פרשני:בבלי:שבת קט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קט א

חברותא[עריכה]

יד  לגיגית שכר תיקצץ! שהרוח רעה נכנסת לתוך השכר ומזקת לשותים ממנו. (בשו"ע או"ח סי' ד' נפסק שבחסודה אסור גם כשנטל ידיו, שמשמוש היד מזיק לחבורה, וכן בגיגית המשמוש מפסיד השכר. ועיי"ש בביה"ל ד"ה לא יגע).
יד הנוגעת בעין קודם נטילה מסמא. יד הנוגעת באוזן מחרשת, יד הנוגעת בפה או בחוטם מעלה פוליפוס, גורמת לריח רע מהפה והחוטם.
תניא: רבי נתן אומר: "בת חורין" היא שמה של הרוח רעה הזו ששורה על הידים קודם נטילת ידים, ומקפדת, שאינה עוברת, עד שירחוץ ידיו שלש פעמים.
אמר רבי יוחנן: פוך, צבע ששמים בתוך העיניים - מעביר "בת מלך"! שהפוך מרפא, אם הרוח רעה הנקראת "בת מלך", הזיקה לעין. ופוסק הפוך את הדמעה. ומרבה שיער בעפעפים. ואמר מר עוקבא אמר שמואל: עלין, עשב ששמו כך, אין בהם משום רפואה שאינו מרפא את העין באכילתו, ומותר לאכלו בשבת.
אמר רב יוסף: כוסברתא - אין בה משום רפואה.
אמר רב ששת: כשות - אין בהן משום רפואה.
אמר רב יוסף: כוסברתא, אפילו לדידי שאני סומא, קשה לי, שהעין כואבת לי אם אוכלנו.
אמר רב ששת: גרגירא, אפילו לדידי שאני סומא מעלי מועיל לעיניים.
ואמר מר עוקבא אמר שמואל: כל מיני כשות שרי לאכול בשבת ואפילו אם מתכוין לרפואה. כי הם גם מאכל לבריאים ולא מוכח שנוטלם לרפואה. לבר חוץ מטרוזא, שאינו מאכל בריאים, ומוכח שהוא לרפואה.
אמר רב חסדא: שריקא טויא, למשוח את הצלי בשמן וביצים כשהוא חם (ולא רותח שהיד סולדת בו כדי לבשל את השמן וביצים) שרי בשבת. ולא אמרינן דדמי למתקן. פיעפועי ביעי, לטרוף ביצים בקערה - אסור. שנראה כאילו רוצה ליתנם לקדירה המתבשלת.
דביתהו אשתו דזעירי עבידא ליה לחייא בר אשי שריקא טויא ולא אכל.
אמרה ליה: לרבך, זעירי, עבדי ליה ואכל, ואת - לא אכלת?!
ואמרינן: זעירי לטעמיה אכל! דאמר זעירי: נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת, מסננת, ואינו חושש משום בורר, אעפ"י שהם נעשים צלולין יותר.
אלמא, כיון דמשתתי הכי, שראויין לשתותם גם בלא סינון, לאו מידי קעביד, דלא חשיב בכך מלאכת ברירה. הכא נמי, כיון דמיתכיל הצלי גם בלא שריקא טויא - לאו מידי קעביד, דלא חשיב תקון מלאכה.
ואמר מר עוקבא: מי שנגפה נחבלה ידו או רגלו - צומתה, מעמיד את הדם ביין, ואינו חושש. לפי שאינו מרפא אלא רק עוצר את הדם.
איבעיא להו: חלא, חומץ - מאי? האם מותר לצמות בו את הדם?
אמר רב הלל לרב אשי: כי הוינא בי רב כהנא אמרי: חלא - לא! כיון שהוא חזק והוא גם מרפא.
אמר רבא: והני בני מחוזא (שם מקום), כיון דמפנקי ועור בשרם רך - אפילו חמרא נמי מסי להו, מרפא אותם, ואסור בשבת.
רבינא איקלע לבי רב אשי. חזייה דדריכא ליה חמרא, חמור דרך לו, אגבא דכרעיה על גב הרגל, ויתיב, קא צמית ליה בחלא. אמר ליה: וכי לא סבר לה מר להא דאמר רב הלל: חלא - לא!?
אמר ליה רב אשי: גב היד וגב הרגל - שאני! שיש בזה סכנה, ומחללין עליו את השבת.
איכא דאמרי: חזייה דקא צמית ליה בחמרא. אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי לא סבר לה מר להא דאמר רבא: הני בני מחוזא כיון דמפנקי אפילו חמרא נמי מסי להו. ומר נמי הא מפנק, ואסור אתה אפילו ביין?
אמר ליה רב אשי: גב היד וגב הרגל שאני!
דאמר רב אדא בר מתנה אמר רב: מכה על גב היד וגב הרגל - הרי הן כמכה של חלל, בחלל גופו, וסכנת נפשות הן ומחללין עליהן את השבת.
תנו רבנן: רוחצים במי גרר, במי חמתן, במי עסיא (שמות מקומות) ובמי טבריא, ואעפ"י שהן מלוחין קצת, כי הדרך לרחוץ בהן ולא מוכח שעושה לרפואה. אבל, לא בים הגדול, ולקמן מפרש הטעם, ולא במי משרה ששורין בהם פשתן והם מאוסין ולכן אין הדרך לרחוץ בהם אלא לרפואה, שהם מרפאין. ולא בימה של סדום, שהואיל והם מלוחים מאד אין רוחצין בהם אלא לרפואה, ומוכח לכל שעושה רפואה בשבת.  1 

 1.  והרמב"ם פכ"א הכ"ט כתב הטעם, מפני שכל אלו צער הן וכתוב וקראת לשבת עונג.
ורמינהו: תניא: רוחצים במי טבריא ובים הגדול, אבל לא במי משרה ולא בימה של סדום.
קשיא ים הגדול אים הגדול? דהא בברייתא דלעיל תני שאין רוחצין בים הגדול.
אמר רבי יוחנן: לא קשיא: הא רבי מאיר הא רבי יהודה.
יש כמה חילוקי דינים בין מעיין הנובע מהאדמה, למקוה, שהיא מים המכונסים במקום אחד.
מי המעיין הנובעים, קרויים בלשון הכתוב "מים חיים", והם ראויים לכל דבר שצריך בו דוקא "מים חיים", כגון טבילת זב, והזאת ציפור מצורע, וקידוש אפר פרה. ואילו מי המקוה אינם כשרים להם.
ועוד חילוק, שהמעיין מטהר אף כשמימיו זוחלים ונגררים על גבי הקרקע, שהרי זה דרכו של מעיין, שיהיו מימיו נובעים וזורמים על הקרקע. ואילו המקוה, שמימיו אינם נובעים, אינו מטהר את הטובלים בו אלא כשמימיו מכונסים ועומדים ללא זחילה כל שהיא במקום אחד.
דתנן במסכת מקואות: כל הימים - דינם כמקוה, ולא כמעין. שנאמר "ולמקוה המים, קרא - ימים". הרי שהימים נקראים "מקוה", דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: ים הגדול בלבד, שהוא האוקיינוס, דינו כמקוה, שבו הכתוב מדבר, ששם נקוו כל מי בראשית. ולא נאמר "ימים" בלשון רבים, אלא משום שיש בו מיני ימים הרבה, שכל הנחלים הולכים אליו. אבל שאר הימים - דינם כמעיין.
רבי יוסי אומר: כל הימים ובכלל זה הים הגדול דינם כמעיין לענין דמטהרין בזוחלין, מפני שדרכן בזחילה, שהרי כל מימי הנחלים זוחלין אליהן. אבל, ופסולין לטבילת זבים ומצורעים, ופסולים לקדש בהן מי חטאת של פרה אדומה, שאין עליהם תורת "מים חיים", לפי שהכתוב קראן "מקוה". (התוס' בד"ה רבי יוסי, מבארים, שבעצם, הימים אינם נובעים, הלכך מסתבר שמה שהוצרך הכתוב לקוראן "מקוה", היינו לענין לפוסלן ממים חיים).
ובכך מתורצת הסתירה בין הברייתות. שהברייתא דסברה רוחצין בים הגדול בשבת, רבי מאיר היא, דסבר שאין הבדל בין ים הגדול לשאר הימים. ואילו הברייתא האוסרת לרחוץ בים הגדול היא כרבי יהודה, שמחלק בין הים הגדול לכל הימים.

דרשני המקוצר[עריכה]