היכרא. דהרי של חרס היא, ואין לה טהרה.
תנו רבנן: מספורת של פרקים (מספריים ששני החלקים מתפרקים זה מזה), ואיזמל של רהיטני (איזמל שמחליקים בו את התריסין והוא נתון בתוך דפוס של עץ. ואינו קבוע בתוך העץ, אלא לאחר מלאכתו הוא ניטל ממנו) - הרי הם חיבור לטומאה. שאם נטמא חלק אחד של המספורת, נטמא גם השני עמו. וכן אם נטמא האיזמל נטמא העץ עמו.
אבל אין הם חיבור להזאה. שאם נטמאו בטומאת מת והרי הם טעונים הזאת מי חטאת, צריך להזות על כל חלק וחלק לחוד, ואין נטהר חלק אחד על ידי הזאת חבירו.
והוינן בה: מה נפשך: אי חיבור הוא, וכגוף אחד חשיבי, אפילו להזאה נמי ליחשב חיבור. ואי לאו חיבור הוא, אפילו לטומאה נמי לא יחשב חיבור, ולא יטמא אחד בטומאת חבירו.  10 

 10.  ואף דבשלל של כובסין פשיטא לן דגזרו חכמים דליהוי חיבור, אף דמדאורייתא אינן חיבור (יעויין בהערה 3), מכל מקום פריך שפיר. משום דאי לאו דהוי חיבור, הרי כל פרק בפני עצמו אינו מקבל טומאה כלל. לפי שאין עליו תורת כלי. הלכך לא הוי להו לחכמים לגזור כלל. מה שאין כן בשלל של כובסין, דאף אם אינם חיבור, אבל כל בגד בפני עצמו מקבל טומאה, ולהכי גזרו בו רבנן. תוספות משם רשב" א.
אמר רבא: לא קשיא. משום דדבר תורה, בשעת מלאכה של המספורת והאיזמל, הוו חיבור בין לטומאה ובין להזאה. שהרי בשעת מלאכה יש צורך בחיבורם.  11  וכגוף אחד חשיבי. ושלא בשעת מלאכה, שאין צורך בחיבורם, אינו חיבור לא לטומאה ולא להזאה.  12 

 11.  ואף דשלא בשעת מלאכה הרי הם נטהרים (לפי שבטל מהם דין כלי, יעויין בהערה 10), ואין צריכים כלל להזאה, מכל מקום כשחוזרים ועושים בהם מלאכה, הריהם חוזרים לטומאתן הישנה, כדאיתא לעיל טז ב. תוספות. והקשה המהרש"א, דלפי זה לא מצינו לעולם הזאה בכלי של פרקים. שהרי שלא בשעת מלאכה פרחה טומאתם. ולא שייכא בהו הזאה. ואף אם הזה עליהם בשעת מלאכה, נגזור אטו שלא בשעת מלאכה דלא מהני הזאה. וכתב ליישב בדוחק, דעל אותו חלק שהזה שלא בשעת מלאכה תועיל הזאה, בשביל שלא תחזור טומאה ישנה לאחר מכן בשעת מלאכה.   12.  ונסתפק רבי עקיבא איגר בשלל של כובסין, אי אף לבגד דנטמא על ידי חיבור לבגד הראשון, לא מהני הזאה על ידי חיבור. או דדוקא לבגד שנטמא בעצמו, לא מהני הזאה על ידי חיבור. אבל לבגד שנטמא בחיבור, מהני הזאה אף על ידי חיבור. דכיון דכל ירידתו לטומאה היתה על ידי חיבור, אף הזאה תהני בהכי.

דרשני המקוצר[עריכה]