פרשני:בבלי:שבת קמח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קמח ב

חברותא[עריכה]

וכי תימא, נשנה בכך דנפרוס סודרא על פי הכד, הרי אסור לעשות כן. דאית לן למיחש, דלמא אתי לידי סחיטת הסודר מהמים.
וכי תימא, נכסייה לחצבא בנכתמא (כיסוי), ובכך ליהוי שינוי, אין לנו לחייב בכך. משום דזימנין דמיפסק הכיסוי. ואם נצריכנו לכסות, אתי למקטריה (לקושרו). וקשר של קיימא הוא, דאסור מדאורייתא.
הלכך לא אפשר למיעבד שינוי בשאיבת המים. ומשום כך עבדינן לה כדרך שעושים בחול.
ואמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: תנן: לא מספקין (מוחאים כף על כף) ביום טוב, כדי להראות אבילות. ולא מטפחין על הלב ביום טוב, לאבילות.  1 

 1.  רש"י. והקשו תוספות, הא אבילות אף בחול המועד אסורה. כדתנן נשים במועד מענות, אבל לא מטפחות. לכך פירשו, דאיירי ממספקין ומטפחין לשמחה. וטעמא דכולהו משום שמא יתקן כלי שיר.
וכן לא מרקדין לשמחה ביום טוב. וטעמא מבואר בביצה, גזירה שמא יתקן כלי שיר.
ואקשיה: והא קא חזינן דעבדין אינשי מעשים אלו ביום טוב. ואמאי לא אמרינן להו ולא מידי למחות בהם?
אמר ליה אביי: ולטעמיך, יש לשאול כן נמי אהא דאמר רבא: מבוי שהוא פתוח לרשות הרבים, ועשו לו לחי להתירו בטלטול, לא ליתיב איניש אפומא דלחייא (על פתח הלחי הגובל ברשות הרבים). משום דדילמא מיגנדר (יתגלגל) ליה חפץ לרשות הרבים, בתוך ד' אמות. וכיון דאין ניכר כל כך השינוי שבין המבוי לרשות הרבים, חיישינן דלמא אתי לאיתויי לחפץ זה מרשות הרבים, ויחזירו למבוי. ונמצא עובר על איסור הכנסה.
וקשיא, הא קא חזינן נשי דמותבי חצבי (מעמידות את כדיהן), ויתבן אפומא דמבואה. ואמאי לא אמרינן להו ולא מידי, דדבר זה אסור, כדרבא?
אלא, טעמא דלא מחינן בהו, היינו משום דבין כך לא תועיל המחאה. והנח להם לישראל. שמוטב שיהו שוגגין, ואל יהו מזידין.
סבור מינה רבא בר רב חנן מאביי, דהא דקאמר כן, הני מילי באיסור דרבנן. אבל באיסור דאורייתא מחינן. ולא חיישינן דלמא לא ישמעו.
ומסקינן: ולא היא. אלא לא שנא באיסור דרבנן, ולא שנא באיסור דאורייתא, כל שנהגו בו אין למחות בידם. דמוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין.
ומוכחינן: דהא תוספת דיום הכיפורים, דאורייתא היא. דיש להוסיף מחול על הקודש, ולהתחיל את התענית מעט מבעוד יום. כדדרשינן מהא דכתיב, "ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב". ואפילו הכי, קא חזינן להו לאינשי דקאכלי ושתו עד שתחשך,  2  ואין מוסיפין כלום מחול על הקודש, ולא אמרינן להו ולא מידי. משום ד"הנח להם לישראל. מוטב יהיו שוגגין, ולא יהיו מזידין". אלמא, אף כשעוברים על איסורי תורה, אין למחות בהם.  3 

 2.  ויש להוכיח מכאן דיש שיעור לתוספת יום הכיפורים. שהרי ודאי לא היו אוכלים עד חשיכה ממש. דהא אי אפשר לצמצם. ואפילו הכי לא סגי בהא משהו, אלא היו צריכים להפסיק מבעוד יום. תוספות, ביצה ל א. וכתב הר"ן שם, דלמאן דאמר "ספיקא דאורייתא לחומרא", אין ראיה מהכא. דכיון דבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, בהכרח שהזהירה תורה לקבל תוספת יום כיפורים קודם הזמן הזה. (וצריך עיון, דאם כן, אף בלא חיוב תוספת, קא עברו על ספק איסור דאורייתא. שהרי אכלו עד חשיכה. וכבר עמד על זה החתם סופר. וכתב, דמאחר ולא ברירא לן ענין בין השמשות, ושיטת רבי יוסי בזה דהוא כהרף עין, ממילא נכלל כבר באותו משהו שהפסיקו קודם חשיכה. ואין למחות אלא בדבר שהוא ברור לך כאחותך (כדלעיל קמה ב). ולפי זה אין מובנים דברי הר"ן).   3.  והביא הר"ן שם, דיש אומרים דדוקא בדבר שאינו מפורש בתורה. אבל דבר שאיסורו מפורש בתורה מחינן בהו. מיהו בתוספות לעיל (נה א), איתא לא כן. והוכיחו זאת מסוגיין. ולית להו לחילוק הנ"ל. ודוקא אם שגו רוב הציבור בדבר. אבל אם שגגו יחידים, יוכיחם. ומוטב שיזידו, ולא יגררו את רוב הקהל אחריהם. תשב"ץ חלק ב.
שנינו במתניתין: וכן אשה מחבירתה ככרות.  4 

 4.  והתוספות יום טוב דקדק, למה פריך דוקא מככרות, ולא מרישא דכדי יין ושמן? ובתוספות רבי עקיבא איגר כתב, דלמאי דפירשו הרמב"ן והריטב"א (הובאו בהערה 6) לא קשה מידי. דדוקא בככרות אסר הלל. (וכן לדרך הר"ן שם אתי שפיר).
והוינן בה: משמע, דוקא בשבת הוא דאסור לומר "הלויני", משום דאתי למיכתב. הא בחול שפיר דמי.  5  ומותר ללוות ככר, ולא חיישינן בזה לריבית. ואף על גב דקאמר בלשון הלואה.

 5.  והקשו הראשונים, אמאי לא מוכחינן משבת גופה דלא כהלל, מהא דשרי ליטול ככר בככר בלשון "שאלה". ומכאן הוכיח הריטב"א כרש"י, דסתם שאלה אינה אלא לזמן מועט. ולהכי ליכא למיחש בה לשמא יוקרו חיטין. ודוקא בהלואה שהיא לל' יום, חיישינן להכי.
לימא מתניתין דלא כהלל, שאסר לעשות כן אף בחול.
דהא תנן: אסור ללות סאה חיטין, על מנת לפרוע סאה חיטין חזרה. שהרי אם יוקרו החיטין בין הלואה לפירעון, נמצא שפורע הלוה דמים מרובים יותר על דמי ההלואה.
וכן היה הלל אומר: לא תלוה אשה ככר לחברתה, עד שתעשינה דמים. כלומר, שתשום את דמיה, כמה היא שוה בשעת ההלואה, וכן תתחייב לפורעה. שאם לא כן, חיישינן שמא יוקרו חטין, ואם תפרענה כפי שויה של ככר בשעת הפירעון, נמצאו באות לידי רבית.  6 

 6.  וקשיא, הא אין האיסור בהלואה גופה, אלא בפירעון. שהרי מותר ללות לכתחלה סאה, על דעת שאם יוקרו החטים יתן לו את דמיהם של שעת ההלואה. ויש לומר, דלפי שאין הנשים מקפידות על יוקר הככרות, אסר הלל את עצם ההלואה, עד שיעשוה דמים. שמא יוקרו החטים, ותחזיר לה ככר ולא דמים. כדי שלא תיראה כצרת עין. אי נמי, שמא לא תדע שהוקרו החטין. ולפי זה משנינן, דאיירי בקייץ דמייהו. דבכי האי גוונא, אף על פי שלותה סתם, הוי כעין מקח, וכאילו עשאתו דמים. ולא תתבייש להחזיר את הדמים. רמב"ן וריטב"א. והר"ן כתב, דשאני ככרות שאין דמיהן ידועים שהרי אין בעל הבית עושה את ככרותיו במשקל. ולפי זה אתי תירוץ הגמרא כפשוטו.
ודחינן: אפילו תימא דמתניתין אזלא כהלל, נמי לא קשיא מהתם. דהא דמשמע ממתניתין דבחול שרי ללות ככר בככר, מיירי באתרא דקיץ דמיה של הככר, ושוייה ידוע לכל. ולכך שרי אף ללוות סתם. ואם יתיקרו, יתן דמיהן כפי שהיו שוות בשעת הלואה.
והא דאסר הלל ללות בסתם, איירי באתרא דלא קיץ דמיה של הככר. שעדיין לא יצא השער, ואין ידוע לכל שויה של הככר. דבהכי אית לן למיחש שמא תתייקר הככר. ומאחר שלא נודע להם שויה שעת הלואה, תפרענה כפי שער של שעת הפירעון, ותבא לידי רבית.
שנינו במתניתין: ואם אינו מאמינו, מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון לאחר השבת.
איתמר: הלואת יום טוב - רב יוסף אמר: לא ניתנה ליתבע בבית דין. שאם תבע את חבירו בבית דין לפרוע לו הלואה זו, אין בית דין נזקקין לה לעולם, ואינם מחייבים אותו לפורעה.
ורבה אמר: הלואת יום טוב ניתנה ליתבע בבית דין.  7 

 7.  ונקטו כל הפוסקים דמקח שנעשה באיסור חל בדיעבד. וכתב השלטי גיבורים בפרק "משילין" דמוכח כן מהא דנקטינן הלואת יום טוב ניתנה ליתבע. אלמא חיילא ההלואה. ודחה הש"ך בחושן משפט ריש סימן רח את ראייתו. דהא אף אי נימא דלא חיילא, מכל מקום הרי המעות גזל בידו. ומצד תביעת גזל יתבענו. ויש ליישב הראיה, דהנה יש לדקדק, אמאי דנקט רבא "הלואת" יום טוב ניתנה ליתבע, ולא קאמר "שאלת" יום טוב, דהיא עיקר דינא דמתניתין. וצריך לומר דלרבותא נקטה. דאף "הלואה" ניתנה ליתבע. ואי לא חיילא ההלואה, בין כך אינו תובעו אלא מדין גזל. ומאי רבותא איכא בזה? חתם סופר.
ומפרשינן: רב יוסף אמר, "לא ניתנה ליתבע", משום דאי אמרת דניתנה ליתבע, אתי המלוה למיכתב את ההלואה (ואף על פי שנוטלה בלשון "שאלה", נמי איכא למיחש לכך. תוספות).  8  ורבה אמר, "ניתנה ליתבע", משום דאי אמרת דלא ניתנה ליתבע, לא יהיב ליה אדם לחבירו מידי ביום טוב. ואתי לאימנועי משמחת יום טוב.

 8.  וקשה, הא אמרינן לעיל דבלשון "שאלה" לא אתי למיכתב? ויש לומר, דכיון דסוף סוף הלואה היא, שהרי לא הדרא בעינא, אתא למיכתב אף היכא דאמר "השאילני", אי לאו דלא ניתנה ליתבע. ותרתי בעינן. גם דיהיה היכרא על ידי לשון "שאלה" שהוא גומר בלבו שלא לתובעו בבית דין. וגם בעינן דשלא בבית דין יוכל לתובעו כל זמן שירצה, ואף קודם ל' יום. ובלשון "הלואה", תרתי לריעותא איכא. גם ליכא היכרא דגמר בלבו שלא לתובעו בבית דין. ואפילו אי גמר בלבו כן אתי למיכתב, כדי לתובעו שלא בבית דין. משום דאין זמן הפירעון אלא לאחר ל' יום. רשב"א.
ומקשינן: תנן: אם אינו מאמינו, מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון אחר השבת.
אי אמרת בשלמא, "הלואת יום טוב לא ניתנה ליתבע", משום הכי הוא מניח טליתו אצלו למשכון, ועושה עמו חשבון אחר השבת. שהרי אם לא יתפוס משכון בידו, לא יוכל לגבות ממנו את הפירעון בבית דין.  9 

 9.  וכיון שתפס המלוה כדין, אף אם יחזור הלוה ויתפוס ממנו, נוציא מידו. ואף דלא מגבינן להלואה, הא מה דתפיס הלוה תביעת גזל היא, ולא הלואה. מיהו, אם חזר הלוה ותפס את המשכון גופו, אין מוציאין מידו. שהרי לא קנאו המלוה לגמרי. ואם נוציאנו מיד הלוה, הרי אנו מגבים את ההלואה גופה. ראשונים.
אלא אי אמרת כרבה, דניתנה ליתבע, אמאי הוא צריך להיות מניח טליתו אצלו? ליתן ליה המלוה את ההלואה, ולתבעיה בבית דין לאחר השבת.
ומשנינן: אף דיכול לתובעו, אינו מוכן להלוותו בלא משכון. משום דאמר: לא בעינא דליקום ולבא עמו בדינא, ולא לברור לי דיינא, ולהטריח את עצמי.
מתיב רב אידי בר אבין על רב יוסף: תנן: השוחט את הפרה, וחילקה בהקפה לקונים בראש השנה של מוצאי שביעית, אם היה חודש אלול מעובר, משמטת השביעית חוב זה. דהא קיימא לן, דשביעית משמטת בסופה. ומאחר דעיברוהו לאלול, נמצא דיום א' דראש השנה הוא ל' אלול. ועדיין משנת השביעית הוא.  10 

 10.  ואתיא כרבי יהודה. אבל לחכמים, הקפת החנות אינה משמטת. שאין שביעית משמטת אלא הלואה בלבד. ירושלמי. אלא שהרמב"ם בפרק ט משמיטה ויובל הלכה ה, הביא להך משנה להלכתא. וכבר השיגו הראב"ד התם, הא קיימא לן כחכמים. אכן בפירוש המשניות שם, כבר ביאר הרמב"ם שיטתו. דלא דמיא להקפת החנות שהיא האמנה במקח וממכר, בין המוכרים לקונים. וכשיתקבץ סך ממון יפרענו. ואין זה דרך חוב. אבל הכא, מה שאינו פורע מיד, אינו אלא משום דהשתא הוא יום טוב. והרי זה כאילו מכרו על דעת שיהיו המעות חוב בידו (על פי המהר"י קורקוס שם).
ואם אלול לאו מעובר הוא, נמצא דיום זה הוא א' בתשרי של שנה שמינית. לפיכך, אינו משמט.
וקשיא, אי הלואת יום טוב לא ניתנה ליתבע, מאי "משמט"? והא בלאו הכי אינו יכול לתבוע את הלוקחים בבית דין. דהא ביום טוב דראש השנה הלוום את הבשר.
ומשנינן: שאני התם, דמאחר ועיברוהו לאלול, איגלאי מילתא דאותו יום חול הוא. ואם כן, לאו הלואת יום טוב הויא. ואי לאו הא דהשביעית משמטתה, היתה ניתנת ליתבע.  11  ושוב מקשינן: תא שמע מסיפא: אם לאו אינו משמט. ואם לא עיברוהו לאלול, אותו יום הוא יום טוב דראש השנה. אי אמרת בשלמא, דהלואת יום טוב ניתנה ליתבע, היינו דקתני "אינו משמט". דהרי בשנה שמינית קיימינן. אלא אי אמרת, "לא ניתנה ליתבע", מאי  12  "אינו משמט"? והא בלאו הכי לא ניתנה ליתבע.

 11.  וכתב הרשב"א, דמכאן נראה דהלואת יום טוב שני של גלויות שהוא מדרבנן, לכולי עלמא ניתנה ליתבע. ודחה הר"ן ראייתו. דשאני הכא, דמה שנהגו בראשון קודש, בטעות הוי. אבל אנן דעבדינן תרי יומי מתקנתא, דלמא אף הלואת יום שני לא ניתנה ליתבע.   12.  וכתב רש"י דלא גרסינן "אמאי" אינו משמט? אלא "מאי" אינו משמט? וכן לא גרסינן "אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע, משום הכי משמט, דקרינא ביה "לא יגוש". והיינו משום דמפרש, דעיקר הקושיה היא, אי לא ניתנה ליתבע אין מה דישמט. שהרי בין כך שמוטה ועומדת היא. אבל הרמב"ן כתב, דשפיר גרסינן לה. והכי קאמר. אם ניתנה ליתבע שפיר קרינא בה "לא יגוש". אבל אי לא ניתנה ליתבע, אין לומר דישמט אף במקום שרוצה ליתן לו מדעתו. ונפקא מינה לענין שאין צריך לומר "משמט אני" (כדמסיק לקמן בסיפא). דהא לא קרינא בה "לא יגוש".
ומשנינן: אף דאינו יכול לתבוע בבית דין הלואת יום טוב, מכל מקום, אי יהיב ליה הלוה מדעתו את הפירעון, שקיל המלוה מיניה. והיינו דקאמר, אם אין אלול מעובר, אם יהיב ליה הלוה מרצונו, מותר לו ליטול ממנו.
ושוב מקשינן: מכלל, ד"משמט" דקתני ברישא, אתא למימר דאף אי יהיב ליה הלוה מדעתו, נמי לא שקיל לה המלוה. ואי נותן לו הלוה מרצונו, אמאי לא לישקול?  13 

 13.  וצריך עיון גדול, אמאי לא מוקי לה בפשיטות, דהלוה רוצה לצאת ידי שמים. ושואל בבית דין אם הוא מחויב להחזיר או לא. שהרי אף אי לא ניתנה ליתבע, מכל מקום לצאת ידי שמים חייב לשלם. ואי שביעית משמטתו אינו מחויב כלל. רבי עקיבא איגר.
ומשנינן: בין רישא ובין סיפא, מיירי בדיהיב ליה הלוה מדעתו. אלא דרישא, כיון דהשביעית משמטתו, צריך המלוה למימר ליה ללוה, "משמט אני". אבל סיפא, כיון דאין שביעית משמטתו, לא צריך המלוה למימר ליה, "משמט אני". אלא אי יהיב ליה, שקיל.
כדתנן: המחזיר חוב בשביעית יאמר לו המלוה: משמט אני. ואם אמר לו הלוה "אף על פי כן, איני חפץ שישמט", יקבל ממנו המלוה את הפירעון. שנאמר "זה דבר השמטה שמוט". שאפילו אם לבסוף יקבל ממנו, צריך להזכיר את השמיטה בדבורו.
רב אויא, כשהיה מלוה ביום טוב, הוה שקיל משכונא. כדאיתא במתניתין "מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון אחר היום טוב".
רבה בר עולא לא היה נוטל משכון. אלא אחר היום טוב הוה מערים איערומי על הלוה, ושואל ממנו חפץ כלשהו, ומעכבו אצלו לחובו.
שנינו במתניתין: וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת, מניח טליתו אצלו, ועושה עמו חשבון לאחר היום טוב.
אמר רבי יוחנן: מקדיש אדם פסחו בשבת שחל בה ערב פסח. וכן הוא מקדיש את חגיגתו ביום טוב, שהוא יום הקרבתה. ואף על גב דקיימא לן, אין מקדישין בשבת וביום טוב, אבל ביום הקרבתם מותר להקדישם. שכשם שהקרבתם דוחה שבת, כן הקדשם דוחה שבת  14 .

 14.  רש"י. וקשה, הא נדרים ונדבות קרבים ביום טוב (לחד מאן דאמר), ואפילו הכי אין מקדישין אותם ביום טוב. אלא צריך לומר, דשאני פסח וחגיגה, שזמנן קבוע לאותו היום. ואי לא יקדישם השתא, לא יוכל תו להביאם. וכן מסיק בגמרא לקמן. תוספות רי"ד. (אכן, אף בדברי הגמרא לקמן מפרש רש"י ד"קבוע להם זמן", היינו שהם דוחים את ה שבת). והשפת אמת כתב ליישב דברי רש"י, דנדרים ונדבות לא חשיבי כ"דוחין" את היום טוב. לפי שמעיקרא לא נאסרו. דהא אית בהו אוכל נפש. אבל הקרבת הפסח "דוחה" את השבת. ומשום כך אף הקדשו דוחה. (ולכאורה לא תירץ אלא בפסח. ולא בחגיגה).
וקאמרינן: נימא מסייע ליה לרבי יוחנן ממתניתין דידן.
דהא תנן: וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת, אם בא לקנות שה לפסחו, מניח טליתו אצלו (אצל המוכר), ועושה עמו חשבון אחר יום טוב. אלמא, מצי בשבת ליקח את פסחו ולהקדישו.
ודחינן: מהכא ליכא ראיה. משום דלאו מתחלת הקדש השה בשבת מיירי. אלא הכא במאי עסקינן, בשה שכבר הוקדש לפסח, וממנה בעל השה עוד מנויים אחרים על פסחו. והם מתחייבים לו את דמי חלקם בשה. ובעבור חוב זה מניח המנוי את טליתו אצל הממנה. ובהכי ליכא משום איסור מקדיש בשבת. דהא מעיקרא מיקדש השה וקאי.
ותמהינן: ואיך מצית לאוקמא למתניתין בבא לימנות בשבת? והא אנן תנן: אין נמנין על הבהמה בתחלה ביום טוב. וכל שכן בשבת. משום איסור מקח וממכר בשבת וביום טוב.
ומשנינן: שאני הכא, דמיירי באדם הרגיל להיות מנוי אצל בעל השה. וכיון דרגיל אצלו, לא חשיב כבא לימנות בתחלה בשבת. אלא כמאן דאימני ביה בשה מעיקרא (קודם השבת) דמי. שמתחלה הקדיש את השה על דעת שימנה אף זה עליו.
(ותוספות לא גרסו כלל להך קושיה ותירוץ. דהא התם מיירי מנמנין של רשות. ולא שייך לאקשויי מינה על מינוי דמצוה. ועוד, דהא מפרש לה התם בענין אחר לגמרי).
ושוב מוכחינן: ואכתי איכא לסיועי לרבי יוחנן, מהא דתני רבי הושעיא: הולך אדם בשבת שחל בערב פסח אצל רועה הרגיל אצלו, והלה נותן לו טלה לפסחו, והקונה מקדישו ויוצא בו לפסחו. אלמא, מצי להקדיש את הפסח בשבת שהוא יום הקרבתו.
ודחינן: מהתם נמי ליכא לאוכוחי מידי. דהא כיון דרגיל הוא ליקח אצלו את פסחו, אקדושי מקדיש ליה הרועה מעיקרא מערב שבת לשה זה, לשם פסחו של קונה זה.
ותמהינן: והא "נותן לו טלה לפסחו ומקדישו", קתני. הרי להדיא דהקונה מקדישו בשבת.
ומשנינן: לעולם כבר קדוש הוא על ידי הרועה מערב שבת. אלא שצריך הקונה שוב להקדישו "הקדש עילוי", שמחיל הקדש על הקדש, מדרבנן. ומעלה בעלמא היא, שיקדישו הבעלים בעצמו.
ומקשינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי, דמקדיש אדם פסחו בשבת?
והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה. ומצינו לסתם משנה דקתני בה להדיא דאין מקדישין בשבת.
דתנן: לא מקדישין, ולא מעריכין (נדר "ערכי עלי"), ולא מחרימין (חרמי כהנים או חרמי גבוה), ולא מגביהין תרומות ומעשרות, ביום טוב. וכל אלו שביום טוב אמרו שאין לעשותם, קל וחומר שבשבת הם אסורים. וקשיא לרבי יוחנן דקאמר "מקדיש אדם פסחו בשבת".
ומשנינן: לא קשיא. כאן, במימרא דרבי יוחנן, איירי בפסח וחגיגה, שהם חובות שקבוע להן זמן. שחובת הקרבתן היא דוקא באותו היום. וכשם שהקרבתן דוחה שבת, כן הקדשן דוחה את השבת. וכאן במתניתין, איירי בחובות שאין קבוע להם זמן, כנדרים ונדבות. שאף הקרבתן אינה דוחה את השבת. הלכך אף לא מצי להקדישן בשבת.
מתניתין:
מונה אדם בשבת את מספר אורחיו, ואת פרפרותיו (מיני מעדנים שלו), ומוציאם מפיו. אבל לא יקראם מן הכתב  15 . שאם כתב מערב שבת את שמות אורחיו או את פרפרותיו, לא יקרא בשבת מתוך הכתב הזה. וטעמא מבואר בגמרא.

 15.  וכתב רבינו יונה: איכא רבוותא דאמרו, שלא אסרו למנות את אורחיו, אלא בקריאה דומיא דפיו. אבל עיוני בלא קריאה שרי. ומיהו מסיק, מסתברא לן, דעיוני נמי אסור. דהא ב"כתב שתחת הצורה", תני בתוספתא "לא יסתכל בה". ולכאורה למאן דאמר, דטעמא משום "שלא יקרא בשטרי הדיוטות", הא אף שטרי הדיוטות אין אסורים אלא בקריאה בפה. דהרי מ"ממצוא חפצך ודבר דבר" אסרינן להו. ולקמן (קנא א) מסקינן "דיבור אסור, הרהור מותר". מיהו בשבלי הלקט (הובא בבית יוסף סימן שז) כתב, דבשטרי הדיוטות אף עיון אסור. לפי שאי אפשר שלא ישא ויתן בענייני האיגרות.
מפיס (מטיל גורל) אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן, לקבוע על פי הפיס מי יקבל כל מנה ומנה. ובלבד שיהיו המנות שוות, ולא יתכוין לעשות מנה גדולה לאחד כנגד מנה קטנה לאחר. ובגמרא מפרש טעמא.
ומטילין חלשין (גורלות) בין הכהנים על בשר הקדשים ביום טוב. אבל לא מטילין גורל על המנות. ובגמרא יבואר.

דרשני המקוצר[עריכה]