פרשני:בבלי:שבת לו א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת לו א

חברותא[עריכה]

אם כן בציבור נמי חזי - לגמע בו מים לתינוק עני שעל הציבור מוטל לפרנסו.
ותו, הא דתניא בברייתא שלישית: כשם שמטלטלין את השופר - כך מטלטלין את חצוצרות. מני?
אלא, לא קשיא.
הא דמטלטלין שופר ואין מטלטלין חצוצרות - רבי יהודה היא, הסובר כי רק שופר תורת כלי עליו, הואיל וראוי לגמע בו את התינוק. ולא חצוצרה כיון שאין לה כל שימוש בשבת.
הא דמטלטלין הן את השופר והן את החצוצרות - רבי שמעון היא, הסובר שכלי אינו נעשה מוקצה למרות שאין בו שימוש בשבת.
הא דאין מטלטלין לא שופר ולא חצוצרות - רבי נחמיה היא, הסובר שאפילו כלים שמשתמשים בהם בשבת אין מטלטלים אותם אלא לצורך תשמישם המיוחד להם. ושופר, ששימושו המיוחד הוא לתקיעה, אין נוטלים אותו בשבת כדי לגמע בו מים לתינוק  113 .

 113.  לדעת ר' נחמיה אסור לטלטל כלי שלא לצורך תשמישו המיוחד. כתב המגן אברהם (שח) שהנוטל מוקצה בשוגג בשבת, מכיון שכבר נמצא המוקצה בידו, מותר לו להמשיך ולטלטלו עד שיניחנו. והמשנה ברורה (ס"ק יג) הביא מהאחרונים שסברו, שהיתר זה קיים דוקא בכלי שמלאכתו לאיסור, אבל במוקצה מחמת גופו כגון אבנים ועפר אסור לו להמשיך ולטלטל, אלא צריך להניחם מיד. ומוסיף המשנה ברורה שלדעת הגר"א כל ההיתר הוא רק אם הנטילה היתה ברשות, כגון איזמל של מילה, שהיה לו היתר לנטלו, בזה אומרים שיכול להמשיך ולהחזיק בו עוד, אבל אם הנטילה של המוקצה היתה באיסור, חייב להניחו מיד. והחזון איש הקשה מדברי ר' נחמיה, שמבואר שאפילו שלקח את השופר לידו בהיתר בערב שבת, ואעפ"כ חייב להניחו מיד. ולכן סובר החזון איש בביאור שיטת הגר"א, שגם הנוטל דבר באיסור רשאי להמשיך ולהחזיקו בידו, אולם לדעת ר' נחמיה נחשב השופר למוקצה מחמת גופו כאבנים ומעות, שהרי אין אפשרות להשתמש בשופר בדרך של היתר, ובמוקצה מחמת גופו מוסכם הדבר שאין להמשיך ולהחזיק בו, אפילו שנטילתו היתה בהיתר.
ואם יקשה לך אמאי נקט רבי נחמיה בתחילת דבריו שאין מטלטלים שופר ואחר כך אמר שאין מטלטלים חצוצרה? והרי פשיטא שאם את השופר שראוי לגמע בו מים לתינוק אין מטלטלטים, כל שכן שאין מטלטלים את החצוצרה.
תשובתך: ומאי שופר שנקט רבי נחמיה בתחילת דבריו - נמי, דהיינו, כוונתו היא לחצוצרות. ובאומרו חצוצרות כוונתו היא לשופרות. וכדרב חסדא, שמנה שלשה דברים שהתחלפו בשמותיהם, ובכללם שופר וחצוצרה.
דאמר רב חסדא: הני תלת מילי אישתני שמייהו מכי חרב בית המקדש:
א. חצוצרתא - שופרא. שופרא - חצוצרתא.
למאי נפקא מינה לדעת כי נשתנה שמם - לשופר של ראש השנה, שאין תוקעים אלא בשופר שעמי הארץ קוראים לו חצוצרה.
ב. ערבה - צפצפה.
צפצפה - ערבה.
למאי נפקא מינה - ללולב. שרק ערבה כשירה בו ולא צפצפה.
ג. פתורה - פתורתא. פתורתא - פתורה.
שבתחילה היו קוראים לככר לחם גדולה פתורה ולקטנה פתורתא ועכשיו השתנה שמם.
למאי נפקא מינה - למקח וממכר, שאם שילם עבור אחד מהם, מה הוא קנה  114 .

 114.  השפת אמת מקשה, שבשופר ובערבה מובן מדוע צריך רב חסדא לומר שנשתנה שמם, והיינו כדי שידעו שהדברים שקוראים להם היום שופר וערבה, אין יוצאים בהם ידי חובה, אבל לגבי קטנה וגדולה אין חידוש בזה כי מובן שהכל יודעים שכך קורים היום לקטנה פתורא ולגדולה פתורתא, וצ"ע.
אמר אביי: אף אנו נוסיף על דברי רב חסדא דברים נוספים שהשתנה שמם ונאמר:
הובלילא - בי כסי. בי כסי - הובלילא..
שמתחילה היו קוראים ל"המסס" (שהוא חלק ממערכת העיכול של הבהמה) - "הובלילא". ואילו ל"בית הכוסות" (שגם הוא משמש כחלק ממערכת העיכול) היו קוראים "בי כסי". ועתה השתנו השמות להיפך.
למאי נפקא מינה - למחט שנמצאת בעובי הדופן של "בית הכוסות".
דאם נמצא הנקב שעשתה בו המחט רק מצד אחד של דופן בית הכוסות הרי הבהמה כשירה, שאין היא נטרפת אלא אם היה הנקב מפולש בדופן מצד לצד.
ואם נמצא הנקב משני צדדים של הדופן, הרי היא טריפה.
וכל זה דוקא שנמצאת המחט בדופן בית הכוסות לפי שהוא עבה ויש בו כפלי שומן המסוגלים לסתום את הנקב. אבל אם נמצא הנקב בדופן ההמסס, שהוא דופן דק, חיישינן שניקב מצד לצד ולכן היא טריפה.
אמר רב אשי: אף אנו נאמר:
בבל - בורסיף. בורסיף - בבל ...

דרשני המקוצר[עריכה]