פרשני:בבלי:שבת עד א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת עד א

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל מילתא דהויא במשכן, הרי  אף על גב דאיכא מלאכה אחרת דדמיא ליה במהותה, וכבר מנה התנא את המלאכה האחרת הדומה לה בין האבות, בכל זאת - חשיב לה למלאכה הזאת כאב בפני עצמו, כיון שהיא היתה במשכן.
וכל אלו, הזורה והבורר והמרקד, היו במשכן, בהכנת הסממנים לצביעה, ולכן נמנו כל אחת כמלאכה בפני עצמה.
ומקשינן: אי הכי, דכל מלאכה שהיתה במשכן נקראת אב - וליחשב נמי כותש את החטים במכתשת כדי להסיר מהם את הקליפה, שיהא גם הוא אב מלאכה בפני עצמו, שהרי כתשו במשכן את הסממנים במכתשת.
אלא, ודאי כיון שכותש דומה לדש, שמפרק את הגרעין מהשיבולת, לכן לא נחשב כאב בפני עצמו, על אף שהיה במשכן.
ואם כן, תיקשי, למה זורה ובורר ומרקד נמנים כל אחד בתורת אב בפני עצמו?
ומתרצינן: אמר אביי: לפיכך לא נחשב כותש אב בפני עצמו - שכן עני אוכל פתו בלא כתישה, שאינו טורח להסיר את הקליפה מהחטים, אלא רק העשירים עושים כן כדי לקבל סלת נקיה. הילכך, אעפ"י שהכותש אכן אב מלאכה הוא ולא תולדה, אינו חשוב דיו כדי למנותו כאב בפני עצמו, אלא בכלל דש הוא, ואב מלאכה הוא כמותו.  1 

 1.  הקשו תוס' בד"ה שכן, דמכל מקום יש למנות את הכתישה שהיתה במשכן, דהיינו כותש סממנים שהיא מלאכה חשובה שאף העניים עושים אותה, ותירצו דלאו דוקא נקט עני אוכל פתו אלא דהוא הדין שהעני צובע סממניו בלא כתישה. ובריטב"א מפרש בדעת רש"י, שבאמת כתישת סממנים הוי אב בפני עצמו. אלא מכיון שמתניתין איירי במלאכות שהיו בפת, כמבואר לקמן בע"ב, וכתישת חטין לא הוי אב אלא רק כתישת סממנים, הילכך לא תני במשנתינו כותש. וכעין זה כתב במהר"ם, שאפשר דלרש"י אם כתש ודש חייב שתי חטאות. והקשה הריטב"א, אם כן יש יותר מל"ט אבות מלאכות, והרי לעיל אמר רבי יוחנן דלכך תני מנינא להשמיענו שאין יותר מל"ט חטאות.
רבא אמר: הא תנא דמתניתין מני - רבי היא, דאמר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הן, ודריש ליה מקרא שזהו מנינם ולא יותר. ואי חשיב נמי "כותש" - הויא ליה ארבעים אבות מלאכות.
ומקשינן לתירוצו של רבא: וליפוק, שיוציא התנא ממנין המלאכות שבמשנה, חדא מהנך, אב מלאכה אחד מאותן שלשת המלאכות הדומות, זורה בורר ומרקד, ולעייל כותש במקומו, שעדיף למנות שתי צורות של מלאכת בורר ושתי צורות של מלאכת מפרק, מאשר למנות שלשה אבות של ברירה ואחד של פירוק?
ומסקינן: אלא, מחוורתא כתירוצו דאביי!

תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין,  2  ובכל אחד מהם מעורבת פסולת:

 2.  תוס' בד"ה היו, גורסים שני מיני אוכלין, שגם באוכל מתוך אוכל שייך ברירה. שאותו המין שאינו רוצה עתה לאכלו נחשב כפסולת ביחס להמין שרוצה לאכלו.
א. בורר לעצמו ואוכל, בורר לאחרים ומניח לפניהם.
ב. ולא יברור.
ג. ואם בירר חייב חטאת.
והוינן בה: מאי קאמר? הא מעיקרא אמר "בורר ואוכל", ואחר כך אמר "ולא יברור".
ומתרצינן: אמר עולא: הכי קאמר:
א. בורר את הפסולת מהאוכל לעצמו, ואוכל אותו.
ומותר לו לברור אפילו כשמכין את האוכל כדי שיאכלנו לאחר זמן, ובלבד שיכין אותו לבו ביום, לצורך אכילתו ביום השבת.
וכמו כן בורר ומניח עבור אנשים אחרים לבו ביום, כדי צרכם ליום השבת.
ב. ולצורך יום מחר - לא יברור.
ג. ואם בירר לצורך יום המחר - חייב חטאת.
מתקיף לה רב חסדא: וכי מותר לאפות לבו ביום? וכי מותר לבשל לבו ביום?! והרי אם אתה מחייבו חטאת כשבירר לצורך מחר, הרי שהבורר הוא אב מלאכה. ואם כן, מה ההיתר לברור לבו ביום?
אלא, אמר רב חסדא: הכי קאמר:
א. בורר ואוכל בעצמו פחות מכשיעור של מלאכת ברירה, שהוא כגרוגרת אוכלין.
וכן בורר ומניח עבור אנשים אחרים פחות מכשיעור.
ב. וכשיעור ברירה שהוא בכגרוגרת - לא יברור.
ג. ואם בירר כשיעור - חייב חטאת. מתקיף לה רב יוסף: וכי מותר לאפות בשבת פחות מכשיעור?! והרי אמנם פחות מכשיעור אין עליו חיוב חטאת, אבל לכתחילה אסור, דקיימא לן "חצי שיעור - אסור מן התורה".
אלא, אמר רב יוסף: הכי קאמר:
א. בורר ואוכל ביד, ואוכל. בורר ומניח לאחרים ביד.
ב. אבל בקנון ותמחוי שהם כלים שניתן לברור בהם אך הם אינם מיועדים לברירה - לא יברור לכתחילה, כי זה דומה לברירה, שעיקרה בנפה וכברה (מה שאין כן ביד, דלא דמי כלל לברירה).
ואם בירר בקנון ובתמחוי - פטור מחטאת, כיון שאין זה דרך ברירה, והוי כלאחר יד. אבל אסור לעשות כן.
ג. ובנפה ובכברה - לא יברור. ואם בירר בנפה ובכברה - חייב חטאת.
מתקיף לה רב המנונא: מידי האם קנון ותמחוי קתני הוזכרו בברייתא?! (וכמו כן קשה דלא קתני נפה וכברה).
אלא, אמר רב המנונא: הכי קאמר:
א. בורר ואוכל את האוכל מתוך הפסולת, בורר ומניח אוכל מתוך הפסולת, כי אין זו דרך ברירה, אלא אם כן בורר את הפסולת מתוך האוכל.
ב. אבל את הפסולת מתוך האוכל לא יברור.
ג. ואם בירר פסולת מתוך אוכל - חייב חט את. מתקיף לה אביי: מידי "אוכל מתוך פסולת" קתני בברייתא?!
אלא, אמר אביי: הכי קאמר:
א. בורר ואוכל כשהאכילה היא לאלתר, ובורר ומניח לאחרים כדי שיאכלו לאלתר, כי אין דרך ברירה בכך.
ב. וכדי לאכול בו ביום (אבל לא לאלתר) - לא יברור.
ג. ואם בירר, נעשה כבורר לאוצר, לאחסן לזמן רב, וחייב חטאת.
אמרוה רבנן להא דאביי קמיה דרבא.
אמר רבא: שפיר אמר נחמני! (אביי נקרא נחמני).
ועתה מביאה הגמרא ברייתא נוספת באותו ענין, שנחלקו אמוראים כיצד לשנותה.
תנו רבנן: היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר את האחד מהשני (ויש להתייחס לברירת שני אוכלין כברירת פסולת מאוכל, כאשר את המין האחד הוא מעונין לאכול ואת השני איננו מעונין), ואכל. ובירר והניח:
רב אשי מתני בברייתא: הרי זה פטור מקרבן, אבל אסור לעשות כן.
רבי ירמיה מדפתי מתני: הרי זה חייב בקרבן.
והוינן בה: כיצד רב אשי מתני, גורס בברייתא השניה "פטור" אבל אסור?
והרי לפי גירסא זו של רב אשי בברייתא השניה, ולפיה הבורר פטור אבל אסור, קשה ממה נפשך: אם רב אשי מתכוון להעמידה בבורר לאלתר - הרי מותר לו לעשות כן לכתחילה.
ואם רב אשי מעמיד את הברייתא בבורר לאחר זמן, הרי הוא חייב חטאת, ומדוע שונה רב אשי את לשון הברייתא שהוא פטור?
והא תני במפורש בברייתא דלעיל (לפי האוקימתא דאביי), שהבורר לאחר זמן - חייב חטאת!?
ולא קתני כלל בברייתא דלעיל (אליבא דאוקימתא של אביי) אופן שפטור אבל אסור.
ומשנינן: לא קשיא.
בשתי הברייתות מדובר שבורר לאחר זמן, כי לאלתר מותר. אלא כך יש לחלק ביניהן:
הא, הברייתא השניה, שגרס בה רב אשי שפטור אבל אסור - מדובר בה כשבורר בקנון ותמחוי, שאינם כלים המיועדים לברירה. ולכן אפילו בבורר לאחר זמן אינו חייב חטאת.
הא, הברייתא הקודמת ששנינו בה שהבורר חייב חטאת - המדובר בה שבורר בנפה וכברה, שאז חייב חטאת כשבירר לאחר זמן.  3 

 3.  טקסט חסר   ... וכברה ומתירה לאלתר). והתוס' בד"ה והתניא, הוכיחו מהגמרא במסכת ביצה שבנפה וכברה אסור בכל אופן. ולכן הם מפרשים דקושית הגמרא "והתניא חייב" אינה מברייתא דסוגיין, אלא מברייתא אחרת, שמדברת אפילו בבורר לאלתר, ועליה מתרצינן שדוקא בנפה וכברה חייב. ואילו ברייתא דידן מיירי אפילו בבורר ביד. ויוצא אם כן להלכה (וכן נפסק בשו"ע) דבלאלתר יש שלשה דינים: א. בנפה וכברה חייב (הברייתא האחרת). ב. בקנון ותמחוי פטור (רב אשי). ג. בידו מותר (ברייתא דידן). ולבו ביום חייב אפילו כשבירר ביד (ברייתא דידן). (וכל זה דוקא כשבירר אוכל מתוך הפסולת, כמבואר לקמן בע"ב הערה 1).
ומביאה הגמרא מעשה שאירע, וממנו אנו יכולים ללמוד יסוד נוסף במלאכת ברירה:
כי אתא רב דימי, אמר:
מעשה שהיה, ושבתא דרב ביבי הואי. שהגיע תורו של רב ביבי להיות עומד ומשמש את התלמידים ביום השבת.
ואיקלעו ונקלעו לאותו מקום רבי אמי ורבי אסי.
שדא, השליך ושטח לפניהם רב ביבי קמייהו כלכלה, סלסלה דפירי. ובצורה הזאת התפזרו הפירות, ונפרדו מאליהם מן העלים שהיו מעורבים בהם בתוך הסלסלה.
והוסיף רב דימי: ולא ידענא מדוע העדיף רב ביבי לשטוח לפניהם את כל הפירות בצורה שכזאת, ולא הפריד את הפירות מן העלים בהיותם בסלסלה, ולא הגישם לפני האורחים לאלתר, לפני כל אחד מהם:
אי משום שלא רצה לברור את הפירות מהעלין אפילו כדי להגישם לאורחים לאלתר, משום דסבר כי לברור אוכל מתוך פסולת, אפילו לאלתר נמי אסור.  4 

 4.  מרש"י משמע שרב דימי נסתפק שמא רב ביבי אוסר לברור אוכל מתוך פסולת אפילו לאלתר. והתוס' בד"ה ולא, כתבו שהספק היה על כך שלא בירר לפני שהביא לפניהם. אבל בשעת אכילה ודאי היה יכול לברור להם אוכל מתוך פסולת, כמבואר לעיל. אלא דלאו אורח ארעא שימתינו עד שיברור, ולכן שטח לפניהם את כל הכלכלה (עפ"י מהרש"א ומהר"ם).
אי משום "עין יפה" הוא דמכוין, וזו היא הסיבה ששטח בפניהם את כל פירות הסלסלה ביחד, ולא משום איסור ברירה.
ובכל ענין, מוכח מדברי רב דימי שמלאכת ברירה היא רק כשנוטל דבר מתוך דבר, ולא כאשר הוא מפזר את התערובת, ובכך נפרדים מאליהם האוכל והפסולת.
ומותר לעשות כן לכתחילה, לפזר את התערובת וליטול את האוכל או את הפסולת, כיון שלאחר הפיזור אין הם מעורבים ביחד.
(ויש שהסתפקו בכך, ומסוגיתנו משמע להדיא שמותר לכתחילה).
ומביאה הגמרא ענין נוסף, ובו מתבאר כי יתכן והאוכל ייחשב לפסולת ביחס לענין ברירה.
חזקיה אמר: הבורר תורמוסים מין קטניות מתוך פסולת שלהן, שלאחר הבישול הוא בורר את האוכל מתוך הקליפה - חייב.
והוינן בה: לימא קסבר חזקיה דאפילו אוכל מתוך פסולת אסור?!

דרשני המקוצר[עריכה]