פרשני:בבלי:שבת קכג ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קכג ב

חברותא[עריכה]

אמר רב נחמן: מנא אמינא לה דאסור, דתנן - אין עושין  אפיקטויזין בשבת אסור לשתות משקין הגורמים שיקיא את מה שאכל כדי שיוכל לאכול הרבה בשבת, דהוי כמתקן גברא. וחזינן דכל דבר דדמי למתקן גברא בשבת אסור, והוא הדין דאסובי ינוקא אסור.
ורב ששת אמר לך: התם באפיקטויזין לאו אורחיה אין רגילות לעשות את זה ולכן חשיב כמתקן בשבת. הכא אסובי ינוקא אורחיה הוא והרי זה כמו שמאכיל ומשקה את התינוק, ושרי.
אמר רב ששת: מנא אמינא לה דאסובי ינוקא שרי, דתנן מחט של יד מותר לטלטלה כדי ליטול בו את הקוץ. וחזינן מהא דמותר להוציא את הקוץ, דתקוני גברא בדבר שאינו של רפואה ואין בזה חשש של שחיקת סממנים שרי, והוא הדין באסובי ינוקי דשרי.
ורב נחמן אמר לך: התם הקוץ אינו מחובר לגוף אלא פקיד נתון הוא שם והוצאתו אינה בגדר תקון גברא.
הכא באסובי ינוקא לא פקיד אין העצמות מונחות שם אלא מחוברות, וסידורן וחיבורן דמי למלאכה.
מתניתין:
קנה של זיתים. (לאחר מסיק הזיתים היו שמים את הזיתים בכלי (מעטן) כדי שיתחממו ויתרככו ויהיה שמנן נוח לצאת. ולאחר זמן היו בודקים על ידי השמנונית שהצטברה על קנה המיוחד לכך אם הזיתים התרככו, וראויים הם להלקח לבית הבד).
אם יש קשר בראשו כעין פקק של קנה שעליו מצטבר השמן (ובו היו בודקים את שמנונית הזיתים). מקבל טומאה דנחשב על ידי הקשר ככלי. ואם לאו אינו נחשב ככלי ואין מקבל טומאה.
בין כך שיש בו קשר, ובין כך שאין בו קשר ניטל בשבת, דנחשב הוא ככלי לענין טלטול דהרי ראוי הוא להפוך בו את הזיתים.  1 

 1.  משמע דכלי ניטל בשבת אפילו היכא דלענין טומאה לא הוי כלי, אפילו על ידי יחוד. וקשה על התוס' לעיל, בעמוד א, שכתבו כי רק היכא דמהני ביה יחוד לקבלת טומאה, הוי כלי לענין שבת. ועיין במהרש"א מה שיישב. וצריך לומר דבאמת קנה של זיתים הוי כלי, אלא דלענין קבלת טומאה גזירת הכתוב היא בכלי עץ, דבעינן כלי קבול לקבלת טומאה. שפת אמת, חזו"א.
גמרא:
והוינן בה: אמאי מקבל הקנה טומאה היכא דיש בו קשר: נהי נמי דיש לו שם כלי, מכל מקום פשוטי כלי עץ הוא כלי עץ שאין לו בית קבול. (ואפילו אם הקנה חלול, אין החלל עשוי לקבל בתוכו כלום, ואין זה נחשב ככלי שיש לו בית קבול). ופשוטי כלי עץ קיימא לן דאינן מקבלין טומאה.
מאי טעמא אינן מקבלין טומאה? דומיא דשק בעינן. דכתיב בפרשת שמיני "מכל כלי עץ או בגד או עור או שק" איתקש עץ לשק מה שק מיטלטל מלא וריקן, דשק יש לו בית קיבול, אף עץ צריך שיהיה לו בית קיבול.
ומשנינן: תנא משמיה דרבי נחמיה: בשעה שמהפך בזיתים הופכו ורואה בו. על ידי שהופך את הקנה רואה הוא את השמן המשתייר על יד הפקק ויודע אם ראויים הזיתים כבר לבית הבד וזה נחשב שיש לקנה בית קיבול. אבל אם אין לו קשר אין השמן נראה בו ואין לקנה בית קיבול.
מתניתין:
רבי יוסי אומר: כל הכלים שמלאכתן לאיסור ניטלין בשבת לצורך גופן. חוץ מן המסר המשור הגדול שמנסרים בו קורות. ויתד של מחרישה שבו עושים את החריץ בתלם המחרישה. דהנך כלים מקפיד הוא עלייהו לא לעשות בהן מלאכה אחרת ומיחד להם מקום כדי שלא יתקלקלו. והרי הם מוקצה מחמת חסרון כיס ואינן ניטלין לצורך גופן.
גמרא:
אמר רב נחמן: האי אוכלא דקצרי כלי של כובסין שיש בו נקבין ומזלפין מהם מים על הבגדים. (ויש מפרשים כלי ששמים מוגמר (בשמים) מתחתיו, ודרך הנקבים הבגדים שמעליו מתגמרים). כיתד של מחרישה דמיא דגם עליו אנשים מקפידים שלא יפסד, ודינו כמוקצה מחמת חסרון כיס.
אמר אביי חרבא דאושכפי סכין של רצענין, וסכינא דאשכבתא סכין שמקצבין בו בשר במקולין, וחצינא דנגרי המעצד של הנגר, כיתד של מחרישה דמי דאדם מקפיד לא לעשות בהם שמושים אחרים, והרי הם מוקצים מחמת חסרון כיס.
תנו רבנן: בראשונה (בימי נחמיה כשגזרו על טלטול הכלים כשראו שהיו מזלזלין באיסורי שבת כדמפרשינן לקמן). היו אומרים רק שלשה כלים ניטלין בשבת. ושאר הכלים הרי הם מוקצים.  2 ,  3 

 2.  בתוספות כתבו שהגמרא לא כתבה אלא כלים שאין להם בית קבול, דודאי הוא דכוסות וקערות מותר לטלטלן. ובחידושי הריטב"א כתב דכלים שמשמשים לעולם להיתר כגון כלי אכילה ושתיה ודאי שהם מותרים בטלטול, והגמרא דברה על כלים שרוב תשמישן הוא להיתר.   3.  והני מילי בכלים אבל בספרי הקודש ואוכלין לא נאסרו מעולם. ר"ן.
מקצוע של דבילה - כלי שחותכין בו את הדבילה.
וזוהמא ליסטרן של קדירה כף גדולה שסלקו בה את הזוהמא מהקדירה.
וסכין קטנה שעל גבי שלחן שחותכין בה אוכלין בשולחן. והנך כלים שימושם תדיר בשבת, ולכן התירו לטלטל אותם בשבת.
וכשראו שחזרו להזהר קצת באיסור שבת,  4  התירו עוד לטלטל.

 4.  ולא היתה זו גזירה מוחלטת, אלא עד שיעמוד בין דין אחר ויתיר. דאי לאו הכי, אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין אחר אלא אם כן גדול הוא ממנו בחכמה ובמנין. חי' הריטב"א.
וחזרו והתירו עוד כלים כשנזהרו יותר, וחזרו והתירו. (ולקמן מבארינן לה). עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה.
ומבארינן: מאי התירו וחזרו והתירו וחזרו והתיר ו?
אמר אביי: התירו דבר שמלאכתו שעיקר שמושו בחול להיתר לצורך גופו אבל לא לצורך מקומו.
וחזרו והתירו דבר שמלאכתו להיתר גם לצורך מקומו כאשר הוא צריך להשתמש במקום שהכלי מונח.
וחזרו והתירו גם דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין, אבל לצורך מקומו לא התירו לטלטל דאין זה נחשב כצורך.
ועדיין כלי קטן הניטל בידו אחת אין - מותר לטלטל, אבל כלי הניטל בשתי ידיו לא התירו לטלטל. עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת ואפילו בשתי ידים. אבל כלי שמלאכתו לאיסור, לצורך מקומו אסור לטלטל.
אמר ליה רבא: מכדי התירו קתני בברייתא, מה לי לצורך גופו, מה לי לצורך מקומו? כשם שהתירו לו לצורך גופו כך התירו לצורך מקומו דשניהם חשיבי צורך.
אלא אמר רבא: התירו דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו. וחזרו והתירו לטלטל גם מחמה לצל כדי שהכלי לא יתקלקל אף על פי שאינו צריך אותו עכשיו.  5 

 5.  אבל לא לצורך כלל אסור לטלטל אפילו כלי שמלאכתו להיתר. אבל שלשת הכלים שלא גזרו עליהם מעיקרא מותרין הם בטלטול אפילו שלא לצורך כלל. ודעת הרמב"ם דאפילו בכלים אלו דוקא לצורך מותר לטלטלן. מ"ב סי' ש"ח ס"ק כ"ג.
וחזרו והתירו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין, אבל מחמה לצל לא.
ועדיין דוקא כלי הניטל באדם אחד אין, אבל כלי גדול הניטל בשני בני אדם לא. עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת ואפילו בשני בני אדם.
איתיביה אביי לרבא: שנינו בברייתא, מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה, ואם לאו אין מטלטלין אותה. ובשלמא לאביי איכא לאוקמי בצריך למקומו. אלא לרבא שגם בצריך למקומו מותר לטלטל, אמאי אסרה הברייתא לטלטלה? ומשנינן: הכא במאי עסקינן בברייתא כשמטלטלה מחמה לצל דבזה רבא מודה, שכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו מחמה לצל.
איתיביה: שנינו בבריתא, ושוין בית הלל ובית שמאי שאם קצב עליו - על העלי (שהוא כלי שמיועד לכתישת דברים אסורים) בשר ביום טוב, שאסור לטלטלו. וחזינן שכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו לצורך מקומו.
ומשנינן: הכא נמי ברייתא זו איירי כשרוצה לטלטל את העלי מחמה לצל דבזה רבא מודה שאסור.
אמר רבי חנינא: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו שהובאה לעיל שבראשונה גזרו, והתירו רק ג' כלים בטלטול. והטעם לפי שראו שזלזלו בשמירת שבת כדכתיב בספר נחמיה "בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערימות".
אמר רבי אלעזר: המשניות של קנין, ומקלות, גלוסטרא, ומדוכה שנאסרו בטלטול, כולן קודם התרת כלים לפני שהותרו הכלים לאביי לצורך גופו, ולרבא אף לצורך מקומו, נשנו.
קנין! דתנן במסכת מנחות, לא סידור הקנין שהיו נותנן במערכת לחם הפנים בין חלה לחלה כדי להפריד ביניהן כדי שהחלות לא יתעפשו. ולא נטילתן של הקנין מן המערכה הישנה שסודרה בשבת שעברה דוחה את השבת.  6  דאף על פי שסדור לחם הפנים נעשה בשבת, מכל מקום בערב שבת היה הכהן נכנס ונוטל את הקנין, ובשבת מסלק את המערכה הישנה ומסדר את החדשה בלא קנין, ובמוצש"ק היה נכנס ושם את הקנין בין החלות.

 6.  ואף על פי שאין שבות במקדש, מכל מקום מצינו שכמה פעמים גזרו שבות במקדש במקום הצורך. והכא היה צורך לפי שהיו מחללים שבת. תוספות.
ומשנה זו שאסרה לטלטל קנין אלו למרות שמלאכתן להיתר, נשנית קודם ההיתר הראשון דאפילו כלי שמלאכתו להיתר אסור לטלטל לצורך גופו.  7 

 7.  בתוס' בסוכה דף מב ב בד"ה טלטול, כתבו, דסידור קנים אינו דוחה שבת הואיל והקנים הם מוקצה, כיון דאין עליהם תורת כלי. וקשה לפי"ז אמאי הוצרכה הגמרא לומר דמשנה זו קודם התרת כלים נשנית, תיפוק ליה דאין על הקנים האלו תורת כלי ולכן אסור לטלטלם. רעק"א.
מקלות! דתנן במסכת פסחים, מקלות דקין חלקין היו שם בעזרה שעליהם היו פושטין את בשרו של הקרבן פסח כשחל בחול. ומניחו - את הקנה על כתפו ועל כתף חבירו ותולה את קרבן הפסח ומפשיט.

דרשני המקוצר[עריכה]