פרשני:בבלי:שבת קמז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קמז ב

חברותא[עריכה]

ותו דייקינן: מכלל, דדוקא רחיצה אסורה לכתחלה. אבל  להשתטף כל גופו בחמין על ידי ששופכן עליו, אפילו לכתחלה שפיר דמי, ומותר. ואף דאשכחן בהא פלוגתא, מתניתין מני רבי שמעון היא דמתיר.
דתניא: לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין ובין בצונן. דברי רבי מאיר.
ורבי שמעון מתיר, בין בחמין ובין בצונן.
רבי יהודה אומר: להשתטף בחמין אסור. אבל בצונן מותר.
שנינו במתניתין: ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות, לא יביאם בידו. אבל עשרה בני אדם מסתפגין אפילו באלונטית אחת ומביאין אותן בידן.
ומפרשינן: רישא רבותא קא משמע לן, וסיפא רבותא קא משמע לן.
רישא רבותא קא משמע לן, דאפילו הני עשר אלונטיות שנסתפג בהם אדם אחד בלבד, דלא נפישי בהו מיא - כיון דחד גברא הוא ואין מי שיזכירו מאיסור סחיטה, גזרו ביה משום דאתי לידי איסור סחיטה.
וסיפא רבותא קא משמע לן, דאפילו הני עשרה דמסתפגין באלונטית אחת, ונפישי בהו מיא - כיון דרבים נינהו, לא יבואו לידי סחיטה, משום דמדכרי אהדדי.
תנו רבנן: מסתפג אדם באלונטית ומניחה בחלון הסמוכה לכותל המרחץ. ולא ימסרנה לאוליירין (בלנים). מפני שחשודים הם על אותו דבר (על סחיטה בשבת).
רבי שמעון אומר: אפילו שמסתפג אדם באלונטית אחת, דנפישי בה מיא, הרי הוא מביאה בידו לתוך ביתו. ופליג אמתניתין, ולית ליה הך גזירה דסחיטה.
אמר ליה אביי לרב יוסף: הלכתא מאי? כתנא דמתניתין, או כרבי שמעון?
אמר ליה רב יוסף: הלכה כרבי שמעון, ומותר להביא את האלונטית בידו לביתו. דהא רבי שמעון קאמר הכי. והא רבי סבירא ליה נמי הכי. והא שמואל פסק כוותיהו. והא רבי יוחנן פסק כוותיהו. וקמפרש ואזיל.
רבי שמעון מתיר, כהא דאמרן.
ואף רבי מתיר, כדתניא: אמר רבי: כשהיינו למדין תורה אצל רבי שמעון בתקוע, היינו מעלין שמן ואלונטית. מחצר לגג, ומגג לקרפף, כדי שלא להוציא מרשות היחיד אחת לחברתה (ורבי שמעון לטעמיה, דאמר "אחד גגות ואחד חצירות וקרפיפות, כולן רשות אחת הן לטלטל מזו לזו". ואפילו אם הן של בעלים הרבה). עד שהיינו מגיעין אצל המעיין שהיינו רוחצין בו.
ומסתמא לא היו מניחין את האלונטית במעיין, לפי שהוא מקום הפקר. אלא היו מחזירין אותה לביתם. אלמא, אית ליה לרבי דמותר להביאה בידו.
(ומוכח נמי דאף באדם אחד מותר. משום דמסתמא היה רבי שמעון הולך למרחץ עם תלמיד אחד בלבד. שהרי שנינו, "לא ירחץ תלמיד עם רבו. ואם היה רבו צריך לו "מותר". ומסתמא לא היה צריך ליותר מאחד. וכשהיו שבים לביתם היה התלמיד נושא את האלונטית לבדו. תוספות).
ואף שמואל סבר הכי, דהא אמר רב יהודה אמר שמואל: מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו.
ורבי יוחנן קאמר כן, דהא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הלכה, מסתפג אדם באלונטית, ומביאה בידו לתוך ביתו.
ותמהינן: וכי מי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה. והא תנן: ונסתפג אפילו בעשר אלונטיות, לא יביאם בידו. ומשנתנו בסתם נשנתה. ואיך פסק דלא כמתניתין?
ומשנינן: רבי יוחנן, ההוא דינא דמתניתין, כשיטת בן חכינאי מתני לה. ולא כסתם משנה.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: האוליירין (בלנים) מביאין את בלרי (סדיני) הנשים, שהן מסתפגות בהן, לבי בני (בית מרחץ) בשבת, דרך רשות הרבים בדרך לבישה. ובלבד שיתכסה בהן ראשן ורובן. דבלאו הכי לא הוי דרך מלבוש אלא דרך משוי.
סכניתא (סודר גדול שעוטף את הראש ותלוי בין הכתפים) - אמר רב אבין בר רב חסדא אמר רבי יוחנן: אם האדם יוצא בה בשבת, הרי הוא צריך לקשור את שני ראשיה זה בזה מלמטה. כדי שלא תפול מראשו. שאם תפול, ישאנה שלא בדרך מלבוש  1 .

 1.  ובתוספות נסתפקו בזה, אם הוא משום דחיישינן דלמא יפריחנו הרוח, ואתי לאיתויי ברשות הרבים. או דהוא משום דהוי בגד דק מאד. ואינו נראה כמלבוש אלא על ידי קשר.
ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: וצריך לקושרה למטה מהכתפיים.
אמר להו רבא לבני מחוזא: כי מעבריתו בשבת דרך רשות הרבים מאני (בגדים) לבני חילא שמוטל עליכם לשמשם, שרביבו בהו (שרבבו את שוליהם) למטה מהכתפיים. שלא יהיו מונחים על כתפיכם, אלא יראו כמלבוש.
שנינו במתניתין: סכין וממשמשין.
תנו רבנן: סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כן כדרך שהוא עושה בחול.
והוינן בה: היכי עביד?
רבי חמא בר חנינא אמר: קודם סך את בני המעיים בשמן, ואחר כך ממשמש בהן. שבכך הוה שינוי מדרך שהוא עושה בחול. שבחול נוהגים לממשמש ואחר כך לסוך.
ורבי יוחנן אמר: סך וממשמש בבת אחת. ודוקא בהכי חשיב שינוי.
שנינו במתניתין: אבל לא מתעמלין.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אסור לעמוד בקרקעיתה של דיומסת (שם נהר שמימיו מלוחים) בשבת. מפני שהיא מעמלת (מחממת) את הגוף. והרי הוא מרפא את עצמו בכך. ואסור משום רפואה.
אמר רבי יהודה אמר רב: כל ימיה של דיומסת, שבהם היא מרפאת, אינן אלא עשרים ואחד יום בשנה. ו"עצרת" (חג השבועות) היא מן המנין של ימים אלו.
איבעיא להו: האם עצרת היא להאי גיסא, בתחלת עשרים ואחד יום אלו, או דעצרת היא להאי גיסא, לסוף עשרים ואחד יום?
ופשטינן: תא שמע, דאמר שמואל: כולהו שקייני (משקי הרפואה), מדיבחא (מפסח) ועד עצרתא מעלו לרפואה. אלמא, עצרת לסוף עשרים ואחד יום היא. שאז מסתיים הזמן המועיל של כל שיקויי הרפואה.
ודחינן: דלמא התם, בכולהו שקייני, מהני עד עצרת ותו לא, משום דכל כמה דקריר עלמא, מעלי טפי לרפואה. הלכך עד עצרת מהני ותו לא. אבל הכא, בקרקע דיומסת, הרי משום הבלא דאית בה הוא דמרפאת. וכיון דחמים עלמא, טפי מעלי לרפואה. הלכך, אית לן למימר, דמעצרת ועד עשרים ואחד יום שאחריה, מהני. שאז העולם חם ביותר.
אמר רבי חלבו: חמרא ד"פרוגייתא" (שם מדינה שיינה משובח), ומיא דנהר דיומסת, קיפחו את עשרת השבטים מישראל. שלפי שעסקו בתענוגות אלו, ולא עסקו בתורה, יצאו לתרבות רעה.
רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם (לפרוגייתא ולדיומסת). אימשיך בתרייהו דיין פרוגיתא ומי דיומסת, ואיעקר תלמודיה ממנו שכחו.
כי הדר מהתם, אתא וקם למיקרי בספרא. בעא למיקרא את הפסוק "החדש הזה לכם". וקרא "החרש היה לבם".
בעו רבנן רחמי עליה, והדר אליו תלמודיה.
והיינו דתנן: רבי נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא (התורה) תבוא אחריך.
שאם תלמיד חכם אתה, אל תשב אלא במקום תלמידי חכמים. ואל תאמר: התלמידים יבואו אלי, ודי לי בכך. ולמה אהיה גולה?
שעל ידי שתשב במקום תורה, תלמידי החכמים חביריך, יקיימוה לתורה בידך.
ואל בינתך אל תשען. שלא תאמר, חכם גדול וזכרן אני. ואף כשאני עסוק במסכת זו לא תשתכח חברתה ממני. אלא סמוך על חביריך שיקיימוה בידך. וכשתשנה מסכת אחת, והם ישנו באותו זמן מסכת אחרת, תשמענה מהם. ותהא אף האחרת סדורה בפיך.
תנא: לא רבי נהוראי שמו, אלא רבי נחמיה שמו. ואמרי לה, רבי אלעזר בן ערך. ולמה נקרא שמו רבי נהוראי? - מפני שמנהיר עיני חכמים בהלכה.
שנינו במתניתין: אבל לא מתגררין.
תנו רבנן: אין גוררין את הגוף במגררת בשבת.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה, הרי הוא גוררו במגררת כדרכו, ואינו חושש.
רב שמואל בר רב יהודה, עבדא ליה אימיה מגררתא דכספא, לגרר בה בשבת.
שנינו במתניתין: ואין יורדין לקורדימא.
והוינן בה: מאי טעמא?
ומשנינן: משום פיקא. שטיט של אותו נהר מחליק, ומתוך כך האדם הנכנס לשם נופל, ובגדיו נשורים במים. ויבוא לסחוט את בגדיו, ויעבור על איסור "מלבן"  2 .

 2.  רש"י. והרמב"ם פירש, דאסור משום שהנכנס לשם מזיע מחמימות המים. והזיעה בשבת אסורה.
שנינו במתניתין: ואין עושין אפיקטויזין.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו דאסור, אלא באפיקטויזין שעל ידי סם. משום דדמי לרפואה, שאסרוה משום שחיקת סממנין. אבל להביא את עצמו להקאה ביד, על ידי שמכניסה לתוך גרונו, מותר. דבהכי לא מיחזי כרפואה  3 .

 3.  רש"י. ולעיל פירש דלאו משום רפואה הוא דאסור. אלא משום מתקן גברא.
תניא: רבי נחמיה אומר: אף בחול אסור לעשות אפיקטויזין, ואפילו ביד. מפני הפסד אוכלין שבמעיו. שמתוך כך הוא שוב רעב, וחוזר ואוכל.
שנינו במתניתין: ואין מעצבין את הקטן.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לפופי (לכורכו בבגדים ולקושרו בחגורה רחבה) לינוקא בשבת כדי שיתעצבו אבריו, שפיר דמי ומותר.
ומקשינן: והאנן תנן: אין מעצבין את הקטן. ואיך שרית ללפפו?
ומשנינן: התם במתניתין, איירי בחומרי (חוליות) השדרה. שאם נתפרקה אחת מהן, אסורלעצבה וולהחזירה למקומה, משום דמיחזי כבונה. ולאחר זמן איירי. אבל ביום לידתו, מותר. כדאיתא לעיל (קכט ב).
שנינו במתניתין: ואין מחזירין את השבר.

דרשני המקוצר[עריכה]