פרשני:בבלי:שבת קיא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קיא א

חברותא[עריכה]

ומקשינן: והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:  הכל מודים אפילו התנאים שהתירו להטיל מום בבכור שהוא כבר בעל מום במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב.
בעשיית קרבן מנחה נאמר בתורה שאסור לעשותה בחימוץ. ואם אחד לש את העיסה בחימוץ והשני אפאה, אף השני חייב, אעפ"י שכבר היתה חמץ שנאמר "לא תאפה חמץ" "לא תעשה חמץ" והרי אפיה בכלל עשייה ולמה הוצרך לכותבה, אלא ללמד שכשם שחייב על אפייה כך חייב על כל מעשה ומעשה.
וכמו כן מודו במסרס אחר מסרס שהוא חייב. שאם אחד כרת את הביצים והשאיר אותם בכיס (וכבר אינו מוליד) ובא השני ונתק אותם מהכיס והשליכם, אף הוא חייב שנאמר "ומעוך וכתות ונתוק וכרת ... ובארצכם לא תעשו". והכי דרשינן לה: אם על כרות חייב ואעפ"י שהשאירן בכיס על נתוק לא כל שכן! ולמה צריך לכתוב "ונתוק"? אלא להכי קאתי קרא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב.
ועדיין תיקשי איך מותר לאדם לשתות כוס של עיקרין ואפילו הוא סריס?  1  ומתרצינן: ואלא בזקן שכבר אינו מוליד ואין בו איסור סירוס (ועדיף ממסרס אחר מסרס דזה דוקא כשתחילתו בא לו ע"י סירוס אבל זקנה לאו סירוס הוא  2  תוד"ה אלא בזקן). ולכן מותר לו לשתות כוס עיקרין.  3  ומקשינן: והאמר רבי יוחנן: הן הן הרפואות האמורות במסכת גיטין למי שאין לו כח ההולדה החזירוני לנערותי לאחר שזקנתי, שנתחדש בי כח ההולדה. וכיון שגם לזקן יש אפשרות להוליד אסור הוא בסירוס?

 1.  הקשה הרמב"ן דלא דמי לנותק אחר כורת, שהוא עושה מעשה, וכן מחמץ אחר מחמץ הקפידה התורה על כל מעשה שנעשה בחימוץ, אבל סריס ששותה כוס של עיקרין לא עשה כלום (ביאור דבריו, שבנותק אחר כורת יש תוספת בקלקול צורת כלי זרע, משא"כ בשתית כוס עיקרין, חזו"א). ותירץ, דהגמרא מדייקת מדקאמר "תרין בשיכרא ומיעקר", משמע שיש כאן תוספת עיקור, דמיירי בסריס חמה שאינו מוליד אבל מתאוה ובועל, וע"י השתיה של כוס עיקרין נעקר לגמרי ואינו מתקשה כלל, ואינו יכול להיות נזקק לנשים. והוסיף החזו"א דלפי"ז מתפרשים דברי הגמרא "ואלא בזקן" היינו דזקן כבר בטל תאותו.   2.  וכך מבאר החזו"א (סי' ס"ב סקכ"ו) את דברי התוס': "נראה, דבכוס עיקרין אין איסור אלא אם הדבר גורם גרעון בגופו, אבל אם שותה כוס שני אין בשני איסור, כיון דכבר היה לקוי ע"י הראשון, ואין השני מוסיף כלום. והא דאסרינן לסריס לשתות כוס עיקרין, היינו משום דהלקותא של הסריס היא בגיד ובביצים, והלקותא של כוס עיקרין הוא בשאר הגוף, שגם המוח וחוט השדרה ושאר עצבי הגוף משתתפים לבישול הזרע, והלכך הלקוי בגיד ובבצים, אע"ג שכבר הוא נטול כח ההולדה וכח המתאוה, (אם) שותה כוס עיקרין נלקה עוד בכח (לעומת מה) שהיה עדיין בריא עד ששתה את הכוס. וכשאמרו בגמרא ואלא בזקן, היינו לומר דזקן לקוי באותה לקותא שהבחור לקוי ע"י כוס, ואין הכוס מלקה אותו כלום. ומסיק, דאינו כן, דזקן יכול לחזור לנערותו. ובתוס' כתבו דזקנה לאו סירוס הוא, ורצונם לומר דכשיש לקותא של זקנה אין הכוס פועל כלום, ואפשר דצריך לומר: דבזקנה לאו סירוס הוא". (כלומר שהכוס אינו מסרס בזקנה). והרשב"א מבאר החילוק בין זקן לסריס, דבסריס אינו ניכר שהיה סריס מתחילתו ונראה כמסרסו עכשיו, משא"כ בזקן, שניכר לכל שאינו ראוי להוליד, לא הקפידה תורה בסירוס דידיה. ובחזו"א כתב שאין דבריו סברא להכריע בדאורייתא. אלא דעת הרשב"א היא דשתיית כוס עיקרין אינה אסורה אלא מדרבנן (וכ"ה דעת הרמב"ם) הלכך יש להקל בזקן טפי מסריס, אבל לסרס ממש אסור אפילו בזקן.   3.  הקשה תוס' הרא"ש: מנין לגמרא לדרוש טעמא דקרא דהסירוס תלוי במי שיכול להוליד? דלמא גזה"כ היא לאסור בכל אופן, כדדרשינן "כל אשר בארצכם" לרבות אפילו בעלי חיים לאיסור סירוס.
ומתרצינן: אלא באשה דלא שייך בה סירוס וגם אינה מצווה על פריה ורביה (דכתיב "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" ודרשינן שדוקא איש שדרכו לכבוש מצווה על פריה ורביה ולא אשה שאין דרכה לכבוש).  4 

 4.  עפ"י התוד"ה בזקנה. אולם רש"י מפרש כפשוטו, דכיון שאינה מצווה על פריה ורביה, ממילא אין בה איסור סירוס. מהרש"א.
ומקשינן: ולרבי יוחנן בן ברוקא דאמר: על שניהם האיש והאשה הוא אומר "ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו" בלשון רבים, מאי איכא למימר דתיפוק ליה שתיאסר בסירוס מצד מצות פריה ורביה?
ומסקינן: בזקינה, אי נמי בעקרה דלא שייך בה פריה ורביה.  5 

 5.  פי' שעברו שנותיה מלדת, דלגבי אשה ליכא למימר שתחזור לנערותה אם אינו ע"י נס. ריטב" א.
מתניתין:
החושש בשיניו שיש לו כאב שינים לא יגמע בהן את החומץ לא ימלא פיו חומץ כדי לרפאות את שיניו, דמוכחא מילתא שעושה זאת לרפואה. אבל מטבל הוא כדרכו טובל פתו ומאכלו בחומץ ואם נתרפא נתרפא.
החושש במתניו לא יסוך עליהם יין וחומץ שאין רגילות לסוך בהן אלא לרפואה. אבל סך הוא את השמן שאף הבריאים דרכם לסוך בשמן. ולא שמן וורד לפי שהוא ביוקר ואינו מצוי ואין הדרך לסוך בו אלא לרפואה.
בני מלכים סכין שמן וורד על מכותיהן שכן דרכן לסוך בחול גם כשאין להם מכה.
רבי שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הם ומה שמותר לבני מלכים מותר לכל ישראל.
גמרא:
רמי ליה רב אחא אריכא דהוא רב אחא בר פפא לרבי אבהו: תנן במתניתין: החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ.
למימרא, דחומץ מעלי מועיל לשיניים? והכתיב "כחומץ לשינים וכעשן לעינים"?
לא קשיא: הא בקיוהא דפרי יין שנעשה מענבים לא בשלות הוא קשה לשינים, הא בחלא חומץ, טוב לשינים.
ואיבעית אימא: הא והא בחלא. הא דאיכא מכה, הא דליכא מכה.
ומבארינן: איכא מכה, מסי הרי החומץ מרפא את השינים. ליכא מכה, מרפי החומץ מחליש את השינים שהם מתרחקות זו מזו ע"י החומץ.
שנינו במשנה: לא יגמע בהן את החומץ.
והוינן בה: והתניא: לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע דלא מוכח ששותה לרפואה, ואילו מתניתין אוסרת לגמוע בכל אופן?
ומתרצינן: אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין, מגמע ופולט תנן!  6  אבל לבלוע מותר.  7 

 6.  הקשה השפת אמת, ממה נפשך, אם חומץ הוא משקה בריאים ובכל זאת אסור לפלוט, א"כ בכל המשקין הדין כן שמותר רק לבלוע ולא לפלוט (כשמתכוין לרפואה), ולמה נקט התנא חומץ דוקא, והיה לו למיתני לעיל (קט א) במשנה, דכל המשקין שותה אדם לרפואה ובלבד שיבלע ולא יפלוט. ואם אינו משקה בריאים, למה מותר לבלוע? והרי לא התירו לעיל במי דקלים אלא בבריא לצמאו ולא לרפואה. ומתרץ, שבאמת במשקה בריאים מותר אף לפלוט. אלא שחומץ אינו משקה בריאים, ומ"מ מותר לבלוע, כיון דרפואת השינים אינה ע"י בליעה, ומוכחא מילתא דלאו לרפואה עביד אלא לשתיה. משא"כ במי דקלים שרפואתו ע"י שתיה אין הוכחה דלא בעי לרפואה. וכתב שלפי"ז מיושב קושית התוס' בד"ה כי תנן (ראה הערה) דלמה קתני בסיפא מטבל כדרכו, שהרי אפילו לבלוע מותר. אלא שבא להשמיענו דמטבל כדרך אכילה מותר אפילו בפולט כמו בכל המשקין שדרך הבריאים לשתותם.   7.  וסיפא דקתני אבל מטבל הוא כדרכו ה"ה דמותר לגמוע ולבלוע אלא אורחא דמילתא נקט ששותין חומץ ע"י טיבול. תוד"ה כי תנן.
רבא אמר: אפילו תימא מתניתין במגמע ובולע, ולא קשיא: דכאן לפני טיבול הברייתא שמתרת לבלוע מדברת קודם אכילה, שהיה דרכם לטבול בחומץ בשעת אכילה והרואה אותו בולע אומר זהו טיבולו. כאן לאחר טיבול המשנה מדברת לאחר שסעד וטבל כל צרכו שבודאי לרפואה הוא שותה.
ומקשינן: ונימא מדלפני טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי שאין לך דבר שאסור למקצת השבת ומותר למקצתו אלא הואיל והוא מותר למקצתו מותר לכולו דשמעינן ליה לרבא דאית ליה "הואיל"? דבמסכת ביצה אמרינן דאדם מותר לטבול בשבת וכלים אסור להטבילם בשבת. ומבאר רבא הטעם, דכלים אסור משום שנראה כמתקן כלי אבל אדם נראה שרוצה לקרר עצמו במים. ומקשינן שם, דתינח בשבת אבל ביום הכפורים שאסור לרחוץ לשם תענוג והכל יודעין שהוא מתכוין לטבילה אמאי מותר? ועל זה אמר רבא: ליכא מידי דבשבת שרי וביום הכפורים אסור, אלא הואיל דבשבת שרי ביוה"כ נמי שרי.
ומתרצינן: הדר ביה רבא מהך דסוגיין וסבר דבאמת מותר אפילו אחר טיבול מטעם "הואיל", וסתירת המשנה והברייתא הוא מיישב כאביי.
ומקשינן: ממאי דמהך הדר ביה דילמא מההיא הדר ביה שמא ההיא דיוה"כ אמרה רבא בתחילה וממנה חזר דלא אמרינן "הואיל" אלא ביוה"כ אסור באמת לטבול, וכמו כן בסוגיין אסור לגמוע חומץ לאחר טיבול?
ומשנינן: לא סלקא דעתך: דתניא: כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין ביוה"כ. ובהכרח דההיא דסוגיין נאמרה ראשונה וממנה חזר.
שנינו במשנה: החושש במתניו ... רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הם.
אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: הלכה כרבי שמעון!
והוינן בה: למימרא דרב כרבי שמעון סבירא ליה שהוא מיקל באיסורי שבת?

דרשני המקוצר[עריכה]