פרשני:בבלי:שבת יט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת יט ב

חברותא[עריכה]

ורבי עקיבא אומר:  לא יגמור, שאסור להשאירם שם בכדי שתגמר סחיטתן בשבת  11 .

 11.  רש"י. ותמהו תוספות על פירושו. דאם כן, אתיא רבי עקיבא כבית שמאי. ועוד קשה, מנא לן דרבי ישמעאל קאי אליבא דבית שמאי? אפשר דכבית הלל סבירא ליה. ומשום כן התיר. ואף דהוי מלאכה מדאורייתא. לכך פירשו, דבהא פליגי. לרבי עקיבא, אף כשריסקן מבעוד יום, חייב חטאת על המשך סחיטתן בשבת. הלכך אף כשריסקן אסור לשתותן בשבת, משום גזירת "משקין שזבו". שגזרו על משקין היוצאין בשבת מאליהם שאסור לשתותם בשבת. דחיישינן שמא יבא לסחוט בשבת. אבל לרבי ישמעאל, כשרסקן מבעוד יום תו ליכא בסחיטתן חיוב חטאת. הלכך לא שייכא בהו גזירת משקין שזבו. לפי שלא גזרו אלא במשקין שסחיטתן אסורה מדאורייתא. ושפיר אזלא מתניתין כוותיה. עוד פירשו דלא איירי מתניתין באיסור שתית המשקים. אלא באם מותר לכתחלה במחוסר שחיקה לגמור בשבת סחיטתו בידים. לרבי עקיבא במחוסר דיכה איכא איסור דאורייתא, הלכך אף במחוסר שחיקה גזרינן אטו מחוסר דיכה. אבל לרבי ישמעאל, אף במחוסר דיכה אינו אלא מדרבנן. הלכך לא גזרו במחוסר שחיקה, משום דהוי גזירה לגזירה. והני דמתניתין, כמחוסרי דיכה הם. ואם כן, אזלא מתניתין כרבי ישמעאל, דאינם אסורים אלא מדרבנן. ולכך לא גזרו בהם בית שמאי מבעוד יום.
ורבי אלעזר בן פדת (האמורא) אמר: מתניתין - רבי אלעזר בן שמוע (התנא) היא!
דתנן: חלות דבש שריסקן בערב שבת, ויצאו מהן מעצמן (יצא) הדבש בשבת, אסור אותו הדבש לאותו שבת באכילה. שגזרו חכמים על משקין שזבו מאליהם בשבת ואסרום באותה שבת, כדי שלא יבואו לסוחטם בשבת.
ורבי אלעזר מתיר. שמאחר ומרוסקין הם קודם השבת, תו ליכא איסור דאורייתא בסחיטתן, ואין איסור סחיטתם אלא מדרבנן. הלכך לא גזרינן בהו שמא יסחוט, ולית בהם איסור "משקין שזבו".
והכי נמי סבר תנא דמתניתין. ומשום הכי לא גזרו בית שמאי בזיתים וענבים המרוסקים קודם השבת.
והוינן בה: ורבי יוסי ברבי חנינא, דאוקמא למתניתין כרבי ישמעאל, מאי טעמא לא אמר כרבי אלעזר, דמתניתין רבי אלעזר היא?
אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא: מרבי אלעזר אכתי לא שמעינן דליכא סחיטה מדאורייתא במשקין היוצאים מאליהם. דדוקא התם בדבש, הוא דלא חשיב לה מלאכה אליבא דרבי אלעזר. משום דמעיקרא בעודו בתוך החלות, קרוי הדבש אוכל, ואף לבסוף לאחר יציאתו, עדיין הוא קרוי אוכל. ולא חשיב תולדה דדישה אלא כשמשתנה שם הדבר על ידי הדישה או הסחיטה. וכגון שמוציא אוכל מפסולת או משקה מאוכל. אבל לא כשמוציא אוכל מתוך אוכל  1 .

 1.  ולאו אוכל גמור הוא קודם הרדיה דאם כן אף בלא ריסוק לא הוי מיחייב. אלא דקרוב הוא לאוכל. כי אף על פי שמעורב הדבש בפסולת, מכל מקום הוא ניכר ומסוים לעצמו. ולא דמי לדש בתבואה שכולה טמונה בתוך הפסולת. ריטב"א. ויעויין בשפת אמת.
אבל הכא בזיתים וענבים, מעיקרא בעוד המשקין בתוכם, הרי הם אוכל. והשתא לאחר שזבו, הרי הם משקה. הילכך אית בהו סחיטה מדאורייתא, אף לאחר ריסוקם.
ורבי אלעזר אמר לך, אף דמדבש ליכא ראיה, מכל מקום הא שמעינן ליה לרבי אלעזר להדיא, דאפילו זיתים וענבים נמי שרי, כשריסקן מבעוד יום.
דהא כי אתא רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה.
דתניא: זיתים וענבים שריסקן מערב שבת, ויצאו מהן המשקין בשבת מעצמן - אסורים בשתיה לאותה שבת.
ורבי אלעזר ורבי שמעון מתירין.
הרי להדיא דכל שעומדין המשקים לצאת מאליהם אין חייבים על סחיטתן לרבי אלעזר, ולהכי ליתא בהו גזירת משקין שזבו.
ורבי יוסי בר חנינא דלא מוקי מתניתין כותייהו, היינו משום דהאי ברייתא לא שמיע ליה.
ועתה מבארת הגמרא מהו טעמו של רבי אלעזר (האמורא):
ורבי אלעזר, דמוקי למתניתין כרבי אלעזר - מאי טעמא לא אמר כרבי יוסי ברבי חנינא דמתניתין כרבי ישמעאל היא?
אמר לך רבי אלעזר: מרבי ישמעאל ליכא ראיה לזיתים וענבים שתחת הקורה, דליכא בהו סחיטה. כי האם לאו אתמר עלה דההיא פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא - אמר רבא בר חנינא אמר רבי יוחנן: שלשה מיני מלאכות איכא בסחיטה. א. "ריסוק". ב. "דיכה" שהיא יותר מריסוק. ג. "שחיקה", שהיא יותר מדיכה.
אם רק ריסקן ועדיין הם מחוסרין דיכה,  2  כולי עלמא לא פליגי דאיכא בהו סחיטה מדאוריתא, ואסור לטוענם מערב שבת תחת הקורה  3 .

 2.  כן פירש רש"י. וגרס "מחוסרין דיכה הן". אבל הרמב"ן במלחמת ה' פירש דאין הם מחוסרין דיכה. שהרי אין בהם אלא שתי מלאכות, שהן ריסוק וסחיטה. ומכל מקום כיון שנעשתה בהם בינתים רק מלאכה אחת, מדמינן להו לשום ובוסר, שגם בהם נעשתה רק מלאכה אחת דריסוק, ועדיין הם מחוסרים שתיים, דהיינו דיכה ושחיקה. ורבי יוסי ברבי חנינא מדמה להו למחוסרי שחיקה, כיון דהם מחוסרין רק מלאכה אחת דסחיטה.   3.  וצריך עיון, מנא ליה הך מילתא. והא רבי אלעזר ורבי שמעון סבירי להדיא בברייתא דלעיל דאף בזיתים וענבים (דמחוסרין דיכה הם) אינו חייב. ואפשר סבירא ליה לרבי ישמעאל כוותייהו. וצריך לומר בברייתא דלעיל, דלא פסיקא לן הך מילתא דזיתים וענבים הם מחוסרי דיכה. וקאמר, דמדברי רבי ישמעאל ליכא למשמע למתניתין, משום דאפשר דמחוסרי דיכה הם. ולכך מייתי רבי אלעזר מברייתא דרבי אלעזר ורבי שמעון. דמהתם מוכח דלאו מחוסרי דיכה נינהו. ולפי זה מתיישבים דברי הרי"ף, שפסק כרבי יוחנן, דבמחוסרי דיכה כולי עלמא לא פליגי. ומאידך גיסא, פסק כרבי יוסי בר חנינא דמוקי למתניתין כרבי ישמעאל. פני יהושע. (ודבריו הם על דרך הרמב"ן שהובאו בהערה קודמת).
כי פליגי בזיתים וענבים שכבר נידוכו, ואין מחוסרין אלא שחיקה. ובאלו מתיר רבי ישמעאל.
והני, זיתים וענבים דמתניתין, נמי - מחוסרין דיכה דמו. כי רק ריסוק נעשה בהם. וטעינתם היא דיכתן והיא שחיקתן. ובאלו לא שמעינן לרבי ישמעאל שמתיר.
הילכך הוצרך לאוקמא מתניתין כרבי אלעזר, דמיירי נמי בזיתים וענבים המחוסרין דיכה  4 .

 4.  והעולה מפירוש רש"י ותוספות, דלרבי יוחנן, כל דמחוסר דיכה איסורו מדאורייתא. וממילא גזרינן בטעינתם מערב שבת, וכן אסרינן להו בשבת כשיצאו מאליהם, משום "משקין שזבו". אבל הרמב"ם בפרק כא משבת הלכה יג, אסר במחוסרי דיכה רק סחיטה בידים. ואילו לענין טעינתן בקורה, לא חילק בין מחוסרי דיכה למחוסרי שחיקה. ויעויין שם במגיד משנה ובלחם משנה בביאור שיטתו.
שמן המשתייר בזויות בית הבד, שהוא של הבדדין (שניתן להם במתנה על ידי בעל הזיתים), וכן מחצלות של בדדין שמכסין הם בהם את הזיתים -
רב אסר לטלטלם בשבת משום מוקצה. שהשמן שתחת הקורה איתקצאי בין השמשות, משום שאין דרך להוריד את הקורה עד שתכלה יציאת השמן  5 . וכיון דבין השמשות עדיין אינו יודע מתי יגמור השמן לצאת, אסח דעתיה מיניה (פני יהושע). והמחצלות, הן מוקצה מחמת מיאוס. (ריטב"א).

 5.  רש"י. אבל תוספות מיאנו בזה, וכתבו דלא חשיב מוקצה. ופירשו דקאי אדלעיל, אשמן שיצא בשבת מתוך הקורה. ואסור משום נולד, דהא בין השמשות לא היה בעולם. וגם אגב הזיתים לא היה מזומן, משום שהזיתים לא היו ראוים לאכילה כל זמן שהיו תחת הקורה. ואף דסמך על זה שיזובו כל השבת, לא מהני סמיכות דעתו בדבר שלא היה כלל בעולם. וצריך עיון, דאי נולד גמור הוי, לרבי שמעון נמי ליתסר. וכדכתבו התוספות בריש ביצה, דמי גשמים אסורים אף לרבי שמעון משום נולד. משום דמיא בעיבא מיבלע בליעי. ואפשר דלרבי שמעון סגי במה שהזיתים בעולם. והא דאמרינן דאינם ראויים מחמת הקורה, אינו אלא משום דטריחא ליה מילתא להסיר הקורה. ולרבי שמעון אינם נעשים מוקצה משום זה. חזון איש סימן מ"א. עוד כתב שם, דמדברי הרא"ש בריש ביצה מוכח לא כן. אלא שמואל מתיר משום דסבר כרבי שמעון, דלית ליה נולד. וצריך לומר בשיטתו, דאין השמן נולד גמור כמו "מיא בעיבא". ויעויין עוד בקרבן נתנאל כאן.
ושמואל שרי. משום דלית ליה מוקצה, כמבואר לקמן.
הני כרכי דזוזא (זוג מחצלות, שמכסים בהן את הפרגמטיא של הספינה)  6 , רב אסר לטלטלם משום מוקצה, דהא מוקצה מחמת מיאוס הן. ושמואל שרי, משום דלית ליה מוקצה, כאמור.

 6.  רש"י. תוספות. והרי"ף כתב דהיינו מחצלות הכרוכות שתים שתים ומונחות לסחורה.
אמר רב נחמן: עז העומדת להשתמש בה לחלבה (ולא לשוחטה ולאכול את בשרה), וכן רחל העומדת לגיזתה, ותרנגולת לביצתה, ותורי דרידיא (שורים העומדים לחרישה), ותמרי דעיסקא שאינם עומדים לאוכלם מיד אלא להוליכן למקום אחר לסחורה -
רב אסר את כל אלו בטלטול ביום טוב! שכל שאינם מזומנים מערב יום טוב להשתמש בהם ביום טוב, אסורים משום מוקצה.
ושמואל אמר: מותר לשוחטן ולאוכלן ביום טוב, ולית ליה איסור מוקצה בכגון דא.
וקמיפלגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון! דרב סבר כרבי יהודה, דאית ליה איסור מוקצה בכל דבר שאינו עומד מערב שבת להשתמש בשבת. ושמואל סבר כרבי שמעון, דלית ליה איסור מוקצה (מלבד באופנים מסוימים שיבוארו בהמשך מסכתין).
יש להדגיש שלא נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון על עצם תקנת איסור מוקצה שהיתה קיימת כבר בזמן שלמה המלך, כן לא נחלקו על איסור מוקצה שגזר נחמיה על הכלים, כמבואר בדף קכג ב.
כל מחלוקתם היא בדברים הראויים לשימוש, בכלים ובאוכלים, אלא שהאדם אינו חושב להשתמש בהם בשבת.
שרבי יהודה מחשיב זאת כהקצאה שמקצה האדם מדעתו, וחלות המוקצה היא מכח ההקצאה של האדם.
ואילו רבי שמעון אינו מחשיב את זה שהאדם אינו חושב להשתמש בדבר בשבת, כהקצאה מדעתו. אבל בדבר שברור שהאדם מקצהו מודה רבי שמעון שחלה ההקצאה, מכח הקצאתו.
ההוא תלמידא דאורי (שהורה) בחרתא דארגיז (עיר ושמה "חרתא", שבנאה אדם בשם "ארגיז"), כרבי שמעון, והתיר מוקצה. ושמתיה רב המנונא שגר באותה העיר.
ותמהינן: ואמאי שמתיה? והא כרבי שמעון סבירא לן, ולית לן מוקצה.
ומשנינן: באתריה דרב הוה מקום זה. לפיכך, לא איבעיא ליה למיעבד הכי ולהורות שלא כרב.
קיימא לן: מצילין בשבת אוכלין ומשקין מפני הדליקה. ואף שמדרבנן אסרו להוציא מרשות היחיד לחצר משותפת, התירו לעשות כן לצורך הצלת מזון לג' סעודות השבת. ותנן לקמן: מצילין סל מלא ככרות, אף על גב שיש בו מאה סעודות. ואף דרק לצורך ג' סעודות התירו, כיון דמציל את כולם בבת אחת מותר אף ביותר מהצורך.
הני תרי תלמידי - חד מציל מן הדליקה יותר מג' סעודות, דוקא בחד מנא! אבל בשני כלים לא הוציא. דכיון שכבר הוציא ג' סעודות בכלי אחד, תו לא מצי להוציא עוד בכלי אחר, דהא לאו כבבת אחת דמי.
וחד תלמיד היה מציל מזון הרבה סעודות אף בארבע וחמש מאני! שהיה מקפל את כולן לכלי אחד גדול ומוציאו בפעם אחת  7 .

 7.  רש"י. והקשו תוספות, דמסוגיא דהתם מוכח דלא בהכי פליגי. ובמניח הרבה כלים בכלי אחד לכולי עלמא שרי. ופירשו, דמאן דמתיר בארבע וחמש מני, מתיר אף כשמוציאם בזה אחר זה. דכל שמוציאם לאותה חצר מותר.
וקמיפלגי הני תרי תלמידי בפלוגתא דרבה בר זבדא ורב הונא! דהא מקשינן לקמן מהא דקתני "מצילין" מזון ג' סעודות, אמתניתין דקתני "מצילין סל מלא ככרות, אפילו יש בו מזון ק' סעודות". ומשני רב הונא כאן בבא להציל בכלי אחד, וכאן בבא לקפל הרבה כלים זה עם זה. וכוותיה סבר האי תלמיד דהוציא רק בכלי אחד. ורבה בר זבדא אין מחלק בהכי אלא בענין אחר. וכוותיה סבר אידך תלמיד.
מתניתין:
א. אין צולין בשר בצל וביצה קודם השבת, אלא בזמן שיש בו בכדי שיצולו מבעוד יום! אבל אם תגמר צלייתם בשבת, אסור. דחיישינן שמא יחתה בשבת בגחלים למהר צלייתם.
וכן אין נותנין פת לתנור עם חשכה, ולא חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה של הפת והחררה מבעוד יום! ולא שתגמר אפייתן בשבת גופה. משום דחיישינן שמא יחתה.
רבי אליעזר אומר: אין נותנין פת לתנור, אלא בכדי שיקרום הצד התחתון שלה! ובגמרא מפרש לה.
ב. משלשלין את קרבן הפסח בתנור בערב שבת עם חשכה, והוא נצלה והולך בליל שבת! אף דבעלמא אסור לעשות כן, כדשנינו ברישא. וטעמא מבואר בגמרא.
וכן מאחיזין את האור (האש) במדורת בית המוקד שבמקדש, בערב שבת קודם חשיכה! ולא חיישינן שמא יבעירוה הכהנים בשבת.
שלשכה גדולה היתה, והכהנים היו מתחממין שם במדורת אש שהיתה מוסקת תמיד. (והוצרכו לכך מפני שהיו מהלכין יחפין על רצפת השיש של העזרה, כדילפינן, הואיל ורצפה מקודשת וכלי שרת מקודשין - מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו ובין הכלי, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו ובינה).

דרשני המקוצר[עריכה]