פרשני:בבלי:שבת עב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת עב א

חברותא[עריכה]

אם כן, מי שבעל חמש בעילות בשפחה חרופה  1  בשוגג, ונודע לו בין ביאה לביאה (וכל שכן אם הידיעה היתה לאחריהן בזה אחר זה) - אינו חייב אלא אחת. שהואיל ואין צורך לידיעה בקרבן אשם, והיא אינה מהוה גורם בכפרה - אין היא חשובה לחלק בו.

 1.  הא דלא נקטה הגמרא באשם מעילות שגם הוא אינו צריך ידיעה בתחילה, משום דאתא לאשמעינן שאפילו ידיעה שבין מעשה למעשה אינה מחלקת. וזה רק באשם שפחה חרופה, שמביא אפילו במזיד ואפילו על הרבה עברות. אבל במעילה, שבאה רק בשוגג, וחייב על כל שוגג, ודאי שידיעה שבין המעילות מחלקת לשתי שגגות כמו בחטאת. תוס' ד"ה בעל.
אבל לדברי האומר שאשם בעי ידיעה בתחילה, הרי הדבר תלוי במחלוקת דלעיל, דלרבי יוחנן שהידיעה לאחר המעשים מחלקת לחטאות,  2  הכי נמי בשפחה חרופה היא מחלקת.

 2.  היינו אם תימצי לומר דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש בידיעות מחלקות (עיין לעיל עא ב). תוס' ד"ה בעל.
לפי שלדעתו, עצם הידיעה נחשבת לחלק כאילו הביא קרבן (שלכן הוא סובר שאפילו אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד כיון שנודע לו תחילה על הראשון הרי הוא כאילו כבר הביא אז את הקרבן והשני אינו יכול להתכפר בו). ואם כן, גם בשפחה חרופה, אעפ"י שהוא מביא קרבן אחד על כמה ביאות של מזיד, אבל בשוגג שהיתה לו ידיעה אפילו לאחר הביאה אחרונה (בזה אחר זה), הרי זה כאילו נודע לו על ביאה השניה אחר כפרת הקרבן הראשון, שצריך להביא קרבן אחר על השניה. וכל שכן כשנודע לו בין ביאה לביאה שהרי הוא כאילו הביא קרבן ביניהם.
מתקיף לה רב המנונא: אלא מעתה, בעל שפחה חרופה (וחזר ובעל) (הב"ח מוחק) והפריש קרבן, ואמר: המתינו לי מלהקריב את הקרבן עד שאבעול שוב,  3  האם הכי נמי נאמר דאינו חייב אלא אחת?!

 3.  היינו שאבעול בשוגג, מהר"ם עפ"י התוס' המובא בהערה 4.
וכי נאמר שהקרבן יכפר גם על הבעילה שלאחר הפרשתו?
וכשם שאתה אומר שהידיעה שבין הביאות אינה מחלקת (להך מאן דאמר), כך גם הפרשה שבין הביאות לא תחלק.  4  אמר ליה עולא: מעשה בעילה דלאחר הפרשה קאמרת? ! מעשה דלאחר הפרשה לא קאימנא! שודאי אין הקרבן יכול לכפר על מעשה עבירה שנעשה לאחר הפרשתו.

 4.  לכאורה קשה: מה הדמיון? שהרי הפרשה עדיפא מידיעה. וביארו התוס' בד"ה מתקיף, שהקושיא לריש לקיש היא על הצד שהוא סובר דהפרשות שלאחר המעשים אין מחלקות (עיין לעיל עא ב). כי מאחר שלענין ידיעות משווה עולא את הידיעות שלאחר המעשים לידיעות שבין מעשה למעשה, ובשתיהן אינן מחלקות, הוא הדין בהפרשה, כשם שלאחר המעשים היא אינה מחלקת כך גם היא אינה מחלקת בין המעשים. ועוד, שאפילו לרבי יוחנן שהפרשות שלאחר המעשים מחלקות, יש לומר שזה דוקא בחטאת, שיש ביחד עם ההפרשות גם ידיעות חשובות שגורמות את הכפרה. אבל באשם, שיש בו רק הפרשות גרידא, אין הן מחלקות לאחר המעשים, ואם כן, גם בין המעשים לא יחלקו.
כי אתא רב דימי, אמר: למאן דאמר אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה, בעל חמש בעילות בשפחה חרופה בשוגג ונודע לו בין ביאה לביאה - חייב על כל אחת ואחת.
אמר לו אביי: מדבריך משמע שדברי הכל הוא. ואיך אפשר לומר כך?
והרי חטאת, דבעינן ידיעה בתחלה,, ופליגי רבי יוחנן וריש לקיש לעיל (עא ב), וסובר ריש לקיש שהידיעות אין מחלקות.
הרי, שלדבריו, אפילו במקום שהידיעה יש לה חשיבות, מכל מקום היא אינה נחשבת כהבאת קרבן. ואם כן, בשפחה חרופה, הרי גם אם הידיעה היתה בין ביאה לביאה, דין הוא שלא יביא אלא קרבן אחד.
ואעפ"י שריש לקיש לא פליג אלא בידיעות שלאחר המעשים, אבל בידיעות שבין מעשה למעשה מודה שמחלקות, זה דוקא בחטאת הבאה על השוגג, שאפילו אם הידיעה אינה נחשבת כהבאת קרבן מכל מקום כיון שהיא בין שגגה לשגגה הרי היא מחלקת לשתי שגגות.
אבל באשם שפחה חרופה, לא איכפת לן שהן שתי שגגות. שהרי הוא מביא גם על המזיד וגם על הרבה בעילות קרבן אחד. ורק ידיעה שהיא כהבאת קרבן בכחה לחלק.
כללו של דבר: ידיעה שבין מעשה למעשה בשפחה חרופה דינה כידיעה שלאחר המעשים בחטאת.  5 

 5.  כתבו תוס' ד"ה כי אתא, דמדברי רב דימי דאמר "למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחילה", משמע דפליג אדעולא, וסובר דלמאן דלא בעי ידיעה הרי הקרבן מכפר אפילו על עבירות שנעשו לאחר הפרשתו. ואין לתמוה על כך, דמצינו בעולה שמכפרת על עשה שלאחר הפרשה. ועוד כתבו שהרשב"א מפרש שרב דימי לא חולק על עולא. אלא שבא להשמיענו שאפילו למ"ד דבעיא ידיעה, לא מחייב ריש לקיש רק במעשה שלאחר הפרשה.
אישתיק רב דימי!
אמר ליה אביי: דלמא במעשה דלאחר הפרשה קאמרת, שהיתה הפרשה בין ביאה לביאה. וכדרב המנונא שהשיב לו עולא. שאז ודאי חייב על כל ביאה, וזו אכן לדברי הכל היא. אבל אם היתה רק ידיעה גרידא בין הביאות הרי הדבר תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, וכדעולא.  6 

 6.  הריטב"א מבאר את החילוק בין חטאת לאשם שפחה חרופה: בחטאת, כיון דבשעת ידיעה אינו בר קרבן, שאילו חטא באותה שעה היה מזיד, שאינו מביא קרבן, הילכך דין הוא שהידיעה תחלק בין שוגג לשוגג. אבל הבא על שפחה חרופה, שהוא חייב גם על המזיד, ואפילו בשעת ידיעה הוא ראוי להביא קרבן כמו שוגג גמור, לפיכך אין הידיעה מחלקת בין השגגות. לולי זאת שהידיעה חשובה ככפרה, כיון שנודע בחטאו וניחם עליו. שזהו הטעם בחטאות, למאן דאמר ידיעה שלאחר המעשה מחלקת.
אמר ליה רב דימי: אין! לכך נתכוונתי.
כי אתא רבין, אמר: הכל מודים, בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש, בשפחה חרופה שאינו חייב אלא אחת על כל הביאות.
והכל מודים, בשפחה חרופה דחייב על כל ביאה וביאה.
ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא בשפחה חרופה, כמה אשמות הוא חייב.
ומבארינן: הכל מודים בשפחה חרופה דאינו חייב אלא אחת - כדעולא. והיינו למאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה. דלדידיה אפילו רבי יוחנן מודה שהידיעות אין מחלקות.
והכל מודים בשפחה חרופה דחייב על כל אחת ואחת - כרב המנונא במעשה שלאחר הפרשה. שאפילו ריש לקיש מודה, כי אפילו למאן דאמר אשם לא בעי ידיעה, הפרשות מחלוקת בין ביאה לביאה.
ומחלוקת בשפחה חרופה - למאן דאמר אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה. ואליבא דידיה היא מחלוקת דרבי יוחנן וריש לקיש. דלרבי יוחנן הסובר שידיעות לאחר המעשים מחלקות בחטאת, הוא הדין בשפחה חרופה שמחלקות הידיעות שלאחר הביאות את האשמות. וכל שכן הידיעות שבין הביאות.
ולריש לקיש הסובר כי ידיעות שלאחר המעשים אין מחלקות, הוא הדין בשפחה חרופה שאינן מחלקות, ואפילו ידיעות שבין ביאה לביאה.

דרשני המקוצר[עריכה]