פרשני:בבלי:שבת יד ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת יד ב

חברותא[עריכה]

כיון דהך גזור ברישא - הא תו, גזירה דידים הבאות מחמת ספר, למה לי? והא בין כך הן פוסלות את התרומה  1 .

 1.  ואם תאמר, ואכתי איכא נפקא מינה מאידך גזירה, דאף אם נגע בספר לאחר נטילה ולא הסיח דעתו, אפילו הכי ידיו טמאות משום רבי פרנך. ויש לומר, דמשום הא לא היו גוזרים. דלא שכיחא שיגע בספר מיד אחר נטילה. אבל למאי דמסיק, דידים מחמת ספר גזור ברישא, גזרו בכל גוונא. ואף אי נגע בהם לאחר נטילה. תוספות. ומדבריהם נראה דדין רבי פרנך שייך אף בידים נטולות. אבל הרמב"ן כתב, דבידים נטולות לא הוי גזרינן. משום דמותר ליגע בהם בספר תורה. וכל דין רבי פרנך הוא רק בידים מסואבות. אך הקשה לפי זה, דאם כן לאחר גזירת ידים, תו ליכא שום נפקא מינה מהא דספרים מטמאים את הידים, דהרי בין כך טמאות. ואם כן, לענין מה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה במסכת ידים, איזה ספר מטמא את הידים. ותירץ, דמשום נטולות בלבד שנגעו בספר לא הוי גזרינן. אבל מאחר דגזרו תחלה בידיים הבאות מחמת ספר, כבר גזרו בכל הידים ולא חילקו בזה.
אלא ודאי, הך דידים הבאות מחמת ספר גזור ברישא  2 . והדר גזור בכולהו ידים שאינן נטולות, שיפסלו את התרומה.

 2.  ויעויין בביאור הלכה סימן קס"ה, שדן בנוגע בתוך הסעודה בספר תורה, אם צריך ליטול שוב ידיו. והביא שם דעת החיי אדם שהצריך נטילה, שהרי הספר מטמא את הידים. וכתב, דאין דבריו מוכרחים. דאפשר דרק בתרומה גזרו. אבל לא גזרו בזה אף בחולין משום סרך תרומה, כמו דגזרו בסתם ידים. ואף בתרומה עצמה, הא תליא בפלוגתת הראשונים שהובאה לעיל (בהערה 1), אי אף בידים נטולות איכא לגזירת רבי פרנך. ויעויין בחזון איש, ידים סימן ז', שדן בזה.
עוד שנינו במתניתין: וטבול יום פוסל את התרומה.
ומקשינן: והא טבול יום, מדאורייתא הוא אסור בתרומה ופוסל אותה, ולאו מגזירת י"ח דבר הוא. דהא כתיב "נפש אשר תגע בו (באחד מן הטומאות), וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים, כי לחמו הוא"  3 . ומוקמינן להאי קרא בתרומה. הרי להדיא שאינו נטהר לתרומה לאחר שטבל, אלא עד שיעריב שמשו. ואמאי קתני ליה בכלל דברים הפוסלים משום גזירה.

 3.  פסוק זה עוסק באיסור אכילת תרומה לטבול יום, ולא לענין שפוסל את התרומה. אלא שביבמות עה א מייתי קרא אף להא דפוסל. דכתיב לגבי כלי שנטמא: "במים יובא וטמא עד הערב וטהר". והיינו דכל שלא העריב שמשו, פוסל הכלי את התרומה, אף לאחר שהוטבל. רש "י.
ומשנינן: סמי (הסר) מכאן טבול יום, ולא תמנה אותו במנין י"ח דבר.
עוד שנינו: והאוכלין שנטמאו במשקין פוסלים את התרומה.
והוינן בה: במשקין טמאין - דמאי, מה היתה טומאת המשקין שמהם נטמאו האוכלין? אילימא במשקין הבאין (שנטמאו) מחמת שרץ, שהם ראשונים לטומאה, הרי טמאים מדאורייתא נינהו!  4 

 4.  ולרבי עקיבא פריך, דאית ליה דטומאת משקין לטמא אחרים היא מדאורייתא. תוספות. והרשב"א כתב, דאף למאן דאמר דטומאת משקין לטמא אחרים דרבנן היא, פריך שפיר. דטומאה זו אינה מי"ח דבר, אלא מתקנת נביאים היא. כדכתיב בחגי ב יב. וקרי לה הכא דאורייתא, משום דכעין דאורייתא היא.
דהא כתיב גבי מגע שרץ "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי - יטמא". וכיון שהמשקין ראשונים לטומאה, הרי הם עושים את האוכלין לשניים. וכיון שכן, מדאורייתא פוסלים אוכלים אלו את התרומה. שהרי שני עושה שלישי בתרומה.
(ואף על גב שהפסוק הזה עוסק במשקין שנטמאו מאויר כלי חרס, לאחר שנטמא הכלי בשרץ, ולא במשקין שנטמאו משרץ עצמו. ואם כן, המשקין הללו אינם אלא שניים, והאוכל הנוגע בהם הוא שלישי, ושלישי הרי אינו פוסל את התרומה - מכל מקום, ניתן ללמוד מטומאה זו בקל וחומר למשקין שנגעו בשרץ עצמו, את עצם טומאתן. וכיון שנטמאו באב הטומאה, הרי הם ראשונים לטומאה, ופוסלים את התרומה מן התורה).  5 

 5.  וקשיא, נימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון, ולא יהיו אלא שניים, ולא יטמאו אוכלין דחולין לפסול את התרומה. ויש לומר, דאין דבר הנוגע בשרץ שלא יהיה ראשון. תוספות. ורש"י כתב דמוכרח כן, מהא דקיימא לן דשלישי עושה רביעי בקדש מדאורייתא. ולא משכחת לה אלא במשקין שנטמאו משרץ, ועושין את האוכל הנוגע בהם לשני, והוא עושה אחרים לשלישיים, ושוב חוזר המשקה השלישי ועושה את בשר הקודש רביעי. דמזה מוכרח דהמשקה שנגע בשרץ נעשה ראשון. דהא ליכא לאוקמא באוכל שנגע בשרץ שמטמא אוכל אחר, דהרי אין אוכל מטמא אוכל או משקה מטמא משקה. דאין טומאה עושה כיוצא בו. אלא או אוכל מטמא משקה, או משקה מטמא אוכל. והפני יהושע תמה על דבריו. דהא אין מקרא מפורש דרביעי פסול בקודש. אלא מקל וחומר ילפינן לה. ואפשר דאין הכי נמי, דלא משכחת רביעי בקודש. ויעויין שם במה שתירץ בזה.
ומסקינן: אלא, משנתנו מדברת במשקין הבאין מחמת ידים. שנגעו בהם בידים שאינן נטולות. ומדאורייתא הרי הם טהורים. ועשאום חכמים כראשונים לטומאה - גזירה משום משקין הבאים מחמת נגיעה בשרץ, שהם ראשונים מדאורייתא.
והוא הדין אם נגעו המשקין בכל הדברים הפוסלים את התרומה מגזירת י"ח דבר, שנעשים המשקים "תחלה" לטומאה, כדין ראשונים לטומאה  6 .

 6.  תוספות. ועוד מצינו למימר דהך גזירה דכל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה, גזירה קדמונית היא ולא מי"ח דבר. אבל זה נאמר רק בפוסלין את התרומה מדאורייתא. ובגזירת י"ח דבר נתחדש דאף פוסלין דרבנן עושין את המשקין לראשון לטומאה. פני יהושע.
(ודוקא במשקין גזרו כן, משום שהם מסוגלים בקלות לקבל טומאה, שהרי אינן צריכים שום תיקון והכשר לקבלת טומאה. אבל אוכלין שצריכים הכשר מים לפני שיקבלו טומאה - לא גזרו בהם).
עוד שנינו: והכלים שנטמאו במשקין, פוסלים את התרומה.
והוינן בה: כלים דאיטמאו במשקין טמאין - דמאי, איירי?
אילימא שנטמאו הכלים בנגיעה במשקין דזב, כגון זובו ומי רגליו - הרי משקין אלו אב הטומאה מדאורייתא נינהו. דהא כתיב "וכי ירוק הזב בטהור, וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב".
והכי קאמר רחמנא: אפילו אם לא נגע הטהור ברוק, אלא ירק הזב על מה שביד הטהור, והטהור נושא את הרוק - טימאתי לך אותו ואת בגדיו מחמת טומאת משא.
וכיון דאשכחן דמטמאין משקין דזב אדם וכלים (דהיינו "בגדיו"), אלמא משקין דזב - אב הטומאה הם. שהרי אין אדם וכלים נטמאים אלא מאב הטומאה בלבד.
ואם כן, אם נגעו המשקים של הזב, שהם, כאמור, אב הטומאה, בכלים, נעשו הכלים ראשון לטומאה. והאוכלין הנוגעין בהם נעשים שניים. ופוסלים במגען את התרומה מדאורייתא. ואמאי תני להו בכלל י"ח דבר!?
ומסקינן: אלא, מיירי מתניתין בכלים שנגעו במשקין הבאים (שנטמאו) מחמת שרץ.  7  שאז המשקין הם ראשונים לטומאה, ואין ראשון מטמא מדאורייתא אדם וכלים. וגזרו חכמים על כלים אלו טומאה - גזירה משום כלים שנטמאו במשקין דזב, שהם מטמאין את הכלים מדאורייתא.  8 

 7.  והוא הדין דהוי מצי למימר שנטמאו הכלים ממשקין הבאים מחמת ידים. אלא לרבותא נקט "הבאים מחמת שרץ". לאשמועינן, דאף אלו אין מטמאין כלי אלא מדרבנן. תוספות. וכבר נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד בפרק ז' מאבות הטומאות הלכה ב'. דהרמב"ם כתב: אין לך ולד טומאה שמטמא כלים אלא משקין טמאין בלבד. וטומאה זו מדבריהם. והוא שיהיו אותן המשקין טמאין מחמת אב מאבות הטומאות, בין של תורה ובין של דבריהם ! והראב"ד השיג עליו: אפילו במשקין הבאין מחמת ידים גזרו שיטמאו את הכלים ! ואף להרמב"ם לא בעינן שיטמאו המשקין דוקא מאב הטומאה, בשביל שיטמאו כלים. שהרי להדיא כתב שם בהלכה ה', שאף אם נטמאו מראשון או משני לטומאה הרי הם מטמאין כלים. אלא דביסוד הדין דמשקין נעשין תחלה נאמר, דלא יעכב במשקין סדר קבלת טומאה דראשון ושני. אלא לעולם יחשב כאילו קבלו המשקין את הטומאה מאב הטומאה עצמו. ולכך, כל ששורש הטומאה בא מאב הטומאה, מטמאין המשקין כלים, אף אם נטמאו משני. אבל היכא שנטמאו מידים וכדומה, הרי אין כאן אב הטומאה שנוכל לומר שממנו נמשכת הטומאה למשקין. ולכך, אף דנעשים תחילה, אינם מטמאים כלים. חידושי רבי אריה לייב מלין.   8.  וצריך עיון, דבאוכלין שנטמאו ממשקין, נמי לגזור מהאי טעמא. ולמה איצטריך למיגזר בהו משום משקין הבאין מחמת שרץ. תוספות יום טוב. וגם קשה, דלפי הטעם הכא, למה לא יהיו האוכלין הנוגעים בהם ראשונים לטומאה, כמו אוכלין הנוגעין במשקין דזב? ויטמאו את התרומה לעשותה שניה שתטמא תרומה שלישית. ואמאי קתני ד"פוסלין" את התרומה בלבד. צל"ח.
ומקשינן: וכי גזירת ידים - תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור, כדאיתא במתניתין ד"רבו שם בית שמאי על בית הלל"? והלא שמאי והלל עצמם גזור כן.
דתניא: יוסי בן יועזר איש צרידה, ויוסי בן יועזר איש ירושלים, גזרו טומאה על ארץ העמים שתטמא כטומאת מת, משום ספק קברות שבה. כי אף קבר נכרי מטמא בטומאת מת (לחכמים אף באוהל, ולרבי שמעון רק במגע ובמשא).
וכן, הם גזרו על כלי זכוכית שיקבלו טומאה, אף שלא נמנו בתורה עם הכלים המקבלים טומאה.
שמעון בן שטח תיקן שיכתוב בכתובה לאשה, "כל נכסי אחראין לכתובתה". כי בתחלה היה מייחד לה נכסים מסוימים לכתובתה. וכשהיה כועס עליה, היה אומר לה: טלי כתובתך וצאי! לכך תיקן שלא ייחד לה נכסים, אלא ישעבד כל נכסיו לכך.
וכן גזר שמעון בן שטח, טומאה על כלי מתכות. ולקמן מפרש לה.
שמאי והלל גזרו טומאה על הידים.
קתני מיהת, דשמאי והלל עצמם גזרו כן, ולא תלמידיהם.
וכי תימא לתרץ, דהא דקתני בברייתא שמאי והלל, הכוונה היא לשמאי וסיעתו והלל וסיעתו, והם עצמם היו עם תלמידיהם במחלוקת של י"ח דבר, ומשום כן קתני במתניתין "בית שמאי ובית הלל".
הא ליכא למימר הכי.
דהאמר רב יהודה אמר שמואל: י"ח דבר גזרו באותו יום. ובאותם י"ח דברים נחלקו בית שמאי ובית הלל. אלא שרבו בית שמאי על בית הלל ונפסקה הלכה כמותם. ואם כן, ליכא למימר דהלל ושמאי היו שם. דאילו הלל ושמאי לא נחלקו אלא בג' מקומות בלבד.
דהאמר רב הונא: בג' מקומות נחלקו הלל ושמאי, ותו לא.
וכי תימא לתרץ, דאתו אינהו (שמאי והלל) וגזור על הידים שאינן נטולות, שיש לתלות את התרומה שנגעו בה. כלומר, שנפסלת לאכילה, אבל אין שורפין אותה כדין תרומה טמאה מדאורייתא. ואחר כך אתו תלמידייהו ותקנו שיטמאוה הידים לגמרי כעין טומאה דאורייתא, וגזרו לשרוף אותה  9 xxx

 9.  ודין תרומה טמאה בשריפה הוא מדרבנן, כי היכי דלא ליתי בה לידי תקלה. רש"י, לקמן כה א. ותוספות שם כתבו, דמדרבנן הריהי בשריפה מן התורה. אי נמי, מדאורייתא היא בשריפה, משום דאף תרומה איקרי "קדש". אכן צריך עיון, לרש"י דכתב לקמן טז א, דאין תרומה נשרפת על טומאה דרבנן, מלבד היכא דגזרו בה משום ספק טומאה דאורייתא דאית בה. וכן הקשה המקדש דוד לשיטתו, מהא דמוכח מדבריו בפסחים יד ב דתרומה שנטמאה בכלים שנטמאו במשקין, דטומאתן מדרבנן, ונשרפת. ותירץ, דטעמא דאינה נשרפת בטומאה דרבנן, היינו משום הפסד תרומה. ואף דבין כך אינה עומדת לאכילה חיישינן דלמא יבוא אליהו ויבטל הגזירה, ותחזור התרומה להיתרה. שהרי בית דין מבטל דברי בית דין חבירו אם גדול הוא הימנו בחכמה ובמנין. אבל בגזירות י"ח דבר, איתא בעבודה זרה לו א, שאפילו יבוא אליהו ובית דינו ויבטלון, אין שומעין להם. וכיון דלעולם לא תחזור התרומה להיתרה, שפיר נשרפת, ואין בזה הפסד תרומה.
הא ליכא למימר הכי.
דהאמר אילפא: ידים - תחלת גזירתן לשריפה! שמעיקרא כבר תקנו שהתרומה הנוגעת בהם, שיהיה דינה כדין תרומה טמאה לגמרי.
ומשנינן: אלא, אתו אינהו (שמאי והלל) וגזור על הידים, ולא קבלו מינייהו (שלא נתקבלה הגזירה בציבור). והדר אתו תלמידייהו וגזרו כן, וקבלו מינייהו.
ותו מקשינן: ואכתי, לא בית שמאי ובית הלל גזרו על הידים, אלא שלמה המלך גזר כן. כדכתיב "ואזן וחקר". ודרשינן, שעשה אזנים לתורה. ככלי שנוטלים אותו באזניו ואין נוגעין בו. כלומר, שעשה סייג והרחקה לעבירה.
ועירובין הם סייג להוצאת שבת. שלא יוציא מרשות היחיד לרשות היחיד בלא עירוב, כדי שלא יבוא להוציא לרשות הרבים. ונטילת ידים היא סייג לטומאה.
דהא אמר רבי יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה, עירובין ונטילת  10  ידים, יצתה בת קול ואמרה: (משלי כג) "בני, אם חכם לבך - ישמח לבי גם אני".  11 

 10.  ובעירובין לא גריס "נטילת" ידים. אלא "גזר על הידים". וכן מוכרח מגופא דסוגיין. דהרי מבואר לקמן, דשלמה גזר טומאת ידים לקודש ולא לתרומה. ובקודש לא סגי בנטילה אלא טעון טבילת ידים. מהרש"א.   11.  והקשו תוספות בעירובין כד ב, למה נקט הני תרי בדוקא. והא גזר נמי על השניות. ויש ליישב, דודאי הרבה גזירות הוו קודם שלמה המלך. אלא דהחידוש באלו הוא, דלא אסר בלבד אלא עשה בהם תיקון. שאסר הוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד, ותיקן לשם כך עירוב להתירה. וכן גזר טומאה על הידים, ותיקן להם נטילה להוציאן מטומאתן. חתם סופר.
ולפי שיש המזלזלין בנטילת ידים, אמרה בת קול: "חכם בני ושמח לבי, ואשיבה חורפי דבר" (מהרש"א).

דרשני המקוצר[עריכה]