פרשני:בבלי:שבת סז א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת סז א

חברותא[עריכה]

אמר רב הונא:  לאשתא תילתא לשחפת המתפרצת מידי שלשה ימים, לייתי שבעה סילוי ענפים קטנים משבעה דיקלי, ושבעה ציבי שברי עצים - קיסמים משבעה כשורי קורות, ושבעה סיכי יתדות משבעה גשורי (גשרים), ושבעה קטימי אפר משבעה תנורי, ושבעה עפרי משבעה סנרי, חור האיסקופה שיש בו את ציר הדלת, ושבעה כופרי זפת שמורחים על הספינות משבעה ארבי, ספינות, ושבעה בוני גרעיני כמוני, כמון, ושבעה ביני נימי שערות מדיקנא מזקנו דכלבא סבא, של כלב זקן.
ולציירינהו ויצרור אותם וישימם בחללא דבי צוארא מתחת לגרון כשהם תלויים בנירא ברקא, בציצת שערותיו.
אמר רבי יוחנן: לאשתא צמירתא, לחום המקדיח את כל הגוף - לישקל סכינא דכולא פרזלא, ברזל, וליזל להיכא דאיכא וורדינא, עצי סנה, וליקטר ביה ולקשור בשיח הסנה נירא ברקא, ציצת שער.
ויעשה כך במשך שלשה ימים:
יומא קמא ליחרוק ביה יחרוץ בשיח הסנה פורתא, ולימא (שמות ג) "וירא מלאך ה' אליו" וגו'  94 .

 94.  המהרש"א הקשה הרי אסור להתרפאות בדברי תורה (שבועות טו, ב) ואיך מותר להשתמש בפסוקים ללחש רפואה? ותירץ, שאם יש לכך משמעות שכח וקדושת התורה מרפא על ידי התעוררות וקיום מצוות מותר, והאריך לפרש את משמעות פסוקי הסנה לרפואת הנפש. ובאמת התוספות בשבועות שם הקשו כן ותירצו שמדובר בחולי שיש בו סכנה, וראה מאירי כאן ובשבועות תירוצים נוספים. וכתב הים של שלמה בחולין (פ"ח, יב): שיש חרם הקדמונים שאין לסמוך על רפואות התלמוד כדי שלא להוציא לעז על חכמים הקדמונים, ולא ידעו שיש שינוי במקומות וכל שכן בזמנים שהדורות פוחתים והולכים. וכן כתב המהרי"ל שאסור לנסות את הרפואות שבתלמוד, והובא בגליון רבי עקיבא איגר ביו"ד (שלו, א) וראה להלן. והחוות יאיר (רלד) כתב כמה סיבות שלא להשתמש ברפואות הגמרא, משום שאין אנו בקיאים בשמות העשבים או שאר דברים שהזכירו שלא ברור לנו פירוש המילים, וכן משום שאין לנו מסורת על הכמות ואופן ההכנה של הרפואות, וכן משום שנשתנו הטבעים מזמן הגמרא בהרבה דברים. והתוספות במועד קטן (יא, א) כתבו שיש דברים שכתוב בגמרא שהם בריאים ובזמנינו הם נחשבים לסכנה משום שנשתנו הטבעים, והוכיחו זאת מרפואות התלמוד שאינם מועילים בזמן הזה.
למחר ליחרוק ביה עוד פורתא, ולימא (שמות ג) "ויאמר משה אסרה נא ואראה", שבהמשכו נאמר "מדוע לא יבער הסנה" המרמז על העברת החום אל הסנה:
למחר ליחרוק ביה עוד פורתא ולימא "וירא ה' כי סר לראות" וגו'. וכך גם יסור החולי.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ולימא "ויאמר אל תקרב הלום" וגו'! המסמל את הרחקת החולי, שלא יקרב אליו.
אלא, ליומא קמא לימא "וירא מלאך ה' אליו וגו' ויאמר משה וגו"'.
ולמחר לימא: "וירא ה' כי סר לראות".
ולמחר "ויאמר (ה') אל תקרב הלם".
וכי פסק ליה החום - ליתתיה ולפסקי, שישפיל את הסנה למטה, ולימא הכי: הסנה הסנה, לאו משום דגביהת מכל אילני אשרי השרה הקדוש ברוך הוא שכינתיה עלך, אלא משום דמייכת שהינך נמוך מכל אילני אשרי השרה קודשא בריך הוא שכינתיה עלך.
וכי היכי דחמיתיה אשתא, כמו שאת, האש, ראית לחנניה מישאל ועזריה, ועריקת מן קדמוהי, והסתלקת מהם - כן תחמיניה אשתא תראה האש (החום) לפלוני בר פלונית, ותיערוק מן קדמוהי, ותסתלק ממנו;.
לסימטא שחין לימא, שילחוש את שמות המלאכים הכי: בז בזייה מס מסייא כס כסייה, שרלאי ואמרלאי - אלין מלאכי דאישתלחו מארעא דסדום, אלו המלאכים שנשלחו מסדום (כך הוא הלחש. אך לא היה כן), ולאסאה שחינא כאיבין, ולרפאות את השחין הכואב. בזך בזיך בזבזיך מסמסיך, כמון כמיך (מילות לחש גרידא ללא משמעות). עיניך ביך עינך ביך, השאר במראך האדום ואל תאדים יותר.
אתריך מקומך בך, שלא תתפשט ותתרחב למקום אחר. זרעיך כקלוט, שלא תוליד, וכפרדה, דלא פרה ולא רביא. כך לא תפרה; ולא תרבה בגופיה דפלוני בר פלונית.
לכיפה למי שכפאו שד, לימא הכי: חרב שלופה וקלע נטושה. לא שמיה יוכב חולין מכא ובין.
לשידא, לימא הכי: הוית דפקיק דפקיק הוית;. יהיה ליטא, מקולל, תבור שבור ומשומת ומנודה השד אשר שמו: בר טיט בר טמא בר טינא, כשמגז מריגז ואיסטמאי.
לשידא דבית הכסא שהזיק לאדם, לימא הכי: אקרקפי דארי בראשו של הארי, ואאוסי דגורייתא ובחוטמה של הלביאה, שם אשכחתון ימצאו לשידאי בר שיריקא פנדא (כך שמו של השד). במישרא דכרתי בערוגה של כרשין חבטיה הפלתיו, בלועא דחמרא בלועו של חמור חטרתיה הלקתיו.
שנינו במשנה: ובני מלכים בזגין.
מאן תנא שאפילו עני שבישראל מותר לו כמו בני מלכים?
אמר רבי אושעיא: רבי שמעון היא, דאמר: כל ישראל בני מלכים הם. ולכן אין חשש אפילו על עני שהוא עלול לנתקו ולטלטלו.
רבא אמר: באריג בכסותו, שאינו שולפו, ודברי הכל  95 .

 95.  וכך פסק השו"ע (שא, כג) שדוקא מה שארוג בבגד מותר. והוסיף הרמ"א שדוקא דבר שדרכו להיות מחובר לבגד מותר כשהוא תפור, אבל אם יחבר דבר שאינו עשוי להיות מחובר לבגד אסור. והתוספות לעיל (נח, א) כתבו שחיבור לבגד מועיל דוקא בדבר שרגילות לארגו לכל הבגדים, ולא דבר מיוחד שעושים רק לבגד מסוים כמו חותם של עבד. ודנו הפוסקים על כמה דברים כעין זוגים, הרמ"א (שם) מתיר לצאת במטפחת לקינוח אף התפורה בבגד, ואף שאינו מלבוש ולא תכשיט כיון שכך נהגו לתופרו בבגד הוא טפל לבגד. אך המשנה ברורה (פד) פסק שבזמנינו אינו מתבטל לבגד אף אם תופרו לבגד. וכן דנו על הטלאי הצהוב שגזרה המלכות לענדו בבגד, (הרמ"א וביאור הגר"א ושער הציון קג). והביאור הלכה דן על כיסים התפורים בבגד וכן כובע גשם התפור למעיל, ומתיר לצאת בהם.
מתניתין:
יוצאין בביצת החרגול, ובשן שועל, ובמסמר מן הצלוב משום רפואה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אוסרין אף בחול  96  - משום דרכי האמורי. שזהו ניחוש שלהם והתורה אמרה "ובחוקותיהם לא תלכו".

 96.  לעיל הובאו כמה סוגי רפואות וסגולות ויש בהם כמה איסורים שאפשר לעבור בשימוש בהם. א. איסור חוקות הגויים - דרכי האמורי וזה אסור אפילו בחול, ויש כמה שיטות בראשונים מה הכללים באיסור זה ויבואר להלן בגמרא. ב. יש מהם שעשויים מדבר אסור כמו בהמה טמאה או נבלה וכדומה והנידון הוא כשיש סכנה אם הותרו סגולות אלו. ג. איסור רפואה בשבת, שחכמים אסרו לעשות רפואת סממנים ויש לדון אם הם נחשבים רפואה לענין זה. ד. לצאת לרשות הרבים עם רפואות וסגולות אלו אם הם נחשבים משא או כמלבוש ותכשיט. וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (יומא פג, א) שרפואה טבעית המובנת לנו אופן פעולתה מותרת לחולה שיש בו סכנה גם כשהיא איסור גמור מפני פיקוח נפש, אבל רפואה סגולית אף אם היא מקובלת (על פי הנסיון) אסור לעשותה באופן שעובר בה איסור אפילו כשיש פיקוח נפש (ובלא איסור מותר). ואף שאסור לעבור איסור לצורך רפואה סגולית מותר לצאת בה לרשות הרבים בשבת וכן פסק הרמב"ם (יט, יג), משום שרפואה אפילו אם אינה אמיתית אלא בני אדם סומכים עליה אינה נחשבת משא כמבואר בריטב"א (סא, א) וכן אין בה איסור רפואה בשבת, וכן לפי סברת המאירי (הובא לעיל) שבטחון ותקות החולה בסגולה גורמת שיתחזק על ידה, מובן שסגולה יש בה גם קצת תועלת אמיתית ולכן אינה נחשבת משא בשבת.
גמרא:
יוצאין בביצת החרגול - דעבדי לשיחלא, לכאב האוזן.
ובשן של שועל - דעבדי לשינתא, לשינה, שיש שאינם רוצים לישון, ויש המשתמשים בו לשינה.
שן של שועל דחייא, חי, - למאן דניים, כדי שיתעורר.
שן של שועל דמיתא (מת) - למאן דלא ניים.
ובמסמר מן הצלוב - דעבדי לזרפא. לריפוי מכה שבאה מכלי ברזל.
שנינו במשנה: משום רפואה דברי רבי מאיר. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה, שנראית הרפואה - אין בו משום דרכי האמורי.
והוינן בה: הא אין בו תועלת משום דרכי הרפואה כגון לחש  97  - יש בו משום דרכי האמורי?

 97.  רש"י. והיינו שלחש ורפואה סגולית אסורה, ותמה הרא"ש מהגמרא לעיל שלימדה כמה לחשים וסגולות, והרשב"א הקשה מביצת חרגול וכו' במשנה? ולכן הם מפרשים שכל מה שידוע שהוא מרפא ואפילו לחש וסגולה וקמיע מותר, אבל מעשים שאין בהם תועלת לרפואה ונעשים משום אמונת ההמון שהם גורמים ברכה והצלחה וכדומה אסור. אך רש"י בעצמו בחולין (עז, ב) מפרש שכל דבר שנעשה בגוף החולה (ואפילו בעל חי ועץ) לצורך רפואה מותר ואפילו לחש וסגולה, אבל דבר חיצוני שעושים במקום אחר ומתכוונים שיועיל כסגולה אסור משום דרכי האמורי. וראה מאירי. והר"ן מביא מחלוקת באיזה אופן התירו סגולה ולחש לרפואה, דעת רבנו יונה שדוקא מה שהוכח שהוא מרפא (אף בדרך סגולית) מותר אבל מה שלא הוכח ואינו רפואה טבעית אסור. ובביאור הגר"א (שא, כז) תמה שבמשנה אסרו קמיע שאינו מומחה רק בשבת? וראה לבושי שרד. ודעת הרשב"א והר"ן שכל מה שיש צד שהוא מועיל לרפואה מותר כמו קמיע שאינו מומחה, ודוקא מה שהוכח וידוע שאינו אלא שקר והבל אסור משום דרכי האמורי.
והתניא: אילן שמשיר פירותיו סוקרו צובע אותו בסיקרא וטוענו באבנים.
ומקשינן: בשלמא טוענו באבנים - כי היכי דליכחוש חיליה (שיחלש העץ). כי כשהעץ שמן וכוחו רב פירותיו נושרים.
אלא סוקרו בסיקרא - מאי רפואה קעביד? ומדוע לא יאסר משום דרכי האמורי.
ומשנינן: כי היכי דליחזייה אינשי, וליבעו עליה רחמי. ואינו עשוי לרפואת האילן אלא לסימן על כך שפירותיו נושרים.
כדתניא: (ויקרא יג) "וטמא טמא יקרא" המצורע - מלמד שצריך להודיע את צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים.
אמר רבינא: כמאן תלינן כובסי אשכול תמרים בדיקלא - כי האי תנא. שמודיעים שהוא משיר פירותיו כדי שיבקשו עליו רחמים.
תני תנא בפרק אמוראי (הלכות דרכי האמורי) קמיה דרבי חייא בר אבין.
אמר ליה: כולהו אית בהו משום דרכי האמורי, לבר מהני שתי הסגולות דלהלן:  98 

 98.  רש"י (סז, ב) כתב שבכל הסוגיא גורסים יש בו משום דרכי האמורי, וכתב הגר"א (יו"ד קעט, ח) שנראה שהיתה לפניו גירסא אחרת - אין בו משום דרכי האמורי, והבית יוסף שם הביא רמ"ק שגרס כך, וכך גרס רבי יהודה החסיד (ראה להלן). ולפי גירסא זו צריך להבין מה החילוק בין שתי הסגולות האלו לשאר הסגולות המותרות? (הגר"א שם העיר כן). אבל המהרי"ל בליקוטים (הובא ברבי עקיבא איגר יו"ד שלו, א) מבאר שיש מעלה בסגולות אלו, וכתב שבזמן הזה אסור לנסות את סגולות ורפואות התלמוד והם לא יועילו (וראה לעיל כמה סיבות לכך), חוץ משתי הסגולות למי שבלע עצם שהוא לחש בדוק ומנוסה. ורבי עקיבא איגר מביא (שם) שתי גירסאות בנוסח הלחש ואופן עשייתו.
א. מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח ליה על קדקדו, ולימא הכי: חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד - אין בו משום דרכי האמורי. ב. לאדרא, עצם של דג שנתקע בושט, לימא הכי: ננעצתא כמחט, ננעלתא כתריס, שייא שייא. רד רד.

דרשני המקוצר[עריכה]