פרשני:בבלי:שבת קח ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קח ב

חברותא[עריכה]

אבל עושה הוא את מי המלח כלומר מי מלח מועטים וטובל בהן פתו, ונותן אותם לתוך התב שיל. אמר רבי יוסי: והלא הוא הילמי בין מרובה ובין מועט?! שגם מועט אסור לעשות שאף הוא דומה למעבד.  1 

 1.  ורבנן סברי שאין לאסור אלא מרובה שעומד להתקיים כמו הכבשים, ודומה למעבד, אבל לצורך אכילה לשעתו לא דמי לעיבוד. תוי"ט.
אלא, ואלו הן מי מלח המותרין: נותן שמן לכתחילה לתוך המים קודם שיתן בהם את המלח, או לתוך המלח קודם שיתן את המים, שהשמן מחליש את כחו של המלח ואין עליו שם מי מלח. (אבל לא יערב מים ומלח תחילה, אפילו יתן אח"כ את השמן, שהרי בשעה שעושה את המי מלח מיד הוא נראה כמעבד).
גמרא:
והוינן בה: מאי קאמר תנא דמתניתין? מה זה הילמי ומה זה מי מלח?
ומשנינן: אמר רבי יהודה אמר שמואל: הכי קאמר: אין עושין מי מלח מרובין, אבל עושה הוא מי מלח מועטין.
שנינו במשנה: אמר רבי יוסי והלא הוא הילמי, בין מרובין בין מועטין.
איבעיא להו: האם רבי יוסי לאסור בא, ואפילו במועטין. או להתיר, ואפילו במרובין? אמר רב יהודה: להתיר!
וראיה לדבר: מדלא קתני "רבי יוסי אוסר", משמע שהוא בא להתיר.  2 

 2.  ולא דייקינן איפכא, מדלא קתני "רבי יוסי מתיר". משום דרבי יוסי קאי אסוף דברי ת"ק, דקאמר "אבל עושה הוא את מי המלח", דהוא נמי להיתירא, ולא שייך למיתני שוב "רבי יוסי מ תיר". ועוד יש לתרץ, דכיון דהלשון אינו משמע לא לאיסור ולא להיתר, ודאי כונתו להיתר, דאי לאיסור יש לטעות שהכונה להיתר, אבל אי הכונה לאיסור לא איכפת ליה לתנא שיטעו ויבאו להחמיר. מהרש"א.
אמר ליה רבה: אדרבה, הא מדקתני רבי יוסי בסיפא: "ואלו הן מי מלח המותרין", מכלל, דרבי יוסי לאסור בא, שהרי רק אלו מותרין קאמר?
אלא אמר רבה: לאסור!
וכן אמר רבי יוחנן: לאסור!
תניא נמי הכי: אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשין, ירקות שכובשן לקיום, שבתוך גיסטרא, שהוא כלי חרס שבור שאינו ראוי לשום תשמיש, ומקצין אותו לכך. אבל עושה הוא מי מלח מועטין, ואוכל בהן פתו, ונותן לתוך התבשיל.
אמר רבי יוסי: וכי מפני שהללו מרובין והללו מועטין - הללו אסורין והללו מותרין?! אם כן, יאמרו הבריות: מלאכה מרובה אסורה מלאכה מועטת מותרת?!
אלא, אלו ואלו - אסורין הן! ואלו הן מי מלח המותרין: נותן שמן ומלח בתחילה או שמן ומים בתחילה, ובלבד שלא יתן מים ומלח לכתחלה ואפילו יתן אח"כ שמן.
תני רבי יהודה בר חביבא: אין עושין מי מלח עזין ואפילו מועטין (שו"ע או"ח סי' שכ"א ס"ב).
והוינן בה: מאי מי מלח עזין?
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: כל שהביצה צפה בהן, שכח המלח מעכב את הביצה מלשקוע.
ומבארינן: וכמה מלח יש בה?
אמר אביי: תרי תילתי מילחא ותילתא מיא.
למאי עבדי לה?
אמר רבי אבהו: למורייסא, לכבוש בו דגים.
תני רבי יהודה בר חביבא: אין מולחין צנון וביצה בשבת הרבה חתיכות יחד לפי שהמלח מעבדן ומתקנן שנעשין קשים.
רב חזקיה משמיה דאביי אמר: צנון אסור וביצה מותרת, לפי שאין הדרך לעשות ממנה כבשים וגם אין המלח מועיל לה כל כך (מ"ב שם סקי"ח).
אמר רב נחמן: מריש, בתחילה, הוה מלחנא פוגלא צנון, בשבת. אמינא: אפסודי קא מפסידנא ליה ואין זה תיקון. דאמר שמואל: פוגלא חורפא - מעלי ככל שהוא חריף יותר הוא משובח. והמלח מפיג חריפותו.
כיון דשמענא להא, דכי אתא עולא ואמר: במערבא מלחי מהצנון כישרי כישרי עיגול על עיגול עד לגובה, שמע מינה שהמלח מועיל לצנון, הילכך, ממלח לא מלחנא בשבת שתים יחד, אבל טבולי להטביל את הצנון במלח בשעת אכילה - ודאי מטבי לנא.
תני רבי יהודה בר חביבא: אתרוג, צנון, וביצה אילמלא קליפתן החיצונה אינן יוצאין מבני מעים לעולם, שהם גורמים לעצירות. (בביצה, הכונה לחלבון ולא לקליפה ממש, ואגב אתרוג וצנון נקט בה נמי לשון קליפה, רש"י).
כי אחא רב דימי, אמר: מעולם לא טבע גברא בימא דסדום בים המלח, שכח המלח מעכבו מלטבוע.
אמר רב יוסף: הפוכה סדום והפוכה מילה! כלומר כשם שסדום נהפכה כך דברים שנאמרו בה הפוכים, דתיקשי: האם רק גברא הוא דלא טבע, הא כשורא קורה טבע?!
אמר ליה אביי: לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא כשורא, דאפילו בכל מימות שבעולם לא טבע, אלא אפילו גברא, דטבע בכל מימות שבעולם - בימא דסדום, לא טבע.
ומבארינן: למאי נפקא מינה בהא דימא דסדום מלוח טובא?
לכי הא דרבין, הוה שקיל ואזיל מהלך אחוריה דרבי ירמיה אגודא על שפת דימא דסדום.
אמר ליה רבין לרבי ירמיה: מהו למימשי לרחוץ את העין מהני מיא בשבת? האם אסור כיון שהם מרפאין את העין,  3  ואסרו חכמים כל רפואה בשבת, גזירה שמא ישחוק סממנים ויעבור על מלאכת טחינה?

 3.  כתב המאירי שאעפ"י שמלח סדומית מסמא את העינים - "הפוכה סדום והפוכה מילה", דמימיה מרפאין ומלח היוצא מהן מסמא. או שמא מרפאין את החולה ומסמאין את הבריא כדרך הרבה רפואות.
אמר ליה רבי ירמיה: שפיר דמי! שהרי לא מוכח שהוא רוחץ לרפואה אלא הוא סתם רוחץ את העין.
שוב שאל רבין את רבי ירמיה: מהו למימץ ולמיפתח לסגור ולפתוח את העין כדי שהמים יחדרו לתוך העין?
אמר ליה רבי ירמיה: זו לא שמעתי, אבל כיוצא בה שמעתי!
דאמר רבי זירא: זימנין אמר לה משמיה דרב מתנה את הדברים דלהלן, וזימנין אמר לה משמיה דמר עוקבא (כי באמת שמע משניהם אותם הדברים). ותרווייהו, רב מתנה ומר עוקבא, משמיה דאבוה דשמואל ולוי אמרין שני דברים: דבר אחד משמו של אבוה דשמואל ודבר אחד משמו של לוי.
חד אבוה דשמואל או לוי, אמר: יין דהיינו בתוך העין, דהיינו כשסוגר ופותח את העין - אסור לשים, דמוכחא מילתא שהוא עושה לשם רפואה. אבל על גב העין בלא סגירה ופתיחה מותר שאינו נראה שהוא נותן לרפואה אלא לרחיצה בעלמא.
הרי, שאסור למימץ ולמיפתח.
וזאת התשובה לשאלה דלעיל, דלמאי נפקא מינה בחוזק המליחות של ימא דסדום? שכיון שהם מלוחים כל כך הרי הם מרפאים, ולכן אסור למימץ ולמיפתח.
וחד משניהם אמר: רוק תפל שלא אכל כלום היום (שהוא מרפא) - אפילו על גב העין אסור ליתן, דמוכחא מילתא שעושה לרפואה, שהרי הוא מאוס לרחיצה.
ואמרינן: תסתיים, יש להוכיח, דאבוה דשמואל הוא דאמר: יין בתוך העין - אסור, על גב העין - מותר.
מדאמר שמואל: שורה אדם פתו ביין ונותנו על גב העין בשבת.
דשמיעא ליה לשמואל - ממאן? לאו, דשמיעא ליה מאבוה! הרי דאבוה דשמואל אמר דעל גב העין מותר לשים יין.
ודחינן: וליטעמיך, הא דאמר שמואל: רוק תפל - אפילו על גב העין אסור.
דשמיעא ליה ממאן?
אילימא דשמיעא ליה מאבוה? אם כן, אלא לוי ולא חדא אמר?! והרי אחד משתי השמועות ודאי אמר לוי?
אלא, על כרחך חדא שמיעא ליה לשמואל מאבוה, וחדא שמיעא ליה מלוי, ולא ידעינן הי שמע מאבוה, הי מלוי. ועדיין איננו יודעים איזה אמר אבוה דשמואל ואיזה אמר לוי.
אמר מר עוקבא אמר שמואל: שורה אדם קילורין, תחבושת ספוגה ברפואה, מערב שבת, ונותן על גב עיניו בשבת ואינו חושש דלגבי עצמו אין חשש שמא יבא לשחוק סממנים, שהרי יש לו היכר, שלא התירו לו אלא לשרות מערב שבת, ואילו אנשים אחרים אינם יודעים שהוא רפואה, אלא סבורים שהוא יין, ורוחץ בהם את עיניו.
בר ליואי הוי קאי קמיה דמר עוקבא. חזייה דהוה מייץ ופתח עיניו כשנותן בהם את הקילורין. אמר ליה: כולי האי ודאי לא שרא מר שמואל! שעל ידי הפתיחה והסגירה מוכח לכל שהוא עושה לרפואה.
שלח ליה רבי ינאי למר עוקבא: לישדר לן מר מהנך קילורין דמר שמואל (ששמואל היה רופא ומר עוקבא היה יוצא ונכנס אצלו).
שלח ליה מר עוקבא: שדורי משדרנא לך, דלא תימא צר עין אנא. אלא, אינך צריך לזה. דהכי אמר שמואל: טובה טיפת צונן מים קרים לשים בתוך העין שחרית, ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית שמאיר את העינים - מכל קילורין שבעולם!
תניא נמי הכי: אמר רבי מונא משום רבי יהודה: טובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים ערבית מכל קילורין שבעולם.
הוא היה אומר:
יד הנוגעת לעין קודם נטילת ידים בבקר - תיקצץ! כלומר נוח לו לאדם שתיקצץ היד ולא תגע בעין, לפי שרוח רעה שורה על היד ומסמאת את העין.
יד לחוטם תיקצץ! שמזיק לחוטם, וכן כולם. יד לפה תיקצץ! יד לאוזן תיקצץ! יד לחסודה, מקום הקזת הדם תיקצץ! יד לאמה תיקצץ! יד לפי טבעת תיקצץ! (בשני אלו אסור גם לאחר נטילת ידים. באמה משום שמביא לידי קרי, ובפי טבעת משום שהמשמוש תדיר מביא לידי טחורים. ולא נקט להו כאן אלא אגב "תיקצץ" ביחס למקרים האחרים, רש"י).

דרשני המקוצר[עריכה]