פרשני:בבלי:שבת פא א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת פא א

חברותא[עריכה]

מתניתין:
המוציא עצם - שיעורו הוא כדי לעשות ממנו תרווד כף.
רבי יהודה אומר: כדי לעשות ממנו חף מפתח.
זכוכית - כדי לגרור לחדד בו ראש הכרכר, שבט שמשתמשים בו האורגים בשעת האריגה וראשו חד.
צרור או אבן - כדי לזרוק בעוף להבריחו.
רבי אלעזר בר יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה. שאין אדם טורח להרים אבן כדי להבריח עוף היות שהוא יכול לעשות זאת בגערה בלבד. ואינו חייב אלא על שיעור צרור ואבן גדול יותר - כדי לזרוק בבהמה.
גמרא:
שנינו במשנה: המוציא עצם כדי לעשות ממנה תרוד. רבי יהודה אומר כדי לעשות ממנו חץ.
והוינן בה: למימרא, דשיעורא דרבי יהודה נפיש גדול מדרבנן. שהרי מפתח הוא גדול יותר מתרווד. ותיקשי, דהא קיימא לן דשיעורא דרבנן נפיש?
ומתרצינן: אמר עולא: חף דרבי יהודה היינו חפי פותחת שיני המפתח בלבד שהוא פחות מתרווד.
תנו רבנן: חפי פותחת, שיני המפתח - טהורין אינם מקבלים טומאה לפי שאינם ראויים לשימוש בפני עצמם ואין עליהם תורת כלי.
קבען בפותחת במפתח - טמאין, שמעתה הם כלי.
וכל זה אמור במפתח של שידה או תיבה.
ומפתח של גל, של דלת בית או שער החצר, אף על פי שחיברן בדלת וקבען במסמרים (עיין ביאורו בעיונים  1 ) - טהורין. לפי שהמפתח מחובר לדלת והדלת מחוברת לקרקע. וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, שאינה מקבלת טומאה.

 1.  בפשוטו אינו מובן. דאדרבה בגלל שחיברן בדלת יש להם להיות טהורין, כדמסיק דמחובר לקרקע הוא כקרקע. וברש"ש כתב שרש"י גרס שחיברן בפותחת (וכ"כ מהר"ם דרש"י לא גרס בדלת) ולפי"ז ניחא. שאעפ"י שקבען בפותחת וראויין לשימוש, מכל מקום טהורין, משום מחובר לקרקע. ובתוד"ה חפי, פירשו דבשל גל אין מפתח כלל אלא שינים בלבד, והן קבועות בדלת. וקאמרה הברייתא דאעפ"י שחיברן כבר בדלת ונגמרה מלאכתן, מכל מקום הן טהורים משום מחובר לקרקע.
שנינו במשנה: זכוכית כדי לגרור בו ראש הכרכר.
תנא: סכוכית (זכוכית, ונקראית זכוכית על שם שהיא זכה. וכן נקראת סכוכית על שם שסוכין (מסתכלין) בה. רש"י) - כדי לפצוע לנתק בה שני נימין חוטין כאחת.
שנינו במשנה: צרור או אבן כדי לזרוק בעוף. רבי אלעזר בר יעקב אומר: כדי לזרוק בבהמה.
אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: והוא שמרגשת בה הבהמה בצרור ובאבן בהכאתם.
וכמה שיעורו?
תניא: רבי אלעזר בן יעקב אומר: משקל עשרה זוז.
זונין (שם אדם) על לבי מדרשא, אמר להו: רבותי! אבנים של בית הכסא שמקנחים בהם - שיעורן בכמה, להתחייב עליהם משום הוצאה לרה"ר, או בתוך החצר, שהתירו חכמים איסור מוקצה משום כבוד הבריות - כמה מהם מותר לטלטל?
ושתי השאלות תלויות בשיעור אחד, שהשיעור הראוי לקינוח הוא השיעור שחייבין עליו משום הוצאה, והוא שהתירו בטלטול מצד מוקצה.
אמרו לו: כזית, כאגוז וכביצה. בשלש גדלים של אבנים מקנחים, בזו אחר זו.
בתחילה באבן קטנה כזית, ואח"כ באבן בשיעור של כאגוז, ובסוף בכביצה.
אמר להו זונין: וכי טורטני משקולת יכניס לבית הכסא לשקול שם האבנים?!
נמנו וגמרו: מלא היד. ואפילו ארבע או חמש אבנים, כל שיש בין כולם כמלא היד.
תניא: רבי יוסי אומר: כזית כאגוז וכ ביצה.
רבי שמעון ברבי יוסי אומר משום אביו: מלא היד.
תנו רבנן: ג' אבנים מקורזלות מחודדות וראויות לקינוח מותר להכניס לבית הכסא בשבת ואין בזה איסור מוקצה (ובמקום שאין איסור הוצאה כגון בתוך החצר או בתוך ארבע אמות ברה"ר).
וכמה שיעורן?
רבי מאיר אומר: כאגוז, כל אחת מהאבנים.
רבי יהודה אומר: כביצה.
אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: כמחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה כאן - כך מחלוקת באתרוג. שרבי מאיר סבר שיעור אתרוג כאגוז ורבי יהודה סבר כביצה.
והוינן בה: כיצד תלה רב חסדא את המחלוקת באתרוג במחלוקת באבנים? והרי התם, באתרוג - מתניתין היא במסכת סוכה, שנחלקו בה רבי מאיר ורבי יהודה, ואילו הכא, ברייתא היא, והמשנה ידועה יותר מהברייתא, וכיצד תולה רב חסדא את הידוע בשאינו ידוע?
ומתרצינן: אלא אימא: כמחלוקת באתרוג כך מחלוקת כאן. ורב חסדא נתן סימן, שאם ישכחו הברייתא יזכרו על ידי המשנה שכך היא המחלוקת בין רבי מאיר ורבי יהודה.
אמר רב יהודה: אבל לא התירו לטלטל את הפאייס לצורך קינוח.
ומבארינן: מאי פאייס?
אמר רבי זירא: כרשיני בבלייתא. רגבי אדמה שאינם ראויים לקינוח משום שהם נפרכים. (ונקראים "בבלייתא" היות ובבל היא ארץ לחה, והמחרישה מעלה רגבים).
אמר רבא: אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול כדי לפתוח נקב פי הטבעת, למי שיש לו עצירות.
מתקיף לה מר זוטרא: וכי ליסתכן!? שיכול לבא לידי סכנה אם לא ימשמש!
ומתרצינן: אין כונת רבא שלא ימשמש כלל בשבת. אלא שלא ימשמש כדרך שהוא עושה בחול, כיון שהוא משיר נימין (שערות). אלא ימשמש כלאחר יד, בשינוי. כגון שיאחוז הצרור בשתי אצבעותיו.  2 

 2.  והר"ח פירש דאסור למשמש בצרור להחליקו כדי שלא ישרוט את בשרו משום שבא לידי כתישה או טחינה של האבן, ורק כלאחר יד מותרץ והרמב"ן כתב שהאיסור הוא משום דמחזי כמתקן מנא.
אמר רבי ינאי: אם יש מקום קבוע לבית הכסא מכניס אבנים כמלא היד, כדי שאם ישארו מהאבנים ישתמש בהם פעם אחרת באותה שבת. ואם לאו, לא יכניס אלא כהכרע שלש אבנים. דהיינו, שתהיינה שלשת האבנים כל אחת כאגוז, שהוא ה"מכריע" (האמצעי) בין כזית וכביצה.
מדוכה קטנה של בשמים שהיא מוקצה, לפי שמלאכתה הוא מלאכת איסור בלבד - אמר רב ששת: אם יש עליה עד, היינו שכבר קנח בה פעם אחת, מותר לטלטלה לקינוח. שהרי הקינוח מעיד על המדוכה שמעתה היא עומדת רק לכך.  3 

 3.  הקשה הר"ן, הא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו, ואמאי צריך עד? והריטב"א כתב דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס דאפילו לצורך גופו אסור. ועיין בגליון הש"ס שהקשה מדברי רש"י לקמן קכג א, שביאר שם כי מדוכה אסורה בתורת מוקצה מחמת חסרון כיס. ובפשוטו נראה שרש"י מחלק בין מדוכה של בשמים ובין מדוכה של שום המתבארת שם. והראשונים פירשו עפ"י הירושלמי דמדוכה קטנה הוא המשך לדלעיל, שאם אין מקום קבוע לבית הכסא יכניס רק אבן כהכרע דהיינו כמשקל רגל (מלשון כרעי המטה) של מדוכה קטנה של בשמים. ובדברי רב ששת פירשו הראשונים דאם יש על האבן עד, היינו שניכר שכבר קינח בה פעם אחת, מותר לקנח בה אפילו היא גדולה הרבה, או אפילו הרבה אבנים יותר ממלא היד. שהרי הן מוכנות מבעוד יום (וכן הוא בשו"ע סי' שי"ב ס"א כראשונים הנ"ל).
מיתיבי להא דרב ששת: תניא: עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות, טחורים.
ואלו הן: האוכל עלי קנים, ועלי גפנים, ולולבי גפנים. ומוריגי בהמה, בשר בהמה שיש בו חריצים, כגון החיך והלשון, בלא מלח. ושדרו של דג. ודג מליח שלא בישל כל צרכו. והשותה שמרי יין. והמקנח בסיד ובחרסית או בצרור שקינח בו חביר ו.
ויש אומרים: אף "התולה" עצמו בבית הכסא, שאינו יושב אלא נשען על ברכיו, שעל ידי כן נפתחין הנקבים יותר מדאי.
הרי, שאין מקנחין במה שקינח חבירו, וכיצד אמר רב ששת שמשתמשין במדוכה כמה פעמים לקינוח?
ומתרצינן: לא קשיא: הא בלח, בעודו לח אינו ראוי לקינוח חוזר. הא ביבש, לאחר שנתייבש מקנחין בו שוב.
ואיבעית אימא: כאן מצד אחד באותו צד שכבר השתמשו שוב אין מקנחין, וכאן משני צדדין, שבצד האחר הוא ראוי לקינוח.
ואיבעית אימא: הא דידיה במה שהוא עצמו קינח משתמש שוב. הא דחבריה מה שחבירו קינח אינו ראוי לשימוש עבורו.
אמר ליה אביי לרב יוסף: ירדו עליה גשמים על המדוכה ונשטשטשו רושם הקינוח - מהו לטלטל את המדוכה? האם לאחר שנהייתה המדוכה נקיה בטל בכך יחודה לצורך קינוח?  4 

 4.  הרי"ף והרמב"ם מפרשים דקאי אאבנים שירדו עליהם גשמים, ונטשטשו היינו שנטבעו בקרקע. ומיבעיא להו אי חיישינן לסותר או טוחן. דהיינו, אם האבן היתה שקועה ברצפה שבחצר אי הוי כסותר את הרצפה ע"י נטילת האבן, או כטוחן את העפר שסביבות האבן. והשיב לו רב יוסף שאם רישומן ניכר, דהיינו שניכרין למעלה מהקרקע ולא נטבעו לגמרי מותר. (עפ"י משנה ברורה סימן שי"ב ס"ב).
אמר ליה רב יוסף: אם היה עדיין רישומו ניכר - מותר. כיון שהוא מאוס ואינו ראוי עוד לבשמים, ומבטלו לגמרי לצורך בית הכסא.

דרשני המקוצר[עריכה]