פרשני:בבלי:שבת מא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת מא ב

חברותא[עריכה]

ותמהה הגמרא: כיצד מותר ליתן מים צוננים על מיחם שהיה על גבי האש ונתרוקן ממימיו? והלא בכך מצרף (מחזק ומתקן) הוא את הכלי, שכן בזמן שמחממים מים בכלי הוא מתקלקל,  203  ודרך הצורפים לחזקו על ידי שנותנים בו מים קרים לאחר שנתחמם ובזה נגמרת מלאכתו, ואסור לעשות כן בשבת משום מכה בפטיש?  204  ומתרצת הגמרא: רב אדא בר מתנא מפרש, כי משנתנו בשיטת רבי שמעון היא, דאמר דבר שאין מתכוין מותר.  205  מתקיף לה אביי לפירושו של רב אדר בר מתנא: מידי "מיחם שפינה ממנו מים" קתני במשנה? הרי "מיחם שפינהו" קתני, דמשמע שפינה את המיחם עצמו והעבירו מעל האש ולא שפינה את המים שבו.  206 

 203.  לדעת רש"י (להלן ד"ה אלא) הצירוף נעשה רק באופן שממלא את המיחם עד שפתו, אבל סתם נתינת מים למיחם חם אינם מצרפים אותו. והקשו התוס' מדוע לא תירצה הגמרא דרב אדא מתיר נתינת מים מרובים למיחם, אבל אינו מתיר למלאות עד שפת המיחם באופן שיגרום צירוף. ולכן פירשו שישנם שני סוגי צירוף, כאשר המיחם ריק כל נתינת צוננים לתוכו גורם לו צירוף, וכאשר יש בו מים חמים, אינו נצרף אלא אם כן ממלאים אותו עד שפתו. וראה להלן בדברי רב ושמואל.   204.  לשון רש"י: שכלי מתכות חם, ונותן לתוכו צונן, מחזקים את הכלי, וזו היא גמר מלאכת הצורפין. שרתיחת האור מפעפעתו, וקרוב להשבר, והמים מצרפין פעפועיו. ומשמע מדבריו שצירוף הוא מכה בפטיש, וכן כתבו הרמב"ן והראב"ד (יב א). והרמב"ם (שם) כתב המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב. ואם מכבה גחלת של מתכת ונתכוין לצרף חייב משום מכבה. ומדברי רש"י ביומא (לד ב) מבואר שצירוף אסור רק מדרבנן. וראה בתוס' שם שיש חילוק בין צירוף כלי שהוא מדאורייתא לצירוף עששיות וכל דבר שאינו כלי שאסור רק מדרבנן. וכן כתב הרמב"ן להלן (מב א).   205.  א. בכמה מקומות נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה בדין דבר שאינו מתכוין דרבי יהודה אוסר ורבי שמעון מתיר. דוגמא לדבר שאינו מתכוין: אדם הגורר אדם מיטה כיסא וספסל על הארץ, וכתוצאה מכך נעשה חריץ בקרקע, שזו תולדת חורש. רבי שמעון מתיר משום שלא נתכוין למלאכה זו ואינה מלאכת מחשבת, ורבי יהודה מחייב. אמנם, אם וודאי שיעשה חריץ, מודה רבי שמעון שהוא חייב, וכמו חותך ראש התרנגולת לשחק בה ואומר לא נתכוונתי שתמות, דאמרינן "פסיק רישיה ולא ימות". ומבואר ברש"י (סוכה לג ב) שבפסיק רישיה הוא נקרא מתכוין, והוי מלאכת מחשבת. בכתובות (ו א) איתא שרב פסק כרבי יהודה, ושמואל כרבי שמעון, וההלכה כרבי שמעון. (רמב"ם א ה, שו"ע שלז א). ב. הטעם לכך שפטר רבי שמעון דבר שאינו מתכוין ומחייב בפסיק רישא, בפשוטו הוא משום שאם אינו מתכוין למלאכה, שוב אינה מלאכת מחשבת, ורק מלאכת מחשבת חייבה תורה, אבל כשהמלאכה היא פסיק רישא, אזי כיון שהוא יודע שתעשה המלאכה, וממילא זו מלאכת מחשבת. וכן מבואר בתוס' בסוגיין. ובחידושי הגר"ש רוזובסקי (כתובות סימן ז) הביא בשם הגר"ש שקופ, שפעולה ללא כוונה אינה נקראת מעשה מלאכה, ולכן אם נתכוין לגרור ספסל ונעשה חריץ אין על הפעולה שם מלאכת עשיית חריץ אלא רק גרירת ספסל, אך אם יש פסיק רישא שיעשה חריץ, אזי הפעולה עצמה נקראת מעשה של עשיית חריץ, ואף שלא נתכוין אליה. ג. הראשונים הקשו, מדוע אמרינן בסוגיין שמותר לתת מים למיחם למרות שהוא מצרף, והרי זה פסיק רישא? והתוס' נקטו, שיכול להיות שלא יצרף, ואין זה פסיק רישא. וביאר הרמב"ן במלחמות, כי שמא כבר נצרף לפני כן. וראה בביאור הלכה (שטז ד"ה ולכן) שהוכיח מזה כדברי הט"ז שהתיר לסגור תיבה שיתכן ויש בה זבובים, כיון שאינו מתכוין לצוד אותם, ולא הוי פסיק רישא, כי יתכן שאין זבובים בתיבה. ותמה עליו, כי בשלמא גורר כיסא, יתכן שלא יעשה חריץ באדמה, כי גרירת כסא על גבי קרקע אינה מחייבת בהכרח עשיית חריץ, אלא אפשר שלא יהיה חריץ, וממילא בגרירת הכסא הוא אינו מתכוין למלאכת חורש כלל. אבל בסגירת תיבה שיתכן ויש בה זבובים, הרי את מעשה הסגירה הוא עושה בודאי, והספק הוא רק על הדבר הניצוד, האם הוא נמצא בתיבה או לא, ונמצא שיש כאן ספיקא דאורייתא אם הסגירה הזאת היא מעשה מלאכה או לא, ומנין שרבי שמעון התיר גם בזה, אך מדברי הרמב"ן מוכח כי אף שעושה מעשה גמור של צירוף, כיון שיתכן וכבר נצרף הוי דבר שאינו מתכוין. אמנם מדברי הרמ"א והגרע"א (יו"ד פז א) מבואר שספק לשעבר נידון כספק דאורייתא. וראה בחידושי הגרש"ר (כתובות ז). ג. דעת הערוך (ערך סבר, והובא בתוס' להלן קג א ד"ה לא צריכא, ובעוד מקומות), שרבי שמעון מודה בפסיק רישא רק אם ניחא ליה בכך, אבל פסיק רישא דלא ניחא ליה, מותר. כמו קוצץ מילה שיש עליה בהרת, כיון שלא ניחא ליה בקציצת הבהרת, אף שזה פסיק רישא, מותר. והתוס' והראשונים חולקים עליו, וסוברים שאסור מדרבנן. אבל מדאורייתא לכולי עלמא אינו חייב, ואינו דומה לפסיק רישא דניחא ליה שחייב מדאורייתא. וראה בשו"ע (שכ יח) שהביא את שתי הדעות, ומשמע מדבריו שלדינא אסור מדרבנן.   206.  לכאורה משמע, שלדברי רב אדא "מיחם שפינהו" היינו שפינה רק את המים מתוכו, אבל המיחם עצמו נותר על האש, וכך למד הרמב"ן (לעיל מ ב). והוציא מכאן, שמותר להניח דבר על גבי המדורה עצמה כדי להפשיר. אבל לדעת שאר הראשונים שאוסרים אפילו הפשר על מקום שהיד סולדת בו, צריך לומר, שלרב אדא מדובר שפינה אותו מהאש וגם פינהו מהמים שבו.
אלא אמר אביי: הכי קאמר תנא דמתניתין:
א. המיחם שפינהו מעל האש, ויש בו מים חמין שהיד סולדת בהם, לא יתן לתוכו מים צוננים מועטין מהמים החמים, בשביל שיחומו (שיכולים להתחמם), שמא יתבשלו במיחם,  207  אבל נותן לתוכו מים צוננים מרובים מהחמין, כדי להפשירן ב. ומיחם שפינה ממנו מים חמין שבו, לא יתן לתוכו מים צוננים כל עיקר, מפני שמצרף, כשנותן מים צוננים למיחם חם, ואסור משום מכה בפטיש.  208 

 207.  לדעת רש"י (בהערה לעיל) שאין איסור להפשיר במקום שהיד סולדת בו, אסרו להפשיר במיחם שמא יתחממו. ולפי זה מה שנאמר בשביל שיחמו הכונה בשיעור שיכולים להתחמם. ולפי הרשב"א ושאר ראשונים שאסור להפשיר כלל במקום שהיד סולדת בו הפירוש הוא שאין להכניסם למקום שיוכלו להתחמם שם אפילו אם יוציאם קודם לכן. וראה בפני יהושע שביאר, כי מה ששנינו "בשביל שיחמו" הפירוש הוא שכך היא כונתו, שאם שם מים מרובים על כרחך שכונתו בשביל שיחמו, ואסור להניח במיחם על דעת להפשיר כיון שמעשיו מוכיחים שרוצה לחמם ואם כן אם ישכח לא יהיה בגדר דבר שאין מתכוין, אבל אם מערה הרבה צוננים מעשיו מוכיחים שאינו רוצה בבישול, ואז אפילו אם נתבשלו מותר, כרבי שמעון שאמר דבר שאין מתכוין מותר.   208.  לדעת רש"י לא שייך צירוף אלא כשממלא את המיחם עד שפתו, וכמבואר בדבריו להלן (ד"ה אלא). ולפי זה הקשו התוס' מדוע אמר אביי במיחם ריק "אינו ממלא ממנו כל עיקר", הרי יכול למלאות אותו ובלבד שלא יגיעו המים עד שפתו.
ואף על פי שלא נתכוין אלא להפשיר את המים ולא לצרף, סבר תנא דמתניתין דבר שאין מתכוין אסור, ורבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור.  209  אמר רב: הא דשנינו שמותר לתת מים בתוך מיחם, לא שנו, אלא כשנותן הרבה מים צוננים כדי להפשיר את החמין, אבל אם המים עלולים לצרף את המיחם, אסור.

 209.  א. לדברי רש"י ביומא (לד ב) אביי סובר שרבי יהודה אוסר בשבת דבר שאין מתכוין רק במלאכה דאורייתא, אבל בצירוף שהיא מלאכה דרבנן לא אסר רבי יהודה. והתוס' הקשו על דבריו, כי מדברי אביי בסוגיין מבואר שבאין מתכוין לצרף אסר רבי יהודה. והצל"ח ביאר בכוונת רש"י שאביי סבר כרבי יהודה במלאכות דאורייתא וכרבי שמעון במלאכות דרבנן, אבל ודאי שרבי יהודה עצמו אוסר באין מתכוין בין בדאורייתא ובין בדרבנן. ולדעת התוס' רבי יהודה סובר שהעושה מלאכה בשבת ואינו מתכוין לה, אינו חייב מדאורייתא שכן מלאכת מחשבת אסרה תורה וזו אינה מלאכת מחשבת, ואינו אסור אלא מדרבנן, אבל בכל התורה כולה דבר שאינו מתכוין הוי כמתכוין ממש. וראה בגליון הש"ס שציין שכן מבואר ברש"י ותוס' להלן. אכן מצינו בכמה מקומות בראשונים (עיין רמב"ן וריטב"א עה א, ובריטב"א יומא שם ועוד) שרבי יהודה אוסר באין מתכוין בשבת מדאורייתא. ב. ראה בהערה לעיל שהבאנו שאין הלכה כרבי יהודה, וכתבו התוס' והראשונים, שאף אביי עצמו סבר כרבי שמעון, ומכל מקום מפרש אביי כרבי יהודה, משום שכך משמע מלשון המשנה "המיחם שפינהו".
ושמואל אמר: אפילו לצרף נמי מותר.  210 

 210.  רש"י נקט שהכלי נצרף רק כאשר פינו ממנו את המים החמין, וממלאים אותו מים צוננים עד שפתו. וסבר רב שהותר להפשיר מים רק באופן שבודאי לא יבא לידי צירוף, כגון שיש בכלי מים חמים, וכדאביי, שהעמיד את המשנה בפינהו מהאש ויש בו מים. אבל אם פינה ממנו את המים, אסור, שמא יתמלא המיחם צוננים עד שפתו ויצרף. ושמואל אמר, אפילו לצרף מותר. כלומר, לתת צוננין בכלי שפינה ממנו את המים. וכדרב אדא, גם כן מותר למרות שיכול הכלי להיצרף. והבינה הגמרא, שיכול לתת בו מים צוננים מרובים אפילו על דעת שמתכוין לצרף. ולכן מקשינן, ולצרף לכתחילה מי שרי. והתוס' מפרשים, שאפשר לצרף בשני אופנים: אם הכלי ריק, אזי כל מעט צוננים שיוכנסו לתוכו מצרפים. ואם יש בכלי מים חמים, הוא אינו נצרף אלא אם כן ממלאים אותו עד שפתו. וסברה הגמרא שלפי לרב מותר לתת צוננים בין במיחם ריק ובין ביש בו חמין, ובלבד שלא יתכוין לצרף, וכרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין פטור. ושמואל סבר שמותר אפילו להתכוין לצרף. ומשום הכי מקשינן, ולשמואל, לצרף לכתחילה מי שרי.
ותמהינן: וכי לצרף לכתחילה מי שרי?
ומפרשת הגמרא: אלא אי איתמר מחלוקת רב ושמואל - הכי איתמר:
אמר רב: לא שנו שמותר לתת צוננים לתוך המיחם, אלא אם כן נתן בו מים מרובים שיש בהם שיעור כדי להפשיר, ואינם מצרפים את המיחם. אבל אם נתן מים מרובים שיש בהם שיעור כדי לצרף את המיחם, כגון שממלא את המיחם עד שפתו, אסור.  211 

 211.  רש"י מפרש, שרב מתיר לתת במיחם צוננים בשיעור שלא יגיעו עד שפתו, כדי שלא יצרף, אבל אם יגיעו עד שפתו אסור למרות שאינו מתכוין, כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ושמואל מתיר לתת בו מים מרובים כי אינו מתכוין, וכרבי שמעון. אבל אם אין המים מגיעם עד שפתו לכולי עלמא מותר, ואפילו אם המיחם ריק וכדרב אדא. והתוס' מפרשים, שיש צירוף גם בנתינת צוננים למיחם ריק, ולפיכך סבר רב שאם פינה ממנו את המים לגמרי אזי אסור לתת כלל מים צוננים שמא יצרף, וכדרב יהודה, אבל אם יש במיחם מים חמים (וכדמפרש אביי את המשנה), אזי אם נותן בשיעור שאין בו צירוף כגון שאינו ממלאהו עד שפתו מותר, אבל למלאות לגמרי אסור דדבר שאין מתכוין אסור וכדרבי יהודה. ושמואל סבר כרבי שמעון ומותר לתת מים צוננים מרובים בין לכלי ריקן ובין לכלי שי בו מים חמין וממלאהו בצוננים עד שפתו. וכך היא דעת רוב הראשונים.
ושמואל אמר: אפילו אם נתמלא המיחם עד שפתו ויש בו מים שיעור כדי לצרף  את המיחם, מותר, מפני שלא נתכוין לצרף, וכרבי שמעון, דאמר דבר שאין מתכוין מותר.

דרשני המקוצר[עריכה]